השופט בדימוס שאול אלוני, שנפטר ביום שישי לאחר שנכנע למחלת הסרטן, היה אחד השופטים המיתולוגיים של ביהמ"ש המחוזי בת"א. הוא נחשב לאימת עורכי הדין, כנראה משום שלא כולם ידעו איך "לאכול" אותו. "הוא דן בהמרצות הפתיחה והיה מחליט מהר מאוד", נזכר שופט בכיר. "קשה היה להתרגל לקצב המחשבה שלו. היו כאלה שנותרו המומים ממהירות ההליך המשפטי".
אבל היה לזה גם מחיר, מוסיף השופט. "הוא לא נתן לעורכי דין לבלבל את המוח, הוא ניגש ישר לעניין". עו"ד משה בלטר, שותפו ב-16.5 השנים האחרונות במשרד בלטר-גוט-אלוני, מספר שאלוני היה פותח את הבוקר ב-7:30 וגומע עשרות תיקים עד שב-10:00 אולמו כבר היה ריק. "הוא היה לומד כל תיק ומכיר אותו יותר טוב מבעלי הדין. היתה לו הרבה סבלנות למי שהתכונן לתיק וידע מה הוא רוצה".
עו"ד פיני רובין סיפר באחרונה על התיק הראשון שלו, שנדון בפני אלוני. "טענתי בפניו טיעון טוב. הוא ככל הנראה השתכנע לפני שסיימתי, היה קצר רוח ואמר: 'אין צורך שתמשיך, אני הבנתי'. היה ברור שהוא התכוון לומר 'אני הסכמתי', אבל חששתי שמא מאוחר יותר תתהפך דעתו. ביקשתי להמשיך בטיעוניי, אבל אלוני לא הסכים ואמר 'הספיק לי'".
אלוני הסביר בעבר בראיון ל"גלובס", ש"כשעו"ד הגיע לא מוכן לדיון, חשבתי שזה לא תקין. יש לעו"ד אחריות כלפי לקוח. אני התכוננתי לדיון וגם הוא צריך. הדברים האלה הכעיסו אותי ולפעמים יצאתי מכליי שלא בצדק והתנצלתי". מנגד, הוא נתן הוראה לפקיד העזר בבית המשפט לאפשר לכל עו"ד, "גם עו"ד בן יומו", להיכנס ללשכתו בכל שעות היממה. "הגעתי מוקדם ועורכי הדין ידעו שאפשר להגיע אליי בבוקר, וכך היינו סוגרים תיקים תוך 10 דקות", הסביר.
היעילות והמהירות תמיד איפיינו אותו. "הוא נהג לומר שעינוי דין גרוע לפחות כמו עיוות דין", מספר בלטר. גם כשהיה במינוי בפועל בעליון, הוא נתן החלטות מהירות בבר"עות. "הוא תמיד הודה שייתכן שטעה, אבל השאלה אם שופט שמעכב ומושך ושוכח מה שבתיק, נותן תוצאות טובות יותר".
פסקי הדין שלו היו קצרים והוא ביקר שופטים (כולל בעליון) שנהגו לכתוב דיסרטציות. "פסקי הדין שלו היו חד-משמעיים ולא עטופים באנדר סטייטמנט כמו שלנו", אומר שופט בכיר. "כשאני לא מאמין לעד, אני כותב שגרסתו 'לא מקובלת'. הוא היה כותב 'שקרן בן שקרן'. הסגנון שלו היה חד, כי הוא היה חושב חד וכותב חד, בלי לעשות חשבון לאף אחד".
כהונה זמנית בעליון
ילדותו של אלוני, בן להורים יוצאי בולגריה, עברה עליו בשכונת וולפסון (פלורנטין) שבדרום ת"א, יחד עם אחיו - הסופר, הבמאי והמחזאי נסים אלוני ז"ל. הוא למד משפטים ולשון עברית, ואחרי כמה שנים כעו"ד עצמאי, שימש כיועמ"ש של נציבות המים. ב-71' מונה לשופט שלום בת"א, וכעבור 10 שנים מונה למחוזי, וכיהן גם שם כעשור. ב-89' מונה יחד עם אליהו מצא ומיכאל בן-יאיר לכהונה זמנית בעליון (ובמסגרת זו דחה את ערעורם של רוצחי הנער דני כץ). לבסוף, הפסיד למצא (על חודו של קול בהצבעה הפנימית של השופטים) בהתמודדות על "הכיסא הספרדי" בעליון.
אלוני שב למחוזי לכמה חודשים ואז פרש ב-91' והצטרף כשותף למשה בלטר ואהוד גוט. השניים התלבטו היכן לשבץ את שמו של אלוני בשם המשרד ושאלו לדעתו. "מה זאת אומרת", השיב בלי היסוס, "אתם ייסדתם את המשרד ואני רק מצטרף. אם אתם רוצים, תוסיפו אותי אחריכם".
במסגרת המשרד העדיף אלוני לעסוק בבוררויות ולכן טיפל רק בשלושה תיקי ליטיגציה. באחרון שבהם ייצג את מנתח הלב, ד"ר ולדימיר יקירביץ', שהורשע בהריגה ובלקיחת שוחד. לפני כן ייצג את פרופ' גבי מרשק, שהואשם בלקיחת שוחד וזוכה, וכן את עורך ידיעות אחרונות לשעבר, משה ורדי, ורכזת הכתבים לשעבר, רות בן-ארי, שהורשעו בפרשת האזנות הסתר של העיתונים.
הוא לקח מעט מאוד תיקים בעיקר משום שלא חש בנוח להופיע בפני חבריו בבית המשפט בת"א. פסק הדין החמור בפרשת יקירביץ' היה אחד הגורמים שהביאו אותו להפסיק את עבודת הליטיגציה, ולהתמקד בבוררויות. הוא גם לא רצה למצוא עצמו מופיע נגד צד שמתדיין בפניו בהליך בוררות. אבל גם העייפות הכריעה אותו. "אני זקן מדי כדי לנהל מלחמות של צעירים", אמר.
"היתה לו כריזמה ואישיות", אומר נשיא המחוזי בת"א, אורי גורן. "הוא היה אדם בולט בכל חברה שנמצא בה, אם זה בין השופטים, האמנים, או חוגי הספורט. הוא תמיד היה ישיר, קולח ודומיננטי. מבחינת שופט, הוא היה אחד הטובים של ביהמ"ש שלנו".
אלוני לא חשש מהמחלה. חייו היו אפופי מוות. אחיו הבכור נסים נפטר מדום לב, אשתו הראשונה נפטרה מסרטן בגיל 36 והותירה אותו עם שני ילדים, ובנו בעז נהרג ב-79' בתאונת דרכים כשחזר מהשירות הצבאי בצנחנים. מות הבן השפיע עליו יותר מכל. "חיי השתבשו כליל לאחר מותו של בעז, אם כי המשיכו להתנהל, לכאורה, כתקנם", כתב אלוני בצוואתו. במשך 20 שנה הוא נהג לפקוד מידי יום את חלקת הקבר של בנו. בשנים האחרונות הגיע רק פעם בשבוע.
מאז התגלה אצלו הסרטן הוא הפסיק לעשן. הוא עבר טיפולים כימותרפיים ובדיעבד הצטער על כך, בשל המחיר באיכות החיים. "אני לא פוחד למות", אמר לפני כשנה בראיון ל"ידיעות אחרונות". "אני אפוף במוות והמוות לא נראה לי איום נוראי". מבחינתו, השנה האחרונה היתה "מין תערובת של זיקנה וסבל בלתי פוסק".
אלוני היה מוכר בציבור הרחב בשל פעילותו העניפה. הוא היה מ"מ נשיא מועצת העיתונות, עמד בראשות ועדות ציבוריות שונות (לרבות בנושאי הפונדקאות, החינוך והגנת הדייר, שכר הח"כים), ושימש חבר באחרות (הוועדה למועצת העיתונות והאינטרנט), וכמעט הכל בהתנדבות.
גם אחרי שחגג יום הולדת 70 נחשב אלוני לבורר מבוקש ומוערך בשוק, בעיקר בסכסוכים עסקיים. "מי שהיה צריך הכרעה מהירה הלך אליו", מספר שופט בכיר. עו"ד בלטר מספר, ש"הבוררויות התנהלו אצלו במהירות גבוהה מאוד יחסית. ידעו שמי שרוצה פסק בורר חכם ומהיר - הוא הכתובת. מה שייחד אותו היה השילוב של חוכמה רבה ויעילות".
אלוני היה פעיל עד לשבוע שעבר, אז כבר אושפז. אולם גם לפני כן נהג לעבוד מהבית, כאשר עורכת דין ומתמחה מהמשרד באים אליו לביתו כדי לכתוב את פסקי הבורר. לעיתים היה מגיע למשרד כדי לקיים את הישיבות. "גם ביום רביעי האחרון הוא היה צלול", מספר בלטר. "אני מכיר אנשים בריאים שאינם צלולים כמוהו".
בנוסף לתכונותיו הרבות, מספרים על אלוני שהיה אדם ישר "בצורה קיצונית". איש במשרד, כולל השותפים הבכירים, לא העזו לדבר איתו על תיקי הבוררות שלו, כי ידעו שהדבר יכעיס אותו. "היו חומות סיניות בין המשרד לבין הבוררויות שניהל", מספר בלטר.
אלוני היה אוהב השפה והספרות העברית. למרות שהיה רחוק מהדת היה לו גם ידע בתלמוד, גמרא ומשנה. אהבתו הגדולה הנוספת היתה הספורט. אתמול נפקד מקומו ביציע הכבוד של איצטדיון ר"ג, שם שיחקו נבחרות ישראל ורוסיה בכדורגל. אלוני נהג לבוא למשחקים לא רק מתוקף היותו נשיא בית הדין המשמעתי לערעורים של התאחדות הספורט, וכחבר נשיאות בתי הדין לערעורים של התאחדות הכדורגל ואיגוד הכדורסל, אלא גם כאוהד. חבר מתאר אותו כמי שהיה "צועק ביציעים כאחד האדם". שחקני נבחרת ישראל כיבדו את זכרו כששיחקו עם סרטים שחורים על הזרוע.