בוקר בשדרות דוד המלך בתל-אביב

א. בוקר בשדרות דוד המלך בתל-אביב, ליד איבן גבירול. יום יפה. משהו כחול ודי גדול היה זרוק על המדרכה, ממש לא רחוק מהכניסה לחדר הכושר הפופולרי, ואנשים עקפו אותו באדישות. כשהתקרבתי ראיתי שמדובר בבחור צעיר ומעולף בפיג'מת בית-חולים מוכתמת, על פרק ידו צמיד בית-חולים עם שם ולרגליו שקיות ניילון קרועות במקום נעליים. נראה שהוא לא נשכב לישון שם אלא פשוט נפל באמצע השדרה, לרגלי ספסל שאליו לא הצליח להגיע, ונשאר תקוע באותה תנוחה מעוותת שבה פגע ברצפה, פרצופו מעוך ומדמם על הבטון, שפתיו נפוחות ושריטה מכוערת מעטרת את מצחו. אנשים המשיכו לעבור סביבו, מיעוטם העיף מבט מהיר. אף אחד לא עצר, אף אחד לא שאל, אף אחד לא בדק, אף אחד לא עשה דבר.

אני לא בנאדם טוב במיוחד, באמת שלא, אבל אי-אפשר היה להשאיר אותו ככה. ראיתי שהוא נושם, חייגתי למגן דוד אדום ומסרתי את הפרטים. נראה לך שהוא זקוק לאמבולנס, שאלה הבחורה ממד"א. הוא בהחלט זקוק לאמבולנס, עניתי, והיא הבטיחה שהם בדרך. עמדתי כמה דקות להשגיח. אנשים המשיכו לעבור, הלוך ושוב, עוסקים בענייניהם. הלכתי עד לפינה, להוציא כסף בכספומט של בנק דיסקונט, שומר על קשר עין. כשחזרתי הוא עדיין שכב שם, והרבה אנשים עדיין התעלמו ממנו. חייגתי שוב למד"א.

בחור צעיר יצא מהבניין והתיישב על הספסל שלרגליו נמרח הבחור הצעיר האחר, נעליו על המושב וישבנו על המשענת, הצית סיגריה והתחיל לעשות טלפונים. לא יותר מארבעים סנטימטר בינו לבין הפצוע בפיג'מה - והוא לא רואה אותו בכלל, צוחק צחוק מטופש אל תוך הטלפון המחורבן שלו. הבטתי בו בעיון. כך נראית טינופת מוסרית.

מד"א הגיעו, העירו את האלמוני, העמיסו אותו על האמבולנס ונסעו. אני הלכתי הביתה בלב כבד לכתוב את הטור הזה.

בדיוק לפני שנה רעשה הארץ לרבע שעה בעקבות המקרה המזעזע של האופנוען משה חי-ישראלי בן ה-62 שגסס בצומת אזור אחרי שנפגע ממערבל בטון, כשעשרות נהגים חולפים על פניו בלי לעצור או להושיט עזרה, עד שמת. אתם בטח זוכרים את זה. היה צקצוק קולקטיבי בלשון, ופובליציסטים שאלו מה קרה לנו ולאן הגענו. שם זה לקח דקה וחצי עד שמישהו ניגש. במקרה הזה עברו למעלה מעשר דקות, ועברו שם לפחות מאה איש.

ב. מאה האנשים האלה, שעברו על-פני איש פצוע בפיג'מת בית חולים מוכתמת בלי להושיט עזרה, הם לא רק פגומים מבחינה מוסרית ויהודית, הם גם עבריינים. חוק "לא תעמוד על דם רעך", שנכנס לתוקף לפני עשר שנים, קובע בפשטות: "חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו". מאוחר יותר הוכנס תיקון לחוק האומר שמספיק להתקשר לרשויות על מנת להיחשב למי שהושיט עזרה. לא צריך להנשים הומלסים מפה לפה. מספיק להרים טלפון.

יוזם החוק היה חבר הכנסת חנן פורת. בנימוקים להצעתו כתב: "חברך הוא אדם באשר הוא אדם, יהודי כגוי, כל אדם באשר הוא, גדול, קטן, איש, אישה (...)" ועוד כתב: "דומה כי 'עמידה על הדם' באפס מעשה (...) יש בה ביטוי בוטה וחמור להתנכרות וזלזול בחיי אדם, ולפיכך ראויה היא לענישה הולמת במידת הצורך".

מה קורה למי שעבר על-פני רעהו הפצוע או הפגוע ולא עשה דבר, ומהי אותה ענישה הולמת במידת הצורך? החוק קובע: "העובר על הוראות סעיף 1 לחוק - דינו קנס".

אני לא יודע מה צריך להיות גובה הקנס על דבר כזה, אבל אם הוא בגובה של קנס על אי-איסוף צואת כלבים, למשל, הרי שהקנסות האלה יכולים להיות מקור הכנסה מצוין בשביל העירייה; חסרי בית הרי לא חסרים ברחובות שלנו, ולא חסרים ביניהם אנשים שיתעלפו סתם כך באמצע הרחוב. כל מה שצריך חולדאי לעשות זה לשסות את פקחיו.

זה היה יום יפה במרכז העיר, ואלה היו עשר דקות מדכאות על סולידריות חברתית.

ג. גם ככה הלב שלי כבד. זה לא השבוע הכי טוב שהיה לי בזמן האחרון. בדיוק על אותו ספסל שלרגליו התמוטט הצעיר בסעיף א' התיישבתי, שני לילות לפני כן, המום אחרי שקיבלתי בשורת איוב. בשורות איוב תמיד באות בזמן הלא נכון. זה היה ערב של יום נהדר, והייתי בדרך לקחת איזה סרט טוב להירדם מולו כשצלצל הטלפון. בן-דוד שלי מת. זה בכלל לא מה שצריך היה לקרות, הוא היה צעיר ומוכשר ומצחיק ויפה וטוב לב, וגם הוא בחיים לא היה עובר ליד מישהו מעולף בלי להושיט עזרה, וגם אם לא היינו בקשר יומיומי, אצלנו במשפחה בן-דוד זה שני-שלישים אח. המחשבה שזהו, לא אראה אותו יותר, מחלחלת כמו מתכת כבדה. הכול כל-כך יחסי ושביר וזמני, לעזאזל, הכול כל-כך חד-פעמי ובלתי הפיך.

מאז שנהייתי אבא הפכתי לרגשן. לא שלפני זה הייתי גוש אבן, אבל עכשיו אני רכיכה שזה לא להאמין. דברים שלפני תשעה חודשים עברו לידי כמו זר בתחנת רכבת גורמים לי עכשיו לבכות כמו אנ'לא יודע מה. בדרך כלל מרטיבות דמעותיי את הדברים היפים שבחיים: חיוך של בוקר או משפט כתוב היטב. רק יומיים-שלושה לפני כן כמעט התחלתי לייבב בבית קפה מול מאמר של תומס פרידמן. אימא שלו נפטרה לא מזמן, הוא מתגעגע אליה. זה היה מסוג המאמרים של "מה הייתי אומר לו יכולתי", מסוג המאמרים שאומרים לך להתקשר לאימא שלך. מסוג המאמרים שמציעים סוג של הזדככות אינסטנט.

וזה המוות הראשון שלי בסטטוס החדש שלי. בלוויה הבנתי פתאום שיש עצב שאי-אפשר לתפוס וחורים שאי-אפשר למלא, שכל מה שחשבתי עד עכשיו שהוא תהום רבה היה לא יותר עמוק מחריץ בין שתי בלטות. רבדים חדשים לגמרי של צער ואימה שלא ידעתי על קיומם נגלו לפניי פתאום בבהירות מסנוורת. זה נורא. אבל יחד עם אלה מצאתי בתוכי גם מחצבי אמפתיה עצומים וחבויים, שגם על קיומם לא היה לי מושג. ניסיתי לפזר ממנה כמה שיותר, כמו שלימד הבודהה.

מהבחינה הזו זה באמת היה המוות הראשון שלי, הפעם הראשונה שאיבדתי אדם יקר, הפעם הראשונה שעמדתי מול קבר פתוח.

ד. אני לא מאלה שאומרים לאנשים מה לעשות, וזה שמת לי מישהו בטח לא נותן לי את הזכות להגיד לאנשים איך להתנהג עם הקרובים להם. אני לא תומס פרידמן, ואני לא יכול לספק קתרזיס מהסוג הזה, להגיד לכם להרים מיד טלפונים לכל בני המשפחה שלכם ולהגיד להם שאתם אוהבים אותם כי אחר כך אתם עלולים להצטער על מה שלא עשיתם ועל מה שלא אמרתם. לא, חברות וחברים, זה לא יקרה. ולא רק כי אני לא יודע אם אני רוצה שאנשים יתחילו להתקשר אליי כי הם לא רוצים להרגיש רע אחרי שאמות. אם בגלל זה אתם מתקשרים, עדיף שתשלחו מייל.

כי בכל מקרה, לא בטוח שזה יעזור. תמיד תצטערו על הדברים שלא עשיתם ועל מה שלא אמרתם, ותמיד תרגישו שאולי זה לא היה מספיק ואולי היה עוד משהו שיכולתם לעשות. אבל זה בכלל לא בטוח, אתם יודעים, שהיה משהו שהייתם יכולים לעשות. לא תמיד יש דבר כזה.

ככה זה החיים, ונדירות עד מאוד הן הפרידות השלמות.**

הרהור

חסרי בית הרי לא חסרים ברחובות שלנו, וקנסות על אי-הושטת עזרה יכולים להיות מקור הכנסה מצוין בשביל העירייה

http://dror.notes.co.il