זהרירה חריפאי - אמא קוראז'

בראיון עם זהרירה חריפאי, שהתקיים בבית קפה קטן בצפון הישן של תל-אביב, לא נכחו כתבים משחרים לציטוטים, צקצוקי מצלמות לא נשמעו, מבטים לא לוכסנו ולחישות נרגשות לא נשמעו. ואז היא הרימה את העיניים והשקט שבו אמרה "שלום" מילא את המקום. השולחן הקטן הפך לבמה, המלצרים הפכו לניצבים ובית הקפה - לתפאורה. הכול נע לפתע סביב אישה קטנה עם שם ענק.

"בשם הזה אשם אבא שלי", היא מיהרה להסביר. "אבי, שבתעודת הלידה הרוסית שלו כתוב בן שחר חריפאי, היה עיתונאי, סופר ומורה לעברית וגם כתב ביקורות לתיאטרון. כשנולדתי, קיבלתי את השם זהרירה ורק התחננתי שיחליפו לי אותו לרותי. עד היום כשאנחנו עוצרים ב'ארומה' והמלצרים שואלים לשמי, אני אומרת רותי".

"את מוכרחה לתפוס את מרכז הבמה"

כשזהרירה מדברת על אבא שלה, היא הופכת מול העיניים לילדה קטנה. "כל החיים שלי היו אחרים אם הוא לא היה נפטר. הייתי רק בת ארבע וחצי כשזה קרה ואני לא זוכרת אותו בכלל. כאילו ירד מסך וזהו".

והקטנה עם הדמעות בעיניים הספיקה כבר בגיל 17 להיפצע בברך באימונים של הפלמ"ח. להיות אלחוטנית. להשתחרר ולעשות כמה מהתפקידים הזכורים ביותר בתיאטרון הישראלי, עד שעל המשחק שלה ב"יעקובי וליידנטל" אמר האמן מנשה קדישמן שצריך להנציח אותו במוזיאון למודרן ארט בניו-יורק.

אלא שחריפאי שלאורך הקריירה שלה הפכה להיות אחד הסמלים המזוהים ביותר של התיאטרון הישראלי ולקבל את פרס ישראל על תרומתה לתחום, לא התקבלה לקאמרי בסיום לימודיה בבית הספר של התיאטרון.

"הם לקחו רק חלק מהתלמידים", היא משחזרת. "כמו אריק לביא ונעמי פולני, ואותי לא. בסוף השנה השנייה ללימודים, הגיע מאמריקה הבמאי פיטר פריי כדי לביים את המחזה 'על עכברים ואנשים', ובזמן שהיה כאן, הוא עבד איתנו התלמידים. וכשבסוף השנה הם רצו לסלק אותי, הוא לא נתן. יותר מאוחר כשכבר הייתי שחקנית מן המניין בקאמרי, הוא הגיע לכאן לביים את 'מלאך האבן' ולקח אותי לאחד התפקידים. פיטר פריי היה מגיב ספונטנית על כל דבר, וכשראיתי שהוא נורא צוחק או נורא בוכה בדברים שאני עושה, אמרתי לעצמי - 'זהרירה, אולי עלית פה על איזה קו נכון?'. כשפיטרו אותי מהקאמרי בסוף שנות ה-50, ארבע וחצי שנים אחרי שהתקבלתי לתיאטרון, הוא לקח אותי לשיחה ואמר לי 'את מוכרחה לתפוס את מרכז הבמה! זה לא יכול להיות שאת בצד ומישהו יסתיר אותך. לא! במרכז! שם זה המקום שלך!'".

למה פיטרו אותך?

"לא הייתי חתיכה. ואולי גם חשבו שאני לא מוכשרת. אין לי מושג. אלא שאז טופול פגש אותי ברחוב ושאל 'מה את עושה?' וכשעניתי לו שפיטרו אותי מהקאמרי, הוא אמר: 'בואי לבצל ירוק. עכשיו!'. הלהקה הזאת כללה פיגורות כמו יונה עטרי, גבי עמרני, אילנה רובינא, גליה טופול, חיים טופול ושמעון ישראלי. את התוכנית שבה השתתפתי שנקראה - 'ו...', כתבו דן בן אמוץ וחיים חפר, כשאורי זוהר היה זה שביים. היה מאוד מצחיק. שרתי את 'הפרוצה החלוצה', כשבגלל השיר הזה הצבא לא לקח את התוכנית. הייתה אז צנזורה מאוד קשה".

אלא שהתוכנית לא ממש הצליחה, וזהרירה יצאה שוב לדרך, הפעם - לתיאטרון "זווית" עם שמוליק עצמון ופנינה גרי. השלושה הצליחו מאוד עם "דלתיים סגורות" וזכו לביקורות מצוינות, למרות ש"לא לקחנו כסף על כרטיסים כי אסור היה". משם המשיכה חריפאי ללהקה קטנה בשם "אשנב" שהופיעה בקיבוצים עם "בראשית" של אהרון מגד, מערכון שבעקבות הצלחתו הגדולה הבימה הזמינה אותה להצטרף לשורותיה כדי לשחק בעתיד בהצגה שתתבסס עליו.

אז הגענו לחוף הזוהר? לא ממש: "שמעון פינקל ביים את ההצגה", מספרת חריפאי, "והנה הגיעה ליה קניג מרומניה והוא השתגע עליה. אז היא קיבלה את התפקיד. ונשארתי ככה לא לבלוע, לא להקיא. זה היה נורא".

פרס ישראל החמיץ את שייקה אופיר

כמו בכל מחזה טוב, כשהגיבור מגיע למבוי סתום, חל מפנה במהלך העלילה וזהרירה מקבלת הצעה שאי אפשר לסרב לה.

"יום אחד אני יושבת עם בעלי (ההיסטוריון שלמה שבא א.ס) בהצגה בהבימה והוא אומר שצלצלו מתיאטרון חיפה להגיד ששלחו לי את הטקסט של 'מעגל הגיר הקווקזי'. היו לי בדיוק שלושה שבועות לעבוד על זה. מעט מאוד זמן בשביל תפקיד בנפח כזה".

וחיים טופול היה המלך בהצגה?

"כן. זה חיים שאמר לבמאי פפו (הבמאי יוסף מילוא, א.ס) 'תביא את זהרירה'. ואני זוכרת שאמרתי לעצמי שאם הפעם זה לא יצליח, אז אולי אני צריכה לעזוב את המשחק. ואז מה יהיה איתי? אבל הצלחה מדהימה כזאת עוד לא הייתה בארץ. אנשים קנו כרטיסים משולבים לתיאטרון ולתחבורה באוטובוס. היה שם תפאורן נהדר - תיאו אוטו, כשראיתי את הסקיצה שלו לבגדים, אמרתי: 'זה לא בשבילי. זה בשביל דוגמנית כמו אילנה רובינא. אני לא מתקרבת לזה'. והוא לקח אותי ביד, ככה, למחסן, והוציא שמיכה צבאית ואמר - 'נתפור לך מזה חצאית'. לא ראו את הגוף שלי. הוא היה מכוסה כולו. וזה על המקום שחרר אותי מכל המעצורים. לא ראו את התחת שלי ולא את השדיים. בעצם, לא ראו שום דבר. רק את הידיים והראש. כשהזמינו אותנו עם ההצגה הזאת לביאנלה באיטליה, המבקרים כתבו בכותרות גדולות שמשחקת בחורה קטנה עם פנים מתוקים".

ואז זה קרה. "מעגל הגיר הקווקזי" בקריירה של חריפאי היה הרגע המכונן שבו עברה ממי שנאבקת על מקומה ועל הכרתה לשחקנית שלא ניתן עוד להתעלם ממנה. "העוצמות שהגיעו אלי מהקהל ומאנשים מסביב היו מפחידות אפילו. ואז ידעתי שאני במקום הנכון. זה הגיע. קיבלו אותי. וירדה לי אבן מהלב".

משם כבר החלה חריפאי לעבוד באופן רצוף עם במאים בסדר-הגודל של אפרים קישון וחנוך לוין. אך כמי שאינה שוכחת אף אבן לאורך הדרך, כשאני שואלת אותה איך היה לעבוד עם השניים, היא ממהרת לעשות צדק היסטורי ולחזור קודם כל לעבודה עם מילוא, שכדבריה "יש לו אבנים חשובות בכותל המזרח של התיאטרון העברי, שייסוד הקאמרי ותיאטרון חיפה רשומים לזכותו, שהוציא את ההצגות היפות בארץ, ושפרץ עם 'הוא הלך בשדות' - הצגה ששמה את הפלמ"ח על הבמה ונתנה קול לאנשים שחיו אז בארץ".

וחריפאי נזכרת בערגה בימים שבהם היא ראתה את ההצגה באולם מוגרבי וחזתה בחנה מרון כמיקה.

"צריך להאשים את התיאטרון שהשתמש בחנה מרון לרעה", היא נקפצת פתאום. "בכל פעם שהיה גירעון תקציבי, נתנו לה לעשות איזו קומדיה כדי להביא כסף לתיאטרון. ותשאלי מה אני זוכרת ממנה? את מיקה. ואת הילדה החיגרת ששיחקה ב'ביבר הזכוכית'. לא את כל הקומדיות המטופשות האלו. היא פשוט כשרון גדול מאוד שלא נוצל כראוי".

בואי נדבר קצת על העבודה עם קישון.

הוא היה איש מאוד מצחיק, שזכה להכרה שהיה ראוי לה עוד בחייו. מי שלצערי לא זכה לזה מספיק הוא שייקה אופיר (חריפאי גילמה את אשתו של אופיר בשניים מסרטיו של קישון "השוטר אזולאי", "השועל בלול התרנגולות" א.ס). שייקה היה איש מיוחד במינו. את מה שהוא עשה על הבמה ומול המצלמה אפשר לחלק לחמישה אנשים. אחד כותב, אחד מצלם, אחד רוקד, אחד משחק, אחד ממציא טקסטים. כל-כך יוצא דופן הוא היה, מבחינת הבנת היצירה. הוא היה המון דברים ביחד שהגיעו לאיזו שלמות יוצאת מן הכלל, ולפי דעתי פרס ישראל החמיץ אותו. אבל פרס ישראל החמיץ עוד חבורה שלמה של אנשים. גם חנוך לוין לא זכה למעמד הזה".

המשגל הראשון על הבמה

זוכרת שסיפרת שלא היה לך גוף, רק ידיים ופנים? ופתאום אצל חנוך לוין את "הגברת של הישבן הזה" במחזה "יעקובי וליידנטל".

לי היה הטקסט הכי קשה במחזה הזה. הכי בוטה. הכי מעליב. כל הזמן חשבתי לעצמי, איך לגלם אישה שיש לה בעיה ולא סתם מישהי שמעליבה או דורסת ברגל קשה? אמרתי לחנוך: 'תשמע, היא מציגה את הבעיה שלה. וזה לא מצחיק אותה. היא רוצה להגיע למעלה עם האמנות שלה ולא למטה, לאן שהישבן שלה סוחב אותה. וכנראה הקומבינציה של שני הדברים האלו באופן שבו אני עשיתי את זה הייתה מאוד מצחיקה. לא עלה בדעתי שזה יהיה ככה. מצחיק וקורע לב".

ובכל זאת, ההצלחה של המחזה הזה הפתיעה אותך?

"זו הייתה הפתעה גמורה, לא רק עבורי. אנחנו דיברנו שם טקסט שאתה לא מוציא מהפה. רק מתחת לשמיכה. בחושך. בלילה. עם עצמך. וגם כן לא אומר. מרוב פחד. כי מהרגע שאתה מוציא את זה מהפה זה נהיה משהו חי שעומד מולך. אי אפשר. זה היה אחד הדברים המדהימים שפגשתי.

תחשבי ששיחקתי שם אישה שרובצת על הרצפה, מבקשת מהגבר שיישאר ומניפה את השדיים שלה. חשבתי שייקחו אותי לבית סוהר. זה היה נורא בשבילי לשחק את אחרונת הזונות בסרטים של פליני. מה פתאום שאני אעשה את זה? מה זה? היה לי גיהינום".

ובמחזה הבא של לוין שבו השתתפת - "סוחרי הגומי" ראו בפעם הראשונה בישראל משגל על הבמה.

"זה נכון. עוד לא היה על הבמה בישראל משגל, אשכרה מול הקהל. ולי ב'סוחרי הגומי' היו שניים. שבועיים לפני שיצאה ההצגה חנוך אמר לי 'אני רוצה שתלמדי את המוזיקה שהיא חלק מהדקלום של הדמות. ואני אמרתי - מה? אני לא לומדת שום מוזיקה. פה בטקסט יש מוזיקה שאתה כתבת. למשגל במיטה יש קולות משלו ואני מוכרחה למצוא את זה. זה לא קל בשבילי. אני את שלי עשיתי עם האמונה שלי. אי אפשר להכריח אותי לעשות דברים. במובן הזה, חנוך פשוט הביא אותי לגבהים. אני הייתי צועקת עליו והוא לא היה מוציא מילה מהפה. את כל הכאבים שלי הוצאתי עליו".

והוא המשיך ונתן לך את כל התפקידים, עד שהייתה הפסקה של 11 שנה.

"נורא סבלתי מזה. אבל כשהסתכלתי איזה דברים הוא עשה בתקופה הזאת, אמרתי שהוא צודק. זה לא בשבילי. תפקידי הנשים שהיו שם לא התאימו לי".

את רוצה לתת דוגמה למחזות ספציפיים?

"אין שום צורך".

ודיברת איתו על זה פעם?

"לא. אף פעם. כשהוא הגיע עם הטקסט של 'אשכבה', הוא צלצל ואמר שיש לו משהו בשבילי. קראתי, ופתאום אני רואה שהתפקיד שלי נגמר בעמוד 6. אמרתי לו: 'זה לא יכול להיות שבעמוד 6 אני אלך הביתה'. ואז רגע לפני הסוף אני חוזרת. שבה לאיזו פנטזיה של כל הדברים שהוחמצו בחיים.

חנוך אף פעם גם לא אמר לי איזו מחמאה. שאני טובה, שאני עושה את התפקיד טוב. כלום. והרי אם לא הייתי בסדר הוא היה מחליף אותי, אבל איזושהי מילה טובה? משהו? (דומעת)

"הייתי במצב מאוד קשה איתו. הקשר שלנו היה מעבר לדיבורים. היה איזה מכניזם שדיבר אחד עם השני. אני לא יודעת. חנוך זה כישרון של פעם בדור. עוד מעט עשר שנים שהוא נפטר ואת יכולה להראות לי מישהו לפני חנוך או אחריו?"

לצערי, עדיין לא. אבל בואי נחזור אלייך ובכל זאת נסיים עם פרס ישראל.

מאוד שימח אותי לקבל אותו. וזה כבר קשור להיסטוריה שלי. היה לי חשוב שיקבלו אותי וחשבתי שזה כבר בכלל לא יגיע אליי. ואז פתאום לקבל פרס של הכרה והוקרה כזאת. פתאום אתה יושב נוח בכסא. עשיתי מה שהייתי צריכה, וקיבלתי בשביל זה פרס. ואם אני מסתכלת לאחור, היה לשמחתי משהו ששמר עליי במקצוע. לא יודעת מה. אלוהים? אבא שלי בשמים? וכל כך עצוב לי שאמא שלי ואבא שלי לא זכו לראות את זה. זה משהו שהיה יכול לחמם להם את הלב".