מחטף בשידור חי

yes ו-HOT ישדרו פרסומות, ערוצים 2 ו-10 יקבלו רישיונות, והצרכן? יבלע עוד פרסומות

טיפין-טיפין, החל מסוף השבוע שעבר, החלה לזרום אל כלי התקשורת השונים הבשורה. נמצא הפתרון לשוק הסבוך והבעייתי של הטלוויזיה המסחרית והרב-ערוצית. האם הוא הגיע לאחר שורה ארוכה של דיונים עם הגופים הנוגעים בדבר, ובסיומה של עבודה מטה מסודרת? לא. האם הוועדה עליה מדברים במשרד התקשורת הצליחה לסיים את עבודתה עוד בטרם הוקמה? גם זה, מן הסתם, לא קרה.

מתברר שהגאולה לשוק אמורה לבוא באמצעות חוק ההסדרים. באוצר לקחו חלק מן התוכניות שעליהן מדברים מזה זמן במשרד התקשורת, הכניסו אותן לטיוטת חוק ההסדרים, וכך מקווים שם לקבוע בתוך זמן קצר עובדות חדשות ומרחיקות לכת. אצל שר התקשורת אריאל אטיאס, למרות העמדה הרשמית שממשיכה להתייחס לוועדה העתידית שתסדיר את השוק, לא ממש מתנגדים. הפיתוי לזכות בהישגים גדולים ומוחשיים בתוך זמן קצר בזכות הסיוע האוצרי, הוא גדול.

התוכנית המוצגת בטיוטת החוק מתבססת על שלושה קודקודים: חברות הטלוויזיה הרב-ערוצית, יס והוט, יחויבו להציע ללקוחותיהן חבילות הכוללות מספר קטן של ערוצים ("חבילה צרה") במחיר מוזל בהשוואה לחבילות הבסיס הקיימות. בתמורה הן אמורות לקבל סוכרייה, בדמות מקור הכנסות נוסף מלבד דמי המנוי: מכירת פרסומות. כאן, באופן טבעי, אמורות לקפוץ זכייניות ערוצים 2 ו-10, שטוענות גם כך שגודלו של שוק הפרסום בטלוויזיה אינו הולם את המחויבויות הנדרשות מהן. כדי לרצות גם אותן מגיע הקודקוד השלישי: שיטת הזיכיונות המוגבלים לזמן קצוב, הנהוגה כיום, תתבטל, ובמקומה יעבור השוק לשיטת הרישיונות, שלפיה הדרך להקמת ערוץ טלוויזיה ארצי מסחרי תהיה פתוחה בפני כל גוף שיעמוד בתנאי סף מסוימים.

מה זה אומר? שהצרכן עלול להיפגע פעמיים. מצד אחד, הזכייניות, שיאבדו מהכנסתן, ידרשו לקזז גם את המחויבות הנדרשות מהן, ורמת הטלוויזיה שהוא מקבל צפויה לרדת. מצד שני, הוא ייאלץ לקבל פרסומות גם בערוצי הכבלים שעד כה היו נקיים מהן. ההטבה היחידה שמוצעת לו בתמורה, אותה "חבילה צרה" ומוזלת, נראית מעורפלת למדי. בהוט מבהירים כי יתנגדו להצעה שככל הנראה אינה משתלמת להם מבחינה כלכלית, אבל לא צריך להיות נביא כדי לראות סיטואציה שבה בסופו של דבר הצרכן גם יאכל את הפרסומת, וגם לא יקבל תמורתה חבילה משתלמת באמת.

שינוי שלישי ומשמעותי לא פחות, שנשכח בתוך הסערה סביב המתרחש בטלוויזיה הרב-ערוצית, קורה בהשלכות של המעבר משיטה של זיכיונות לרישיונות. לכאורה, אין הגיוני יותר ממעבר כזה: בזכות השידורים הדיגיטליים משאב ה"אוויר" כבר אינו מוגבל, אין צורך לקיים עליו מכרז, והאפשרות שתינתן לכל גוף שירצה בכך להקים ערוץ מסחרי, עשויה להגדיל את התחרות ואת ההיצע ולהיטיב עם הצופים. בפועל, המעבר לשיטת הרישיונות יהיה, בסבירות גבוהה, לא פחות ממתנה שתוגש לזכייניות ערוץ 2 ו-10.

קל להדגים זאת דווקא סביב סיפור ה"ביד" (המכרז)הגבוה, שהציעו קשת (171 מיליון שקל), ורשת (124 מיליון שקל) במכרז הקודם. כבר אז היה מי שהסביר שכתשלום תמורת עשר שנות זיכיון, לא בטוח שיש לסכומים הללו הצדקה כלכלית. אבל כשמסתכלים על התשלום הזה כהשקעה תמורת רישיון שידור לכל החיים, הדברים כבר נראים אחרת.

אז בתיאוריה, שיטת הרישיונות אמנם תאפשר לכל אחד להתחרות בגופים המשדרים הקיימים, אבל בפועל, חסמי הכניסה הגבוהים וגודלו המוגבל של השוק, ישאירו בתחרות רק את מי שממילא כבר נמצא שם. כעת כבר לא מרחף מעליהם איום המכרז הבא, וגם ההתחייבויות שתשיג מהם המדינה, שיוגדרו כאמור באמצעות תנאי סף אחידים, יהיו קרוב לוודאי נמוכות מאלה שהושגו בשיטה תחרותית כמו מכרז.

לא פלא שבשורה התחתונה תומכות הזכייניות השונות (זה שנים) במעבר לשיטת הרישיונות, ואפשר להניח שלטובת המהלך הן יהיו מוכנות גם לבלוע את הטבת הפרסומות לחברות הטלוויזיה הרב-ערוצית. מה שכן מעורר פליאה הוא דרך הפעולה של הממשלה. על הרפורמה - מוצדקת או לא - ניתן להתווכח, אבל האם הדלת האחורית והמזורזת של חוק ההסדרים היא באמת הנתיב שבאמצעותו ראוי לחולל שינוי כל כך עמוק ומשמעותי בשוק?