עו"ד משה שקל: "בפרקליטות יש אוסף של פחדנים"

"אני חושב שהאנשים ברשות המסים מאוד איכותיים ומוכשרים, והם עוברים תקופה מאוד קשה" ; "אני מכיר עוד כמה רשויות מנהליות בישראל, ויכול לומר כי האנשים שעובדים ברשות המסים, מבחינה אינטלקטואלית ואנושית, רובם עולים על עובדי המדינה האחרים"

הבית > פנטהאוז בבניין חדש בפסגת הגבעה בגבעתיים. מעלית פרטית מובילה ישירות אל דלת דירתו השכורה של שקל. דלת הפנטהאוז פתוחה לרווחה וחושפת רצפת שיש בהירה, שעליה מתנפצות קרני שמש החודרות דרך תקרת זכוכית מעוצבת. הדירה משדרת אלגנטיות-יוקרתית, אך עם זאת היא פרקטית להפליא. הסלון מוקף חלונות ענקיים, המוסיפים אור, לזה החודר מתקרת הזכוכית. וילון לבן רך מתנופף ברוח המתפרצת לדירה מכל כיווני האוויר המקיפים אותה. מול מסך פלאזמה עצום ניצבים ספת עור אדומה ושולחן זכוכית מעוצב בצורת ספירלה. ברחבי הדירה פזורים פסלים בגדלים ובצורות שונות, חלקם של אמנים מוכרים כמו תומרקין, חלקם נרכשו במזרח הרחוק. תמונות מגוונות מעטרות את הקירות. "זה שיגעון שלי", אומר שקל. "אני אספן אמנות".

שקל, בג'ינס דהוי ובחולצת טריקו, יוצא אל המרפסת הרחבה ומציג את גולת הכותרת של הדירה. נוף מרהיב של כל גוש דן פרוש לרגליו. בפינת המרפסת ג'קוזי ענק ולצידו בר משקאות, המסגירים את אהבתו של שקל לחיים הטובים. רק דבר אחד נראה לא במקומו: במרפסת מוצב פסל צבעוני ענק של שני ילדים, בגוני אדום, ירוק ולבן, שנראה כמו פרסומת למעדן חלב. "הייתי פעם אצל לקוח שלי, כלמוביל, ואמרתי לו בצחוק שהפסל נחמד. אחרי יומיים הגיעה לכאן משאית עם הפסל", מסביר שקל את אי-ההתאמה המוזרה.

ביוגרפיה > "נולדתי וגדלתי בחיפה, עד שעזבתי את הבית לצבא בגיל 18. הייתי מאוד קשור להוריי ובפרט לאמי. אבי נפטר לפני הרבה מאוד שנים, ואמי נפטרה לפני חודש. אבי היה איש משכיל, אבל עבד בנמל חיפה. הוא נולד בוורשה בפולין, למד באוניברסיטה בוורשה מתמטיקה, אבל אז פרצה המלחמה, והוא התגייס והיה קצין בצבא הפולני. אחרי שפולין נכנעה, הוא ברח לרוסיה, הצטרף לצבא האדום, הגיע גם שם לדרגת קצונה, ונמנה עם הכוחות הפולשים לגרמניה. הוריו, אחיו ואחותו, אף אחד מהם לא שרד את השואה, דבר שלא הניח לו עד יומו האחרון. אחרי המלחמה הוא עלה ישר לארץ, אבל לא כציוני, אלא בגלל שהוא נשאר לגמרי לבד, וזה היה מקום המפלט היחיד בשבילו.

"אמי נולדה בפולין ועלתה בשנת 1936. כאן הם הכירו והתחתנו. הוריי היו שייכים למעמד הזעיר-בורגני, בורגני נמוך. לא היה לנו הרבה כסף אף פעם, אבל ההורים השקיעו כל מה שהם יכולים בחינוך הילדים. היינו שני בנים, אני ואחי מאיר, שמבוגר ממני בשבע שנים.

"בגלל הנסיבות שפקדו את הוריי הם לא הצליחו לממש את עצמם, אז הם ניסו לממש את עצמם דרך הילדים. הם היו מאוד תובעניים, ובזכותם הגענו להישגיות. הצורך הזה במימוש עצמי דרך הילדים הטביע בי ובאחי צורך עז בהישגיות. אם אני צריך לאפיין את החינוך של הוריי, הייתי מאפיין אותו בשני מרכיבים: חינוך להישגיות, בעיקר מצד אמי שבאה ממשפחה עשירה בפולין וזה אבד לה, וחינוך לאנושיות מצד אבי. הוא תמיד אמר לי: 'תהיה מענטש'.

"הייתי תלמיד מצטיין, אבל לא משנה כמה מצטיין הייתי, אמי תמיד אמרה ש'זה לא מספיק'. היא רצתה עוד ועוד. היה קשה לגדול באווירה הזאת. מצד אחד, היא מאוד מקדמת אותך, אבל מצד שני יש לה השלכות שליליות על החיים. ההשלכה השלילית העיקרית, שהיא גם הדרייב הכי גדול שלך, היא חוסר יכולת להסתפק במה שיש לך. זה הפרס שלך, אבל גם העונש שלך. אני אף פעם לא מסתפק במה שיש לי, תמיד רוצה עוד ועוד. לאו דווקא כסף, זה עוד ועוד מהכול. עוד השכלה, הישגים, הצלחות. אני חושב שאלמלא הדרייב הזה בחלק מהאנשים, העולם לא היה מתקדם. מצד שני, זה לא פשוט ולא קל להיות איש כזה, ולחיות עם עצמך. אני פשוט לא מסוגל לנוח בגלל התכונה הזאת".

משפטים > "כנער לא היו לי שום נטיות מקצועיות, וגם לא ידעתי שום דבר על מקצוע משפטים. אני חושב שעד גיל 20 וקצת לא נתקלתי בעורך-דין ולא ידעתי מה זה. רק אחרי שהשתחררתי מהצבא התחלתי לחשוב מה אני רוצה ללמוד. בגלל ההישגים בבגרות יכולתי להתקבל לטכניון לכל מקצוע ריאלי, אבל הייתה לי חברה בתל-אביב, וגם המחשבה לחזור לגור בחיפה עם הוריי לא מצאה חן בעיני. משהו הרחיק אותי משם. ראיתי את אמי רודפת אחריי עם סנדוויצ'ים עד האוניברסיטה, ועוקבת אחרי הלימודים שלי.

"חיפשתי מקצוע שיצדיק את אי חזרתי לחיפה, והמקצוע היחיד שלא היה בחיפה היה משפטים. אפשר לומר, שבחרתי אותו על דרך האלימינציה. לא ידעתי מה זה. כך התחלתי ללמוד משפטים באוניברסיטת תל-אביב. כל שנה סיימתי בהצטיינות, וכל שנה רציתי לעזוב. לא אהבתי את הלימודים. הם היו טכניים מדי, משעממים מדי, לכן, במקביל למדתי מדעי-הרוח, מה שהיה הרבה יותר כיפי. הסיבה היחידה שנשארתי כל שנה, ועד סוף התואר, היא חולשת האופי שלי. אמרו לי 'לא חבל? אתה מצטיין', והשתכנעתי להישאר".

ההתמחות במסים > "בתקופת בלימודים, הואיל ואני לא בא מבית מאוד עשיר, חיפשתי עבודה. בסוף השנה הראשונה חיפשו סטודנטים מצטיינים שיסייעו למרצה לעשות עבודת מחקר בשכר, והתקבלתי. בדיעבד התברר שצריך היה לעזור בכתיבת ספר במיסוי מקרקעין לפרופ' יצחק הדרי. זו הדרך שבה התגלגלתי לתחום שאני עוסק בו עד היום, מיסוי. באקראיות מוחלטת.

"התחלתי לכתוב את הספר בשנה א', לפני שלמדתי מסים, כי מסים לומדים בשנה ג', ומהר מאוד מעוזר מחקר שמסייע לפרופ' הדרי, הפכתי לעוזר הוראה. זה היה מצחיק. בשנה ג' לימדתי מיסים בפקולטה לחשבונאות, בזמן שאני עצמי למדתי מסים בפקולטה למשפטים".

המשך ביוגרפיה מקוצרת > "עם תום הלימודים התחלתי לעשות התמחות אצל פרופ' יובל לוי, לא בתחום המסים, והיה לי מאוד כיף. אחרי שנה של התמחות אמרו לי כמה חברים 'לא חבל שאיש מסים מובהק כמוך לא עושה התמחות במיסים'. אני חושב שמי שהשפיע עליי יותר מכל היה אבי אלתר. היינו יחד אסיסטנטים במסים בפקולטה למשפטים, והוא אמר לי, ש'יש בש. הורוביץ מאמן מצוין במיסים, אלי קפלן, ויש שם המון עבודה במסים'. הכרתי את קפלן דרכו, והוא מאוד הרשים אותי, אז עברתי לש. הורוביץ.

"זה היה נדיר מאוד שמשרד הורוביץ פונה למישהו להתמחות, כי הרי אצלם רשימת ההתמחות סגורה כמה שנים קדימה, אבל מהר מאוד הבנתי למה פנו אלי. אותו איש שהייתי אמור להתאמן אצלו במיסים פשוט עזב לעשות דוקטורט בלונדון, ואני כמתמחה נשארתי לבד לנהל את מחלקת המיסים במשרד.

"אני תמיד טוען שזאת התקופה שבה למדתי הכי הרבה מיסים, יותר מכל אוניברסיטה. התקופה שנשארתי לבד לנהל מחלקת מיסים, במשרד מאוד גדול, שכללה שנת התמחות ועוד שנתיים לאחר מכן כעו"ד. אז, בפעם הראשונה בחיי, מצאתי את עצמי מוטה קריירה. עד אז לא חשבתי שאהיה קרייריסט, וחיי התגלגלו איך שהם התגלגלו.

"בהורוביץ הייתי צריך להפסיק לעשות כל דבר אחר שאהבתי. עבדתי 7 ימים בשבוע, יום ולילה, לא כי אמרו לי, אלא בגלל הלחץ עבודה. הכול נמחק: נישואים, זוגיות, אקדמיה ותחביבים. אחרי שלוש שנים, כשבתי הראשונה נולדה, החלטתי לעשות שינוי. עזבתי את הורוביץ והתחלתי לעבוד כיועץ משפטי בחברת דיסקונט-השקעות. מה שמשך אותי שם, שמעבר למשכורת שהייתה סבירה מאוד, בטח במונחים של בחור צעיר, זה ששעות העבודה היו נורמליות. זה היה הטריגר לעזיבה.

"הודעתי כמה חודשים מראש על העזיבה, כדי לתת למשרד הורוביץ זמן להתארגן, אך הם לא מצאו לי מחליף עד שעזבתי. מכיוון שבהורוביץ לא מצאו מחליף, ד"ר אמנון גולדנברג פנה לדב תדמור, אז מנכ"ל דסק"ש, וביקש שיאשר לי לעבוד אחר-הצהריים עם לקוחות של הורוביץ, שמעוניינים לקבל שירותים במיסים, לפחות עד שימצאו מחליף. הוא הסכים ואני הסכמתי, וזה היה הצעד ששינה את חיי. תחילת הפרקטיקה שלי. פתרון הביניים הזה נמשך עד עצם היום הזה. במקום שהמעבר לדסק"ש יקל על חיי, הוא בעצם שיעבד אותי לגמרי לתחום. אחרי שנתיים עזבתי את דסק"ש עם פרקטיקה מאוד גדולה של לקוחות במיסים, ואיתה הצטרפתי כשותף זוטר למשרד של יעקב וינרוט. היינו שותפים פורמלית במשך כשנה וחצי-שנתיים, עד שהחלטתי לעזוב ולהקים את המשרד שלי (עם מנחם טולצ'ינסקי, שמנהל כיום את טולצ'ינסקי-שטרן, אך דרכינו נפרדו די מהר).

"גם הדרך שהצטרפתי לוינרוט הייתה מאוד מוזרה. יום אחד הייתה לי הודעה במזכירה האלקטרונית בבית מיעקב וינרוט: 'שקל, האם אתה נשוי קתולית לדיסקונט-השקעות? אם לא, אני רוצה להציע לך נישואין'. כך הכרתי את וינרוט. החיוך שהיה לו כשהוא הציע לי נישואין נמחק ביום שהחלטתי לעזוב. הוא ראה את זה כגירושין, והוא כנראה מסוג הטיפוסים שאוהבים להילחם בגירושין. הוא מאוד כעס עלי".

רשות המסים > "אני חושב שהאנשים ברשות המסים מאוד איכותיים ומוכשרים, והם עוברים תקופה מאוד קשה. אני מכיר עוד כמה רשויות מנהליות בישראל, ויכול לומר כי האנשים שעובדים ברשות המסים, מבחינה אינטלקטואלית ואנושית, רובם עולים על עובדי המדינה האחרים, לפחות אלה שאני נתקלתי בהם. אני מכיר אישית את האנשים שקשורים לפרשה ברשות, אחד מהם אפילו עבד אצלי (ג'קי מצא).

"אני מבין שאיש מהם לא מואשם בעבירות של שוחד, הם מואשמים בדבר שהוא 'מטורף', ממש 'שערורייה', בהפעלת שיקול דעת. אני כאזרח מהצד מתבונן ושואל: האם על שיקול דעת הכי נורמאלי ולגיטימי, שכנראה הייתי מפעיל אותו באותן נסיבות, מעמידים לדין אנשים טובים שגדלו במערכת?. הרי איש לא טוען ששוקי ויטה או ג'קי מצא קיבלו משהו לכיסם. אני מכיר את המינויים וגם את השומות שנעשו, והם נראים בהחלט בתוך מתחם הלגיטימיות והסבירות.

"הבעיה בחקירה הזאת היא לא זו שהיא פוגעת בכמה אנשים פרסונלית, אלא בכך שעצם שידור המסר הזה למערכת - 'דע לך, שאם תפעיל שיקול-דעת שלא ייראה לפרקליטות, אז הלכו לך החיים' - הוא מסוכן למנהל התקין. עובד מדינה מיד שואל את עצמו 'בשביל מה לי להרוג את עצמי?'. ומי חשוד? כל מי שלקח סיכון. אלה אנשים שהתגמשו או נתנו פרשנות יותר יצירתית לעניין מסוים, כשטובת המדינה לנגד עיניהם. לא תמיד הם צדקו, כמו שאיש מאיתנו לא צודק תמיד, אבל זה משדר לאנשים כאלה 'אל תעשו את זה, תהיו קונסרבטיביים, שבלוניים ומרובעים. לכן, הפרשה הזו פגעה מאוד-מאוד קשות ברשות.

"גם העובדה שלא היה מנהל לרשות במשך שנה וחצי, היא שערורייה. הייתה פה טעות. מינו את יהודה נסרדישי, אדם עם ניסיון, במינוי זמני, ולא נתנו לו סמכויות. היו צריכים לתת לו את הצ'אנס מלכתחילה. המשמעות העיקרית של כל הפרשייה היא שמאוד-מאוד קשה לקבל אישורים מהרשות. אדם אחד כבר לא נותן החלטה. הכול עובר מסלול של חמישה ואפילו עשרה אנשים, כי קיים פחד לקבל החלטות, ואני לא יכול להאשים אותם. כשהחרב מתנופפת כל הזמן מעליך, עקב התקדים של העמדת אנשים לדין או חשד לפלילים, בגין הפעלת שיקול דעת, אז מפחדים מאחריות. היום הם בדרך-כלל מתיישרים לפי הצד השמרן יותר, הזהיר והקונסרבטיבי יותר.

"לא שזה רע למשרד שקל, זה רע לכלכלה. רשות מסים במדינה שמחפשת השקעות, משקיעים זרים, התקדמות כלכלית, צמיחה כלכלית, צריכה להיות מהירה, יעילה, חדשנית. המצב הזה פוגע במדינה ובכלכלה".

פרקליטות המדינה > "בפרקליטות המדינה יש אוסף של פחדנים. כל פרשת המסים, ואולי גם פרשיות אחרות שהם פוצצו, נבעו ממקום של פחד. "עד 73' חיינו במדינה עם אמון כמעט טוטאלי בשלטון ובמוסדותיו, ונדמה שבעקבות השלום של שנת 73' ומה שקרה אחריו, פשוט התהפכה המגמה לממדים של חוסר אמון טוטאלי בשלטון ובמוסדותיו.

"זה גרר ריאקציה של השלטון עצמו, שברור שיש שם פחד מהתקשורת, מדעת הקהל, מקבלת החלטות ומלקיחת אחריות. כאשר מוסדות מדינה עובדים על גורם אל-כשל של פחד, זה עלול להביא לסוג של אנרכיה. ברור שלא צריך לוותר על הביקורת והשקיפות, אבל צריך לאפשר לשלטון לעשות עבודה, ולקבל החלטות בלי שהוא יהיה מוטרד ממה שיגידו מחר בבוקר בעיתון ומהסנקציה הפלילית.

"אם היו יושבים במוסד פרקליטות המדינה אנשים פחות פחדנים, פרשת רשות המיסים לא הייתה מתפוצצת כפי שהתפוצצה, ורשות מדינה כל-כך חשובה לא הייתה נפגעת כפי שנפגעה".

יהודה נסרדישי > "נסרדישי הוא איש מיסים מובהק. אדם שרוצה לקדם דברים, לשפר את המערכת, והניסיון הרב שלו מאוד עוזר לו. יש לו יחסי-אנוש ויחסי עבודה טובים, ואני מאוד הצטערתי שמלכתחילה, ביום שהוא מונה למנהל זמני, לא נתנו לו את כל הסמכויות שיש.

"אני לא מקבל את הביקורת, שטענה שנסרדישי חסר כריזמה. הוא איש רציני וכריזמטי. אני מאוד מעריך אותו. הוא נתן לי את הרולים של תנובה, שהתייחסו ל-600 ומשהו קיבוצים ומוסדיים, שאני מייצג חלק גדול מהם, בתקופה מאוד בעייתית של הרשות. גם בתקופות הכי קשות שרשות המיסים עברה, הוא לא פחד ולא נרתע. מובן שלא תמיד הסכמתי איתו ולא תמיד אהבתי את הגישה שלו, ואני גם לא אוהב את תגובותיו לפס"ד פרי (פסק-דינו של השופט אלטוביה מגן, שקבע שנשים יוכלו לנכות הוצאות טיפול בילדים מהכנסותיהן בעבודה, א' ל'-ו'), אבל הוא דמות חיובית וחסרים לנו אנשים כאלה.

"הלוואי שהיו עוד כמה נסרדישים ברשויות המדינה האחרות. אמנם הוא זהיר יותר מחלק מהקודמים שלו, אבל הוא לא פחדן. הוא רואה את טובת המדינה, אבל מצד שני הוא לא עולה על בריקדות והוא כן מסוגל לשקם את המערכת, רק שלא נתנו לו את הצ'אנס עד היום".

בית משפט ומסים > "היום מאוד פופולרי בקרב קולגות שלי לעשות עליהום על בית המשפט, בעיקר בית המשפט העליון. אני לא שותף לעליהום הזה, אם כי אני חושב שיש בעיה בתחום המיסים בבתי המשפט. יש בעיה כי אם המשפטן הממוצע וסטודנט ממוצע למשפטים נרתע מהתחום, אז לדאבון הלב זה גם מגיע לבתי משפט. שופטים בסך-הכול צומחים בתוך הקהילה המשפטית, ומיסים זה לא בדיוק הפייבוריט שלהם.

"אנחנו חיים ב'ציביליזציה של ספציאליזציה' בכל תחומי המשפטים. אפילו בתחום המיסים שנראה לאנשים תחום אחד, אנחנו במשרד מחולקים למחלקות, כי היקף האינפורמציה והידע כל-כך גדולים, שאתה צריך כל הזמן להתעדכן ולהתחדש. אצלי במשרד יש מחלקה נפרדת למע"מ, למיסוי מקרקעין, למיסוי בינלאומי, למיסוי ישיר, מס-הכנסה. אי אפשר אחרת. אתה לא יכול לקלוט את כל האינפורמציה. אני מניח, שאותה תופעה של 'ציביליזציה של ספציאליזציה' מאפיינת תחומים אחרים במקצוע. בתי המשפט הם בין היחידים שלא הפנימו את העידן הזה מספיק.

"בעידן של ציביליזציה של ספציאליזציה, שופט לא שבא מעולם המיסים, ופתאום מקבל לדון בתיק מיסים מורכב, כמעט בלתי אפשרי בשבילו לדון בתחום. וזה קורה כל הזמן, ובגלל זה דברים נראים כמו שהם נראים".

סדר-יום > "לפני 10 שנים הייתי הולך בתשע לעבודה, וחוזר הביתה בחצות. בשנים האחרונות אני חי הרבה יותר רגוע. קם באיזי, בתשע וחצי-עשר בבוקר, מגיע למשרד בעשר וחצי, ובדרך-כלל מאחר לפגישה הראשונה שלי במשרד. בעבודה אני פוגש לקוחות, עובר על חוות-דעת מומחים, עובר על כתבי בתי דין, ולא מתעסק כמעט בעניינים של ניהול אדמיניסטרטיבי. אני לא אוהב את זה, ולא מבין בזה. השותפים שלי עסוקים בניהול המשרד. בדרך-כלל אני מסיים את הפגישות ואת קריאות חוות-הדעת והמיילים בשמונה בערב, ואז מגיע הביתה ואוכל.

"בדרך-כלל אני לא אוכל כלום עד שמונה בערב. אני שותה קפה בבוקר, ועוד 20 כוסות קפה לאורך היום, ולא אוכל כלום. רק מעשן ושותה קפה. אני לא עוצר, ולא עושה הפסקות במהלך היום. הקטע הוא, שלפעמים אני מגיע בשמונה בערב הביתה, ונזכר שמרוב לחץ גם שכחתי לעשות פיפי כל היום. אז איך שאני מגיע הביתה, אני קודם כול עושה פיפי, ובשלב הבא אני באטרף על האוכל. אני אוכל בשביל כל היום, וזה בדרך-כלל מלווה אותי עד 2 לפנות בוקר.

"אחרי שאני גומר את הארוחה הראשונה של הלילה, אני רואה חדשות, ואז עובר על הפסיקה והחידושים בתחומי המסים. אחרי זה, אני מתיישב לכתוב את הספר שאני כותב, על בסיס הדוקטורט שלי, או כותב חוות-דעת ומאמרים. את כל הכתיבה אני עושה בלילות. יש אנשים של יום, ויש אנשים של לילה. אני איש של לילה. לא נרדם בלילות. כשאני מתחיל את היום בעשר-אחת-עשרה בבוקר, אני אאוט, אבל בשתיים-שלוש בלילה אני מרוכז. אלה השעות הפוריות שלי. אני הולך לישון ב-שלוש-שלוש וחצי לפנות בוקר".

פנאי > "אין לי. אחד המחירים העיקריים שמשלמים על רדיפת ההישגיות הוא שאתה מוותר על הרבה דברים אחרים, ועם הזמן אתה כבר לא יודע ליהנות מהם. הרבה מאוד שנים ויתרתי על המושג פנאי. היום, אם אני יושב לראות תוכנית בטלוויזיה, אחרי כמה דקות זה מעצבן אותי, האדרנלין כבר מתחיל לזרום. אני מתיישב על המחשב, ואחרי 10 דקות נמאס לי, ואני מחפש אקשן, לעשות משהו פרודוקטיבי.

"מצאתי את עצמי בעבר תקוע בכל מיני איים, בקאריביים, בבהאמס, בתאילנד ובהודו, וחשבתי שאני מתפוצץ משעמום. עם השנים פשוט מאבדים את תפיסת העולם של מה זה פנאי, ולא יודעים ליהנות ממנו. כל הזמן אתה מחפש אתגרים ודברים לשאוף אליהם. לכן, עשיתי דוקטורט, היום אני כותב ספר, ואני כל הזמן מעסיק את עצמי בכתיבה ובקריאה.

"כשיש לי פנאי בכל זאת, אני רואה סרטים, הולך למסעדות, להצגות, למועדונים, ובשביל הנפש אני אוסף אמנות. אני גם קורא הרבה ספרים בלילות, כי אני לא נרדם. יש לי אלפי ספרים. אני קורא יותר ספרי היסטוריה ופילוסופיה, הם יותר מדברים אלי. לאחרונה קראתי את הביוגרפיה של סטאלין, שמאוד אהבתי".

ספורט > "אני שונא ספורט. נרשמתי לחדר-כושר לפני חודשיים, אחרי ששכנעו אותי שאני צריך דיאטה וספורט. שילמתי מראש 7,100 שקל ל-6 חודשים. זה לא סתם חדר-כושר, זה משלב גם דיאטה. מהרגע שנרשמתי עד שהלכתי לשם בפעם הראשונה לקחתי חודש התאוששות. שאלתי את עצמי 'למה עשיתי את זה', אבל אחרי חודש התחלתי ללכת. עד היום הייתי שם 4 פעמים, וכל פעם אני אומר שזו הפעם האחרונה בחיים שאני עושה את זה. לא נראה לי שאני אתמיד".

בגדים > "אני תמיד לבוש מאוד לא פורמלי, ואיך שנוח לי. הייתי עו"ד מאוד לא אופייני במשרדי ש. הורוביץ. זה היה משרד אליטיסטי, שכולם הגיעו לעבודה עם חליפות שלושה חלקים של ארמאני ודולצ'ה וגאבנה. רק אני הייתי מופיע עם ג'ינס, חולצת טריקו ונעלי ספורט, אלא אם כן היו דיונים בבית משפט או ישיבות מאוד חשובות. 90% מהזמן הייתי הולך ככה. הם לא אהבו את זה. אבל זה אני, והלקוחות שלי למדו להכיר אותי עם השנים, למדו שזה חלק ממני, וקיבלו אותי כמו שאני".

אלמלא הייתי עו"ד > "כנראה הייתי משתלב באקדמיה, או שאולי הייתי סופר. אולי כשאפרוש אכתוב ספרים. ספרות יפה, לא מקצועית. אני אוהב לכתוב ואוהב ספרים, אז יכול להיות שאני אהיה פעם סופר. או שאולי אהיה עיתונאי ואכתוב מדור שייקרא 'במעמד שני צדדים'".

לא יודעים עליי > "הרבה דברים. לא יודעים עלי שאני מאוד אוהב לרקוד, על אף שאני לא נראה מאוד קליל. אני חושב שיש לי חוש קצב טוב, ואני רוקד יפה. עכשיו התחלתי לקחת שיעורי ריקוד מסודרים. לא יודעים עלי גם, שעל אף שאין לי קול, אני מאוד אוהב לשיר, ומדי פעם מגיע למועדון הגנקי, ואפילו עולה על לשיר על הבמה".

רזומה > ד"ר משה שקל (50), נולד בחיפה ומתגורר בגבעתיים. גרוש ואב לשלושה * ממומחי המס המובילים בישראל ומייסד משרד שקל ושות' * ייצג, בין היתר, את ורד פרי בפס"ד שבו נקבע כי נשים עובדות זכאיות לניכוי מס על חלק מהוצאות הטיפול בילדים וכן את אייפקס ברכישת תנובה * עם לקוחותיו נמנים קופ"ח מכבי, אייפקס, איתוראן, פלאפון, פרטנר, פזגז, פי גלילות, דיסקונט-השקעות, אי.די.בי פיתוח, קבוצת אפריקה ישראל ועוד שורת חברות מובילות במשק.