"הכול היה כאילו מושלם אבל היה נורא"

דנית כהן ז'ורבין, אקסיתו של בועז ז'ורבין, מחזיקה בשתי יאכטות, מארגנת הפלגות רומנטיות ומשווקת אירועים גם עבור שכנים במרינה בתל אביב, אבל דבר אחד היא לא מצליחה להפיק: איחוד משפחתי. מי שגדלה בסביון, הצטרפה לברנז'ת הפרסום, הסתובבה עם האלפיון העליון ואז עזבה את הכול, מסבירה:

"לאנשים יש פנטזיות בכל הקשור לים, ואנחנו מוכרים פנטזיה. גם אני חיה בפנטזיות, רק שקל לי יותר להתעסק בפנטזיות של אחרים", אומרת דנית כהן ז'ורבין, 50, שבעשור האחרון מנהלת עסק של הפלגות רומנטיות ואירועים ימיים. הצי הפרטי שלה כולל שתי יאכטות, אחת באורך שמונה מטרים, שמתאימה לעשרה אנשים והשנייה, שמתאימה לשישה אנשים, שתיהן עוגנות במרינה בתל אביב, וספינת אירועים שמשייטת בירקון.

יום קודם לפגישתנו נערכו בהן ארבע הצעות נישואים, בימים אחרים היא משכירה את היאכטות למסיבות רווקים ורווקות, לימי נישואים ולארוחות רומנטיות. קהל הלקוחות שלה מתחלק לשניים - צעירים בגילאי 20-25, טרום חתונה, שרוצים לארגן יומולדת מושקע לבני הזוג, וקבוצה שנייה של בני 40, ש"התחתנו, התגרשו ועכשיו מגיעים עוד פעם. יש להם יותר כסף, באירועים יש יותר אנשים, והם משקיעים יותר בזוגיות". ההשקעה נעה בין 800 שקל ועד עשרות אלפים, תלוי במשך ההפלגה (משעתיים ועד יומיים), בגודל היאכטה ובמידת הארגון וההכנות הנדרשות.

"הרבה אנשים רוצים לשחזר את הסצנה מהסרט טיטאניק, ולעמוד על חרטום הספינה בלב ים", היא מספרת. "השבוע מישהי הגיעה עם 15 חברות בלימוזינות לעשות הפלגת יומולדת, והיה לי גם מישהו שהביא את אימו בת ה-80 שזקוקה לבלון חמצן, כי חלומה היה להיות בים. לשיט הצטרפה גם המטפלת הפיליפינית".

כבוגרת וינגייט בחינוך גופני ובמגמה ימית, היא לא רק מחזיקה ביאכטות, אלא גם משיטה ומתחזקת אותן. "אם הסקיפר חולה, אני יכולה לצאת לים במקומו, אני יכולה גם לקנות את הבירה ולענות לטלפונים", היא אומרת. "אני יכולה לעשות כל שלב בעסק 24/7, בניגוד לאנשים שרוכשים יאכטה כעסק צדדי וצריכים חמישה אנשים לתפעל אותה".

לצד העבודה על שלוש הספינות שלה, עוסקת כהן ז'ורבין בשיווק ספינות אחרות במרינות של תל אביב והרצליה. "אני דואגת להביא אנשים לכל הסירות ולהפיק אירועים בכולן. היתרון היחסי שלי הוא שאני משווקת הכול ודואגת לעבודה לכל הספינות, וכך גם אין לי תחרות", היא מסבירה. כדי להגדיל את היתרון הזה, היא גם מעמיקה בידע המקצועי. "בדיוק חזרתי עכשיו מתערוכת יאכטות בפריז, הלכתי לראות יאכטה שמאוד מעניינת אותי ואני במשא ומתן", היא מספרת.

"החודש (ינואר) אני נוסעת לתערוכה בדיסלדורף, ובדרך כלל פעם בשנה, בחורף, אני יוצאת לשבוע הפלגת בנות למקומות קיציים. אלו בנות בעלות יאכטה במרינה, ואנחנו נמצאות ביחד הרבה. לפני שנתיים היינו בתאילנד, ובשנה שעברה באיי סיישל. היעד הבא יהיה האיים הקנריים או הקריביים".

כלוב של זהב

כהן ז'ורבין גדלה בסביון, הבכורה מבין חמישה ילדים - בן וארבע בנות - והים היה חלק מחייה מאז שהיא זוכרת את עצמה. "לאבא שלי הייתה יאכטה, מהראשונות בארץ, לפני 40 שנה", היא מספרת. "כשהיינו ילדים נהגה המשפחה להפליג פעם בשנה לחודש בטורקיה. אז זה היה אחרת לגמרי, כי באמת הפלגנו. היום, עם GPS וכל המכשור, אני תוהה איך הגענו אז לטורקיה ולקפריסין. המכשיר הזה שינה את החיים בים.

"בנוסף, התעסקנו בגלשני רוח וגלים, ובכל דבר שקשור לים. אבא שלי העביר אותנו ימים ולילות בים. קיבלנו חינוך ספורטיבי מאוד, וזה היה חשוב בבית. עד היום אימא, בת 80, הולכת מדי יום לחדר כושר, ואבא צועד על החוף".

בשנים שאחרי שירותה הצבאי התרחקה כהן ז'ורבין מהים. בגיל 22 הכירה את מי שהפך לימים לבעלה, בועז ז'ורבין, פרסומאי לבית משפחת קבוצת דחף, שגר גם הוא בסביון. "היינו הרבה שנים יחד, אבל התחתנו רק אחרי שש-שבע שנים, כשהייתי בחודש התשיעי", היא נזכרת. "הקמנו בית במושב מגשימים, הפסקתי את ההפלגות, ועזבתי את הים לגמרי. עבדתי עם בועז, והקמנו חברה לפרסום ולקידום מכירות - עד שהתגרשנו".

התחברת לעולם הפרסום?

"זה הוא. זה הקשר שלו, ואני הייתי אתו. אבל גם היום, בעסק של השכרת יאכטות, חלק גדול מוקדש לשיווק ופרסום".

בשנים ההן, היא מספרת, חסר לה הים מאוד, ובעיקר החופש שיש לה כיום. "נכון שהיה לי כמה כסף שרציתי, אבל לא כסף שלי - לא כסף שהבאתי הביתה עם תלוש משכורת". עם אותו כסף, היא מוסיפה, באו גם החברים. "מעגל החברים שלנו היה כל המי ומי, אבל אף אחד לא נשאר אחרי הגירושים. וזה חלק מהעניין. זה לא קהל שמתאים לי, או שהתחבר אליי בזכות מה שאני, אלא בגלל השם שלי. כשיצאתי מהנישואים הייתי לבד. החברים הקודמים כבר לא היו, והחדשים לא התאימו יותר".

אז מה החזיק את הנישואים?

"אני מתארת לעצמי שבהתחלה זו הייתה האהבה. אחר כך איזשהו פחד אצלי, שלא נתן לי לצאת משם. אני זו שרצתה את הגירושים - זה לא היה הדדי. כסף מחזיק כנראה. כרטיס אשראי פתוח, ויש לך הכול. אני לא מכירה הרבה חברות שלי, שגם אם לא היו מבסוטות כל כך, קמו ועזבו דבר כזה.

"תסתכלי מסביב ותראי אנשים, שבגלל הקטע הכספי לא עזבו משפחות. בלתי אפשרי לצאת לשוק ולפרנס שלושה ילדים, כאם חד הורית, עם מזונות של 1,000 שקל לילד. חברות שלי מחפשות זוגיות בשביל לשפר את תנאי החיים ובשביל לכלכל בית אחד בשתי משכורות, שזה יותר קל".

הגירושים היו מהלך הפתיע?

"אותו, מאוד, ואפשר גם להבין. נראינו מבחוץ כמשפחה מושלמת. שלושה ילדים מדהימים ויפים (בן בצבא, ותאומים, בן ובת בני 16. ט' נ'), זוג צעיר ויפה עם כסף בלי הגבלה, בית מהיפים בארץ עם עשרה דונם של דשא, סוסים, ג'קוזי וסאונה, חדר ספורט. הכול היה כאילו. כאילו הכול מושלם, אבל היה נורא. זה היה כלוב של זהב, ולא היה בזה כלום, מבחינתי. כמובן שזו נקודת המבט שלי", היא מדגישה.

כיום הבת חיה איתה, והבנים עם האב. "עד גיל 16 כולם היו אצלי, ואז הבנים עברו אל אביהם, בעקבות בלגן משפטי", היא אומרת. "זה רע מאוד, הם לא מדברים איתי ואין לי קשר איתם. אני לא יודעת אם מה שעשיתי מושלם. אם מה שהפסדתי, את הילדים, היה שווה. אם הייתי הולכת אחורה, אולי הייתי מוותרת כדי לא להפסיד אותם, ואם הם היו פה, זה היה אידיאלי. הים מספק לי תעסוקה שוטפת, ובגדול עוזר לי לשכוח קצת, לא לחשוב יותר מדי, ולהשלים עם המצב של הילדים. אני מקווה שהם יגדלו ויבינו שאין תחליף לאימא".

יאכטה במרמריס

אחרי הגירושים עברו כהן ז'ורבין והילדים לגור אצל הוריה בסביון, והיא התחילה את חייה מחדש. בימים שבהם שהו הילדים אצל אביהם, היא חיפשה עבודה וניהלה משחקיות. בהמשך ניהלה את חוות היען באילת, והתניידה בטיסות מדי יום, על מנת לחזור הביתה לילדים. "חמש שנים לקח לי להתארגן, ולקבל החלטה שאני רוצה לעבוד בים", היא מספרת. "כשהגעתי למרינה בתל אביב היה כאן בחור שטיפל ביאכטות והפעיל מנוף כדי להרים אותן. באתי אליו ואמרתי שאני צריכה עבודה, והוא ענה שאין לו. עניתי, 'לא שאלתי אם יש לך עבודה, אמרתי שאני צריכה'. היה חשוב לי להבטיח לעצמי הכנסה של 5,000 שקל בחודש, כדי להחזיק מעמד כלכלית. הוא הסכים לשלושה חודשי ניסיון, ועבדתי כברוקרית של סירות, לצד טיפול במנוף".

החזרה לים עוררה אצלה געגועים וחלומות ישנים, דוגמת חלום נעוריה להפליג באופן עצמאי. "בגיל 20 ידעתי שעד גיל 40 יהיה לי רישיון סקיפר. חודשיים לפני יום ההולדת נכנסתי לאטרף, שלא אוכל לעבור את התאריך הזה בלי הרישיון. עזבתי את העבודה, למדתי חלק מהשיעורים בתל אביב וחלק באילת. התרכזתי רק בזה - ובגיל 40 קיבלתי את התעודה. את יום ההולדת עצמו ביליתי בטורקיה, והלכתי לקנות יאכטה. הסתובבתי במרמריס וראיתי יאכטה קטנה ששימשה רק לזוגות, Grand Illusion, וידעתי שהיא תהיה שלי".

מחיר הספינה היה 40 אלף דולר, סכום שכהן ז'ורבין לא יכולה הייתה להרשות לעצמה. היא פנתה באסרטיביות לבעלים, סיפרה לו שהיא חוגגת יום הולדת, אמרה שיש לה רק 15 אלף דולר, אבל הספינה הזו תהיה שלה - זו רק שאלה של זמן. "הוא מכר לי אותה בסוף ב-30 אלף. לקחתי הלוואות, שיעבדתי את הספינה ונסעתי להביא אותה. זו הייתה התחלת העסק שלי".

עם אותה רוח פטאליסטית ואותה עקשנות היא יצאה לדרך. "באותם ימים עוד לא היו בארץ הפלגות רומנטיות עם ארוחות. כולם אמרו שיצאתי מדעתי, שאין פה סקיפריות - ובטח שלא מסחריות - שלא עשו את זה, שלא אתפרנס מזה. אבל הייתי בהיי ולא הקשבתי לאיש. האינטרנט עוד לא היה חזק, והתחלתי לפרסם בעכבר העיר. הצעתי אטרקציות לימי שישי, דברים זולים שהביאו קצת לקוחות. ארגנתי הכול, עשיתי את קניות האוכל, הוצאתי את ההפלגה לים. הכול - אבל באופוריה. כל הפלגה הייתה שיא, והכול עשיתי לבד".

רכישת הספינה לא הייתה מהלך מסוכן כלכלית?

"חברה שלי, שעוסקת בייעוץ ארגוני, עשתה לי בזמנו תוכנית עסקית, כדי שאראה מתי אוכל לקנות ספינה. מיד אמרתי לה, שלעולם לא אגיע לזה אם לא אקנה אותה עכשיו, אקח את הסיכון ואחר כך אחזיר את הכסף".

בהתחלה נפח העבודה היה דל והיא הוציאה שתי הפלגות בשבוע. "זה החזיק אותי, אבל המטרה הייתה להקים עסק. החזון שלי היה שאעשה את זה כל היום, ולזה בעצם הגעתי עכשיו". שנה מאוחר יותר נפרדה מהיאכטה, והמירה אותה בספינה קטנה יותר, תוך שהיא גורפת הכנסה יפה מהמכירה. "בא למשרד בחור שרצה לקנות את הספינה שלי, אבל אמרתי שהיא אינה למכירה. הוא ענה שאין דבר כזה, ושאנקוב במחיר. ביקשתי 60 אלף דולר, כי ידעתי על ספינה גדולה משלי במרינה, שהוצעה למכירה במחיר הזה. בתגובה הבחור הוציא צ'ק. ידעתי שעם הסכום הזה העסק יגדל, ושזה בדיוק מה שאני צריכה".

הירקון יהיה מיסיסיפי

לפני שלוש שנים עברה כהן ז'ורבין לתל אביב, והיא מתגוררת ליד המרינה עם בתה, באותו בניין שבו גרים גם הוריה. פחות או יותר באותו זמן רכשה את הספינה השנייה שלה, שמיועדת לאנשים שמפנטזים על הפלגה בים, אך ברגע האמת חשים ברע. "נורא רציתי לממש להם את הפנטזיה. הסתובבתי בהולנד ובפריז, והחלטתי שהירקון יהיה הנהר שלנו", היא מסבירה.

אחרי מאמצים רבים הצליחה לקבל אישור מהעירייה, וכעת היא מפעילה ספינת הפלגות רומנטיות, שפועלת בעיקר בערבים. "שם תמיד נהנים, לא כמו בים", היא אומרת. "אבל יש בעיה שיווקית, כי הירקון מרתיע. החלום שלי הוא להביא לשם גונדולה, או ספינה כמו אלה שמשייטות בנהר המיסיסיפי, עם גלגלים גדולים". אבל כהן ז'ורבין לא בונה רק על הרומנטיקה - לפני שנה היא רכשה ספינה נוספת, שאותה היא משכירה לאנשים שהוציאו רישיון סקיפר, אבל לא רכשו ספינה משלהם, ורוצים לצאת לים ללא אנשי צוות.

"היום אני יודעת בדיוק מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, מה שבמפורש לא ידעתי בגיל 20", היא אומרת. "אם הייתי יודעת אז שבגיל 40 אדע, הייתי עושה הכול יותר לאט.

"חוץ מזה, גיל 50 זה השיא. אין שום ספק, ואין דבר שיכול עלינו. פיזית זה אחרת, ואני במפורש לא נראית היום כמו שנראיתי בגיל 20, ולא מסוגלת לעשות את מה שיכולתי אז. אבל בראש אני כל כך שלמה עם עצמי, בניגוד לשנים ההן. אני היום הרבה יותר חזקה. אז, לא חייתי עם עצמי בשלום, ואילו כיום, למרות שאני נראית פחות טוב, אני חיה עם החסרונות והיתרונות בצורה מושלמת".

מה עם אהבה?

"מהרגע שהתגרשתי תמיד הייתה לי אהבה. אני מכורה להתאהבות ולאהבה. אבל היום היא אחרת מאוד, אני לא מצפה לכלום ולא צריכה כלום, כי אני עצמאית. אהבה צריכה להוסיף לחיים שלי במובן של רומנטיקה ופנטזיות, הרגעים הקטנים שעושים את השינוי בחיים. היום ברור לי שהפלגות ליליות וחברים טובים הם בין הדברים החשובים". ¡

tovitn@gmail.com

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988