לא נעים, לא נורא

גלעד ידין הוא עורך דין העוסק במשפט מסחרי ודיני טכנולוגיה

כשהייתי יותר צעיר, צפיתי לא מעט בערוץ הראשון, או בשמו אז, הטלוויזיה הישראלית. זה לא שעמדו לפני הרבה אפשרויות, או הטלוויזיה הישראלית או עוד סיבוב של "פלישה מהחלל" על האטארי, ובינינו, "פלישה מהחלל" הוא משחק שדי חוזר על עצמו.

באותם ימים חזר על עצמו גם תשדיר האגרה המפורסם, זה שטבע את המושג "לא נעים לא נורא" ואיים שאם לא נשלם את האגרה ייקחו לנו את הטלוויזיה. שטיפת המוח הייתה כל כך אפקטיבית באותם ימים, שעד היום אני ובני דורי חולמים בלילות על דפיקה בדלת ועל אנשי אגף הגבייה שבאים לקחת לנו את הטלוויזיה. אמרו לי שהתשדיר הזה כבר לא רץ, אני לא ממש יודע, אני כבר לא כל כך צופה בערוץ הראשון, היום יש הרבה יותר אפשרויות.

שופט בית משפט השלום בת"א, עודד מאור, קבע השבוע שמחשב המחובר לממיר באמצעות כרטיס טלוויזיה מהווה מקלט טלוויזיה המחייב תשלום אגרה. זאת לעומת מחשב הקולט שידורי טלוויזיה באמצעות חיבור אינטרנט, שאינו מהווה מקלט טלוויזיה ואינו מחייב באגרה.

במילים אחרות, אני יכול לצפות בחדשות דרך האינטרנט מבלי לשלם אגרה אבל אם אצפה באותו שידור, על אותו מחשב, באמצעות כרטיס טלוויזיה וממיר, אני יכול לצפות לדפיקה בדלת מאנשי אגף הגביה של רשות השידור.

אין לי כל טרוניה אל בית המשפט, תפקידו לפרש את החוק וכך הוא עושה. חוק רשות השידור קובע שהחזקת מקלט טלוויזיה מחייבת באגרה ושמקלט טלוויזיה הוא מכשיר שמבצע המרה של גלי רדיו לתמונה. משום כך, מחשב שמחובר לממיר ודרכו לאנטנה הוא מקלט טלוויזיה ומחשב שמחובר לאינטרנט - לא. זה החוק וזו פרשנותו. הפרשנות בסדר, החוק בעייתי.

העניין הטכנולוגי רק ממחיש את הבעיה. עולם התקשורת התקדם וחוק רשות השידור, אולי גם רשות השידור עצמה, נשארו במקום. אנחנו חיים בעידן המידע, היצע התוכן הוא בלתי מוגבל כמעט. תוכן מכל הסוגים, טקסט אודיו ווידאו. כשההיצע בלתי מוגבל, תשומת הלב והזמן של הצרכן שווים כסף. דרישת תשלום תמורת שירות כזה, בשנת 2008, היא בלתי מתקבלת על הדעת.

לכן אגרת הטלוויזיה היא מסוג הדברים שמעוררים רגשות עזים אצל אזרחי ישראל. היא נקראת אגרה ולא מס, משום שהיא ניתנת תמורת שירות. היא נגבית באגרסיביות על-ידי רשות השידור עצמה, אותו הגוף שנותן את השירות, באמצעות מערך גביה עצמאי שעולה כסף ומייקר את האגרה במין הגיון סיבובי משונה. היא אמורה לממן שידור נטול פרסומות אבל אלה נכנסות מהדלת האחורית בדמות חסויות ותשדירי שירות. היא בנויה לפי מודל ה-BBC האנגלי, אבל איפה ה-BBC ואיפה רשות השידור של מדינת ישראל.

את מטרות השידור הממלכתי ניתן ועדיף להשיג באמצעות רגולציה ובאמצעות עידוד ספקי תוכן ממלכתיים מוצלחים כמו הטלוויזיה החינוכית או גלי צה"ל שאינם שייכים לרשות השידור ואינם ממומנים על-ידי האגרה.

את חוק רשות השידור הארכאי הגיע הזמן לעדכן ואת רשות השידור לצמצם מאד או לבטל. את גביית האגרה חייבים להפסיק. די, עזבו את הטלוויזיה שלי ותנו לישון בשקט.