רו"ח עופר מנירב: "אני מכיר את מצא, רוב ובר-זכאי - ומשוכנע שלא ייצא כלום מהחקירות ברשות המסים"

הבית > מוזיאון או בית מגורים? כשנכנסים לביתם של פנינה ועופר מנירב, הממוקם בשכונת וילות יוקרתית ברעננה, לא יכולים שלא לתהות מה התשובה לשאלה הזו. על הסלון רחב הידיים השתלטו פסלי אבן, עץ ואקריליק, שמונחים כאחר כבוד על מעמדים שחורים אלגנטיים בכל פינה בחדר; ותמונות של פיצ'חזדה, בלום, ליבוביץ' ועוד מכסים את הקירות עד אפס מקום. במדפים ובארוניות הזכוכית מונחים פסלוני עץ ואבן בגדלים ובסגנונות שונים, ולצד מסך LCD 50 אינץ' ומערכת שמע מודרנית-משוכללת, שנראים קצת תלושים מהקונטקסט, מונחת ספינת מפרש מעץ בנויה לתלפיות. על כולם מאפיל בגודלו ובתפארתו ארון זכוכית ענק מלא בובות חרסינה ריאליסטיות, הנועצות עיניים אנושיות להפחיד בנוכחים בחדר. כל הריהוט בחדר שחור, כמבקש שלא לגרוע מהדרם ויופיים של הפריטים שבתוכו. "זה התחיל מאהבה לאומנות בכלל והתפתח עם השנים", אומר בעל הבית, כשהוא מדליק בטבעיות ספוט מעל פסל של אמן אמריקני.

כשמתגברים על יראת הכבוד "המוזיאונית", מגלים גם את החום והמשפחתיות בתוך הבית. חתול ג'ינג'י-שמנמן העונה לשם "וויסקי" מחפש ממי יוכל לקבל קצת פינוק, והחתולה סופי מתכרבלת בתוך זרועותיו של בעל הבית בהנאה. פנינה עוברת בין המטבח לסלון, שולחת חיוכים לבביים לעבר בעלה שמחזיר חיוך משלו. "הקשר שלי עם אשתי ובנותיי מיוחד מאוד, קרוב וחם. מערכת היחסים של כולנו פנטסטית", אומר מנירב ומתחיל לספר, בגאוות אב, כי ביתו הגדולה, לינור, הלכה בעקבות אביה ולמדה ראיית-חשבון. "למרות שלא כיוונתי ולא התערבתי", הוא מממהר להוסיף. היום, היא עובדת במחלקת המסים במשרד קסלמן-PWC. לא במשרד של אבא. פתאום, בתזמון מושלם, נכנסת לינור לחדר, נושקת לאביה על הלחי ויוצאת לעבודה. האב מתמוגג וממשיך לספר באותה התלהבות גם על בנותיו האחרות, אורלי התזונאית והילית שלומדת תקשורת.

ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי בתל-אביב, בבית נורמטיבי-רגיל. אבי שעבד בבנק, התחיל בתפקידים זוטרים והגיע לדרגת מנהל; ואמי שהיתה עקרת-בית, גידלה אותי ואת אחי הצעיר ממני בארבע שנים.

"לא היה שום דבר יוצא דופן בילדות שלי. הייתי חניך ומדריך בתנועת נוער, שם הכרתי את אשתי, ובלימודים הייתי תלמיד טוב מאוד. הלימודים הלכו לי די בקלות.

"גדלתי בדירת 3 חדרים במרכז העיר, לא באזור יקר במיוחד, אבל לא רעבנו ללחם. המצב היה ממוצע, לא מעבר לכך. המצב שלי היום פי אלף יותר טוב ממה שהיה כשהייתי ילד. לאט-לאט הצלחתי להתקדם בחיים. התחלתי לעבוד כבר מהשנה הראשונה של הלימודים, וכשהתחתנתי גרתי בדירת שלושה חדרים עם משכנתה גדולה ומכובדת, כמו כל זוג צעיר רגיל. ההורים עזרו לנו כשרכשנו את הדירה הראשונה, ובהמשך השגתי הכול בכוחות עצמי.

"בגיל 18 התגייסתי להנדסה קרבית, אך לאחר שנפצעתי ברגל במהלך אימונים עברתי ליחידת המחשבים של ממר"מ.

"כשהשתחררתי, בסוף 74', רציתי ללמוד, והתלבטתי בין שני מקצועות שונים לחלוטין. אחד היה ארכיטקטורה ועיצוב, והשני ראיית-חשבון. בינתיים, תוך כדי ההתלבטות, למדתי הנהלת חשבונות ברמה של מדופלמים, שזו הרמה הכי גבוהה של הנהלת חשבונות.

"במהלך לימודיי ראיתי מודעת 'דרושים' בעיתון, שבה צוין שמחפשים מנהלי חשבונות לעבודה בחו"ל. פניתי, התקבלתי ונשלחתי לשלושה חודשים לטהרן. זו היתה חוויה מעניינת מאוד. טהרן היתה שונה מאוד ממה שהיא היום. התקבלנו בחום, היחס היה פנטסטי ולא היתה שום בעיה להגיד שם שאתה ישראלי, להיפך. התעסקתי שם בדו"חות כספיים והכרתי קצת יותר את מקצוע ראיית-החשבון. קשה להגיד שידעתי בדיוק מה המשמעות של ראיית-חשבון או אדריכלות, אבל לאחר שהתייעצתי עם כמה אנשי עסקים שהכרתי, בחרתי ללמוד ראיית-חשבון משום שבאופי אני טיפוס יותר ריאלי".

עצמאות > "התמחיתי במשרד רואי-החשבון בבלי-מילנר, שהיה בזמנו אחד מ-3 המשרדים הגדולים בארץ, אך כבר לא קיים היום, כיוון שהתאחד עם משרדים גדולים אחרים, ודי מהר יצאתי לעצמאות. אחרי חמש שנים במקצוע, על תקן של עצמאי עם שותפות חלקית באיזשהו משרד רואי-חשבון, פתחתי משרד בעצמי. מאז ומתמיד הייתי עצמאי באופיי, ולכן היה ברור לי שהכיוון שלי הוא לפתוח משרד כמה שיותר מהר.

"לפני 10 שנים קיבלתי החלטה שאני מעדיף לעבוד עם חברות בינוניות ולא עם חברות גדולות, כדי לשמור על האופי הבוטיקי והעצמאי של המשרד שלי. כדי לעבוד עם חברות גדולות צריך להפוך למשרד ממש גדול. זה אומר שצריך להתמזג ולהתאחד, ואני לא רציתי לעשות את זה. היו לי כמה הצעות מפתות מאוד ואם הייתי בוחר בכיוון הכלכלי הייתי צריך לקפוץ עליהן, אבל אני העדפתי תמיד לשמור על העצמאות".

הישגים > "ההישג הכי גדול שלי בחיים זה אשתי והבנות שלי. חד-משמעית. אין לי צל של ספק".

נשיא לשכת רואי-החשבון > "זה התחיל מכך שחשבתי שיהיה נכון מבחינתי האישית, כמי שמתמחה במסים, להשתלב בתחום המסים בלשכת רואי-החשבון, וכפועל יוצא נכנסתי לוועדת הקשר של לשכת רואי-החשבון עם רשות המסים. מהר מאוד הפכתי ליו"ר הוועדה ושימשתי בתפקיד הזה כעשר שנים. במהלך הזמן החלטתי להרחיב את פעילותי בלשכה, ולכן התמודדתי ונבחרתי לתפקיד יו"ר מרחב תל-אביב בלשכה. אחרי קדנציה אחת כיו"ר המרחב נבחרתי לנשיא הלשכה.

"כיהנתי בתפקיד שש שנים אינטנסיביות. הקדשתי לפחות 150 שעות בחודש ללשכה. זה היה מאוד טוטאלי. הזנחתי את הבית, את המשפחה ואת המשרד. הרגשתי שאני לא אדון לזמן שלי. כנשיא, הזמן בכלל לא שלך. לצד דברים שאתה מתכנן ועושה ביוזמתך, יש דברים שמוכתבים לך מגופים כאלה ואחרים. הצעת חוק שנוגעת למקצוע ודברים שהם לטובת הקהילה או הציבור, שאתה חייב להתייחס גם אליהם. זה המון שעות ואתה כמעט לא נמצא בבית. זה היה כרוך גם בהפסד כלכלי משמעותי. 150 שעות של רואה-חשבון, לפי איזה תעריף שלא נבחן זאת, הן הפסד של מאות אלפי שקלים בשנה.

"הפסדתי לפחות 3-4 מיליון שקל בשנות הכהונה כנשיא הלשכה, אבל אני לא מצטער על זה. להיפך, נמנעתי במפגיע בכל התקופה מלעשות משהו לביתי, ולכן כשסיימתי את הקדנציה המשרד נשאר בדיוק אותו דבר כמו שהיה כשהתחלתי. סירבתי לתפקידים אטרקטיביים שהציעו לי ודחיתי חברות שביקשו להיות לקוחותיי, אם היה חשש שזה קשור לפעילות שלי בלשכה.

"אין ספק שאם הייתי רוצה הייתי יכול להרחיב את המשרד בתקופה הזאת, ובצורה ישרה, אבל אני בחרתי להקדיש את כל הזמן שלי ללשכה, ולכן הפסדתי הרבה מאוד כסף והזדמנויות. איבדתי גם הרבה שערות בכלל וג'ינג'יות בפרט בתקופה הזאת. זה חלק מהתפקיד".

המאבקים > "יש לי תכונה כזאת שכשאני עושה משהו אני מוכרח לעשות אותו עד הסוף. לא יודע אם זו תכונה טובה או רעה, אבל במציאות היא הובילה אותי למאבקים קשים. כאדם פרטי וכמשרד רואי-חשבון לא הייתי נכנס אליהם, אבל בתפקיד הציבורי שמילאתי הייתי מוכן להקריב את עצמי לטובת העבודה ולטובת הלשכה. בין היתר היו לי מאבקים עם דידי לחמן-מסר (מנירב והמשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, לחמן-מסר, התנגחו בשאלת מינויים של רואי-חשבון לחברות קטנות - האם הדבר יהיה חובה כגישת מנירב, או רשות כפי שסברה לחמן-מסר, א' ל'-ו').

"נכנסתי להרבה מאוד מאבקים עם סיכון גבוה מאוד ברמה האישית, משום שרבתי עם אנשים בעלי עוצמה. לא כולם סלחנים, לא כולם מוכנים לשכוח ולפעמים הם מחפשים אותך אחר-כך בסיטואציות כאלו ואחרות. הייתי מודע לזה, אבל זה לא הטריד אותי. העימותים הביאו לפעמים לאיומים ממש. באופן טבעי לא אתן שמות של אנשים, אבל במהלך עימותים כאלה ואחרים זה הגיע לכך שאמרו לי: 'הפעם הצלחת, אבל אני מחכה לך בסיבוב' או 'אם פה לא תוותר אז יקרה ככה וככה'. זה הגיע גם למצב שהרגשתי שאיבדתי באיזושהי צורה את התמימות. לפעמים, כשישנם דברים שאתה לא יודע, זה עדיף לך. אני למדתי על איך דברים נעשים וזה מאוד הטריד אותי. ראיתי כמעט כל מה שאפשר".

* מה ראית?

"דברים שרואים מפה לא רואים משם ולהיפך. ראיתי איך המחוקק עובד למשל. לפעמים בית המשפט שואל למה התכוון המחוקק? ואני תמיד צוחק על זה. הרבה פעמים דברים עוברים שם 'בשמור לי ואשמור לך', וכל מיני דברים כאלה. אני לא אומר את זה לגנאי, משום שהמערכת צריכה לעבוד ויש אנשים שצריכים לעבוד ביחד, וזה בסדר כל עוד זה לא מגיע לשחיתות. בסך-הכול, לא הייתי אומר שהמערכת מושחתת. חריגות יש בכל מקום. העניין הוא שלפעמים אחת הבעיות שאנחנו חוטאים בהן, היא שהאגו גובר על השיקולים הענייניים. לפעמים מישהו אמר משהו וגם אם אתה משכנע אותו שהוא לא צודק, קשה לו להודות שטעה ולשנות את מה שעשה. כך זה עבד בהרבה מקרים.

"בכל מקרה, אני אף פעם לא חששתי לומר מה שאני חושב, ולא ויתרתי על דברים שחשובים לי מבחינה ציבורית, וזה סיבך אותי. אני לא פוליטיקאי משום שבפוליטיקה אתה נמצא במערכת שבהרבה מקרים אתה צריך לוותר. אם אני מאמין במשהו שנכון מבחינה ציבורית, אני אפילו לא שוקל מה העלות שיכולה להיגרם לי או הנזק שיכול להיגרם לי ברמה האישית, אני הולך על זה עד הסוף.

"בחיים האישיים אני מוותר הרבה מאוד, אולי יותר מדי, אבל בנושאים ציבוריים אני לא מוותר. בעקבות הגישה הזו נקלעתי לפעמים למצבים לא נוחים, שאנשים מסוימים היו יכולים לפגוע במשרדי בצורה מהותית, אבל יצאתי מהם בסדר. לא פגעו בי משום שאני חשפתי שיניים, והבהרתי לאיפה זה יכול להגיע ושזה לא כדאי להם.

"עד היום אני אומר את מה שאני חושב, בלי חשש. כשיוצאים נגד רשות המסים או בעלי תפקידים בכירים שיש להם יכולת להזיק לך, עלולות להיות לזה השלכות. אני לא אגיד שאני לא מפחד, אבל אני מתגבר על הפחד ועושה את מה שאני חושב שהוא נכון. הפחד הוא לא השיקול אם לעשות או לא לעשות. אם צריך לעשות את זה ציבורית אני אעשה את זה".

רואה-חשבון מודרני > "ראיית-חשבון זה לא מקצוע משעמם. זה אף פעם לא היה. היום, רואה-חשבון לא עושה עוד את תפקידו המסורתי בלבד, את הביקורת וזהו, הוא מתעסק כמעט בכל תחומי המשק.

"בעקבות התפתחות השווקים, הפיכתם לשווקים משוכללים וגלובליים, העסקאות שנעשות הן עסקאות שקשה מאוד להבין את המהות שלהם. לכן, רואה-חשבון חייב להבין בעסקים, הרבה יותר מבעבר.

"רואי-חשבון היום מעורבים ותופסים תפקידים ציבוריים ומשרות רבות ומגוונות במשק. חלק גדול של המנכ"לים בחברות הם בעלי השכלה של רואי-חשבון. הכישורים שמקבל רואה-החשבון והידע שהוא צובר מאפשרים לו לטפל בהרבה מאוד תחומים במשק".

רשות המסים > "רשות המסים נמצאת היום בהליך של שיקום. מצד אחד, יש שם אנשים מצוינים, אך מצד שני פרשו משם בתקופה האחרונה, שלאחר החקירות ברשות, הרבה אנשים טובים. אני לא מאשים אותם, רק חבל לי על המערכת. צריך לעשות מעשה כדי לתקן את המצב.

"אין כוח-אדם ברשות המסים. המצב היום הוא שחסרים חצי מהמפקחים. גם ככה אחוז ההכנסות שאפשר היה לבדוק ולפקח עליו היה קטן, ועכשיו, כשיש חצי מכוח-האדם, עושים רק חצי מהבדיקות. זה לא נכון הרתעתית וזה לא נכון בכלל. לפני חמש שנים כתבתי לראש הממשלה דאז, אריאל שרון, שצריך להגדיל בכמות גדולה, במאות, את מספר המפקחים שעובדים ברשות, אבל לא נעשה כלום. זה היה לפני המשבר והחקירות ברשות. היום המצב הרבה יותר גרוע משום שכמות האנשים ירדה עוד יותר. חוליות, שבדרך-כלל אמורות להיות מורכבות מרכז וממספר מפקחים, מתפקדות היום עם רכז בלבד. יש חוליות שאין בהם אף מפקח. אז ככה זה גם נראה.

"עד למינוי הקבוע של יהודה נסרדישי למנהל רשות המסים היתה תקופה של ואקום. היה קשה לקבל החלטות מהרשות. היום זה חוזר למצב הנורמלי. מאז שהוא מונה המערכת מתחילה להתייצב, כיוון שיודעים שם שיש בעל-בית. מצד שני, עדיין לא נגמרה החקירה נגד הבכירים ברשות וכל עוד היא לא תיגמר, ולא יפסיקו הפרסומים סביב הפרשה, המערכת לא תשתקם לגמרי. צריך לגמור את זה כבר.

"אני משוכנע שמכל הסיפור הזה של החקירות לא ייצא כלום. אני מכיר את הנפשות הפועלות - ג'קי מצא, איתן רוב וגידי בר-זכאי - ואת היושרה שלהם, ולכן אני משוכנע שאין שם שום דבר. גם אם יגישו כתב אישום לא ייצא מזה כלום. אם זה צריך להגיע לבית המשפט שיגיע לבית המשפט, אבל שיגמרו עם זה כבר.

"אם בוחנים סטטיסטית, כמה אנשי ציבור נחקרו, הואשמו ואפילו הגיעו לבית המשפט ויצאו זכאים, מגלים שהם הרוב. ברוב הגדול של המקרים שבהם הואשמו ונחקרו אנשי ציבור - והיו כותרות ענק סביב הפרשות - ועניינם הגיע או לא הגיע למשפט, לא יצא מזה כלום".

* ומה זה אומר לדעתך?

"אני לא רוצה להגיד. אני לא רוצה לפתוח עוד חזיתות. יש לי מספיק חזיתות שפתחתי בכל מיני כיוונים עד היום".

סדר יום > "אני קם בחמש וחצי בבוקר, מתרחץ, קורא עיתון, אוכל ארוחת בוקר ובסביבות רבע לשבע יוצא מהבית למשרד.

"אני אדם של בוקר, אבל אם לא היו פקקים הייתי יוצא חצי שעה או שלושת-רבעי שעה מאוחר יותר למשרד. השעה של הבוקר, כששקט במשרד ואף אחד עוד לא הגיע, היא השעה הטובה ביותר שיש ביום. אני מנצל את הבוקר לפני שמתחילים הטלפונים והפגישות, מתארגן ומתכנן את היום.

"מאוחר יותר מתחילה הפעילות השוטפת שיש באותו יום, פגישות עם לקוחות, מעבר על חומר של המשרד, וטיפול בעניינים של לשכת רואי-החשבון. גם היום, כיו"ר ועדת המסים של הלשכה, אני מקדיש הרבה שעות לפעילות בלשכה. לפחות 10 שעות בשבוע.

"אני אף פעם לא אוכל ארוחת צהריים במהלך היום. אני אוכל ארוחות בוקר וערב. רק כשיש לי פגישה עסקית במסעדה, שאני מחויב להגיע אליה, אני אוכל צהריים.

"בשמונה בערב, פחות או יותר, אני יוצא מהמשרד הביתה. מבחינתי זה שיפור משמעותי לעומת התקופה שבה כיהנתי כנשיא הלשכה. אז יום העבודה התחיל בחמש וחצי בבוקר ונגמר בחצות, במקרה הטוב. לא ראיתי פרנסה מ-150 השעות שהקדשתי מדי חודש ללשכה, ולכן הייתי צריך להמשיך לעבוד במשרד. הייתי מסיים בלשכה בחצות, ולוקח הביתה את העבודה שקשורה למשרד.

"היום אני כמעט לא לוקח עבודה הביתה. הלקוחות לא יתקשרו אליי הביתה, כי הם יודעים שאני מפריד בין הבית לעבודה".

טלפון נייד > "אני נגד ההשתעבדות למכשיר הזה. יש לי טלפון נייד, אבל הוא תמיד כבוי. אני משתמש בו רק כשאני ממש צריך. אם אני מאחר לפגישה אני מדליק אותו ומודיע שאני מאחר, או אם יש משהו דחוף אחר, ולפעמים אני מתקשר למשרד כדי לשמוע מה קרה. מיד אחר-כך אני סוגר אותו שוב.

"כשאני נמצא בפגישה או כשאני מדבר עם לקוח אני לא רוצה שיפריעו לי. אני חושב שאני צריך להקדיש את כל הזמן ותשומת הלב למי שנמצא איתי באותו רגע. למרות זאת, לא מפריע לי שאנשים אחרים עונים לשיחה כשהם בפגישה איתי. אני לא נעלב. לא איכפת לי, אני לא מחנך את העולם, שכל אחד יעשה מה שטוב לו.

"זה שאין לי טלפון נייד זמין לא מפריע לי לשום דבר. אני עונה לכל הלקוחות שמתקשרים אלי כבר באותו יום. אני שומע כל הזמן 'תודה שחזרת אלי', משום שבארץ אנחנו לא רגילים שאנשים חוזרים אלינו. אני חוזר לכל מי שהשאיר לי הודעה, כולל מוכר שרצה למכור לי גרביונים.

"כשאני נוסע באוטו אני רוצה לשמוע מוזיקה, לא לדבר בטלפון. הזמן היחיד שיש לי בשקט עם עצמי זה כשאני בדרך ממקום למקום, אז מה אני צריך טלפון נייד שיפריע לי".

צילום > "אני אוהב מאוד לצלם. התחביב הזה פיתח אצלי את ההסתכלות על הסביבה, וכשאני הולך ברחוב אני רואה דברים שאחרים לא רואים. אני מסתכל על מה שקורה מסביב, על השקיעה של השמש, העננים, העצים בצורה שונה. העין שלי אוטומטית מסתכלת על הכול כאילו אני המצלמה.

"כשאני נוסע עם אשתי לטיול, אני מצלם הכול, מראה לה אחר-כך מה צילמתי, והיא בכלל לא זוכרת שהיינו במקומות האלה. זה לא שהיא לא ראתה את אותם נופים כמוני, אני פשוט רואה את זה בצורה שונה. אני מצלם המון. תליתי במשרד כמה צילומים שלי, וגם כשהייתי נשיא לשכת רואה-החשבון פיארו את הקירות של הלשכה צילומים שצילמתי.

"אני מצלם 'למגירה'. פעם אחת גררו אותי לתערוכה, שקראו לה 'יוצרים מהמגירה'. לקחו כמה אנשי עסקים ובעלי מקצועות שונים, שאמנות היא לא המקצוע שלהם, ועשו תערוכה במרפסת במגדלי עזריאלי בתל-אביב. הצגתי שם כמה תמונות שצילמתי במהלך טיול בניו-זילנד. מעולם לא למדתי צילום, ואני לא חושב שזה נחוץ. כדי לקבל צילום טוב אתה צריך לדעת מה לצלם. אני בכלל מצלם במצלמה דיגיטלית שעולה 300 דולר, אבל מגיע להגדלות של מטר ולתמונות מיוחדות. זה התחביב העיקרי שלי".

טלוויזיה > "פעם הייתי רואה יותר תוכניות בטלוויזיה, אבל היום אין לי זמן. אני רואה בין חצי שעה לשעה טלוויזיה בממוצע ביום. יש ימים שאני לא רואה בכלל ויש ימים שאני יכול לראות שעתיים. אני גם לא מכור למשהו ספציפי, אני רואה מה שיש כשאני מתיישב מול הטלוויזיה. אם יהיה 'כוכב נולד' אני אראה אותו, אבל אני לא אגיע במיוחד הביתה בשביל לראות את 'כוכב נולד'. אני מתיישב, מדליק את הטלוויזיה ובוחר מתוך מה שיש את הדברים שנראים לי. תוכניות ריאליטי לא ראיתי בכלל. לא יצא לי. זה לא שלא רציתי לראות את 'הישרדות' למשל, פשוט לא יצא".

ספורט > "אני לא עושה ספורט, לא עושה ג'וגינג, לא הולך למכון כושר ולא שוחה בבריכה, אבל אני גם לא אוכל הרבה לכן אני לא עולה במשקל. היתה איזו תקופה של כמה חודשים שאשתי ואני עשינו יחד הליכות בשכונה, אבל לא התמדנו. מצד שני, אני מקפיד ללכת ברגל במהלך יום העבודה. אני מסתובב בעיר והרבה פעמים צריך להגיע ממקום למקום, אז ביום רגיל, לא ביום חם כמו היום, אם זה מרחק של חצי שעה הליכה, אני הולך את חצי השעה הזו ברגל. זה נותן לי את התעסוקה הספורטיבית במקום ללכת לחדר כושר אחרי יום עבודה".

בילוי מועדף > "הבילוי המועדף עליי זה לנקות את הראש, ואת זה אני יכול לעשות רק שאני יוצא מהארץ. בארץ אני לא יכול להשתחרר. אני משתדל לנסוע לחו"ל פעמיים בשנה, אך בדרך-כלל אני לא מצליח. על פעם בשנה אני לא מוותר. בדרך-כלל אנחנו נוסעים פעם בשנה לטיול ארוך יחסית, בין 10 ימים לשבועיים, ואז אני ממש מתנתק, אפילו כמעט לא מתקשר למשרד. אני מתקשר פעם ביומיים אולי, רק לשמוע אם יש איזו קטסטרופה".

אלמלא הייתי רואה-חשבון > "כיוון שבתחילת הדרך התלבטתי בין ראיית-חשבון לאדריכלות, אני משער שהייתי אדריכל".

* לא צלם?

"לא הייתי הולך לכיוון של צילום. צילום זה דבר טוב מאוד בתור הובי, אבל ברגע שהייתי הופך את זה למקצוע זה היה מקלקל לי קצת את ההנאה".

לא יודעים עליי > "יודעים עליי כמעט הכול. ברגע שבחרתי ללכת לתפקיד ציבורי היה לי ברור שהכול בחיי יהיה שקוף. למרות זאת, אני יכול להגיד, ואני משער שלא יאמינו לי, שלא יודעים עליי שבאופי שלי אני סגור מאוד וביישן מאוד. השתניתי מאוד מההופעה התקשורתית שלי בתחילת הקדנציה כנשיא הלשכה ועד להופעה בסוף הקדנציה. מי שמכיר אותי מאז, אומר שזה לא אותו אדם בכלל. לקח לי זמן עד שלמדתי לחייך מול המצלמה ולהיפתח לתקשורת. זה היה לי קשה מאוד".

בעוד 10 שנים > "אהיה בפנסיה ואטייל בעולם. זה יכול להיות נחמד. אני מקווה מאוד שאשכיל לעזוב בגיל שבו אני עוד יכול לצאת לטייל, ליהנות ולעשות דברים שהייתי רוצה לעשות. אם זה לא יהיה בעוד 10 שנים, אז זה יהיה בעוד 12 שנה או משהו כזה. אני לא מתכוון להיאחז בקרנות המזבח כל עוד אני יכול לעבוד, ממש לא".

רזומה > רו"ח עופר מנירב (55), נולד בתל-אביב ומתגורר ברעננה. נשוי לפנינה, בעלת גלריה לאמנות, ואב ל-3 בנות * בעל משרד רו"ח המונה 20 עובדים, מהם שמונה רואי-חשבון * נשיא לשכת רואי-החשבון לשעבר * חבר בהנהלה הבינלאומית של IFAC (הארגון הבינלאומי של רואי-החשבון) ובמועצת רואי-חשבון, ומכהן גם כיו"ר ועדת המסים של לשכת רואי-החשבון * במהלך כהונתו כנשיא הלשכה נכנס לעימותים מתוקשרים עם בכירים במשק, בהם דידי לחמן-מסר. באחרונה, הגיש עתירה לבג"ץ לבטל חלק מתקנות רואי-החשבון (ניגוד-עניינים ופגיעה באי-תלות), בטענה כי הן נוגדות את חופש העיסוק, ונכנס לעימות עם נשיא לשכת רואי-החשבון הנוכחי, ראובן שיף, שמתנגד לעתירה.