ביהמ"ש: סעיף בהסכם של מגדל המאפשר לה לבחור מקום שיפוט - מקפח ובטל

יצחק וולמרק לקח ממגדל הלוואה, ובמסגרת ההסכם התחייב לערוך אצלה ביטוח חיים. הוא הגיש לבית המשפט בעכו בקשה לפסק דין המצהיר שהוא מבוטח של החברה. מגדל ביקשה להעביר את התיק לבית המשפט בת"א, בנימוק שבהסכם נקבעה תניית שיפוט ייחודית לבית משפט זה.

בהסכם נאמר: "מקום השיפוט בכל סכסוך בקשר להסכם זה יהיה תל-אביב בלבד, אולם החברה תהא רשאית, לפי שיקול דעתה הבלעדי, לנקוט בהליכים כלשהם בכל בית משפט בכל מקום אחר".

השופטת ג'ני טנוס דחתה תחילה את טענת וולמרק, כאילו התניה חלה רק על סכסוכים בנוגע להלוואה, וקבעה שעניין הביטוח הוא חלק בלתי נפרד מהסכם ההלוואה, ולכן תניית השיפוט חלה גם על סוגיית הכיסוי הביטוחי.

לגוף העניין קבעה כי הסכם ההלוואה הוא חוזה אחיד, וכי תניית שיפוט ייחודית בחוזה כזה מקפחת את הלקוח, בין אם יהיה התובע ובין אם יהיה הנתבע. זאת, משום שהיא מצמצמת באופן ניכר את האפשרויות לבחירת מקום השיפוט.

השופטת הוסיפה כי בעבר היתה בחוק החוזים האחידים חזקה שכאשר מקום השיפוט הוא "בלתי סביר" מדובר בתניה מקפחת, אולם מאז תיקון החוק ב-2004 החזקה היא שכל תניית שיפוט היא מקפחת, ומי שטוען אחרת עליו הנטל להוכיח ההיפך.

במקרה זה, פסקה, מגדל לא הוכיחה שהתניה אינה מקפחת ולכן השופטת ביטלה אותה. גם לפי נוסח החוק הישן, הוסיפה, דין התניה להתבטל משום שהיא בלתי סבירה. לדבריה, החוזה נחתם בצפון הארץ, הלווה יתקשה לנהל את ההליך במרכז בשל מצבו הבריאותי והכלכלי, ולכן "סביר להניח שאם אכן יועבר העניין לבית המשפט בתל-אביב, תקופח זכותו של המשיב בניהול תביעתו כראוי".

אגב, השופטת לא התייחסה למבחן ה"הרתעה מפני מימוש הזכות", ששימש לבחינת סבירות תניית שיפוט בחוזה אחיד. לפני כחודשיים השאירה השופטת עדנה ארבל בעליון בצריך עיון את השאלה האם מבחן זה עודנו תקף לאחר תיקון החוק. (ת.א. 1085/08).