מוח של זבוב

מסתבר שמוחו של המעופף הזעיר מתוחכם ממה שנדמה, ולכן כ"כ קשה לתפוס אותו

זה לא החום, זו הלחות. זו לא רק הלחות - אלא הזבובים. היצורים המעצבנים האלה שכאילו נבראו רק כדי להציק לבני האדם. הם לא רק מטרידים אותנו ברגליהם כשהם יושבים עלינו, הם לא רק מזמזמים בקול מציק, הם גם נושאים מסר על גבם: "באתי מהביוב ואני מביא מחלות".

המלחמה של האדם בזבוב היא עתיקה ורבת שנים. הקרבות המאפיינים את המלחמה הזו מתרחשים בכל יום בנקודות רבות על-פני הגלובוס. אדם רוצה להזיז זבוב שמתיישב עליו, ותוך שנייה הוא כבר בקצה השני של החדר ואז חוזר ומתיישב על האוזן. אפילו מכשירים מיוחדים לחבטה בזבובים לא עובדים שכן לרוב הזבוב מהיר ומתוחכם והוא שוב ושוב מתחמק. סיטואציה כזו גורמת לחיה עם המוח הכי גדול בעולם להרגיש לפעמים די מטומטמת.

מחקר חדש עונה חלקית על השאלה הבאה: "מדוע כל-כך קשה לחבוט בזבוב"? "זו השאלה הכי נפוצה ששואלים אותי, והיום אני סופסוף יכול להתחיל לענות עליה", אומר עורך המחקר, פרופ' מייקל דיקנסון, מאוניברסיטת קליפורניה לטכנולוגיה (CalTech), למגזין המדע Science Daily. המחקר יפורסם בכתב העת Current Biology.

דיקנסון צילם אלפי תמונות ברזולוציה גבוהה ובקצב צילום מהיר של זבובי פירות במנוסתו מן החובט. מתברר, שהרבה לפני שהזבוב עף, הוא כבר מבחין בחובט, מעריך מאיזה כיוון הוא עומד להגיע ומתכנן את נתיב הבריחה שלו.

זינוק נחשוני

בשלב הזה, הוא כבר מעמיד את הרגליים הקטנות שלו בזווית המתאימה לביצוע זינוק לתעופה. כל זה קורה בערך 100 מילישניות (אלפיות השנייה) מהרגע הראשון שבו הזבוב מבחין בקיומו של החובט או בקיומה של היד המתקרבת. גם אם נותרו רק 200 מילישניות עד רגע הפגיעה - הזבוב יספיק לברוח. זוהי עדות למערכת עצבים מאוד מתוחכמת ויעילה הפועלת בתוך המוח הזבובי הזעיר.

כאשר האיום מגיע מלפנים, הזבוב מטה את רגליו האמצעיות קדימה אך מטיל את גופו אחורה. בשלב הבא הוא מותח את רגליו כדי לדחוק את עצמו לקפיצה אחורית. אם האיום מגיע מאחור, הרי שהזבוב - שהוא בעל שדה ראיה של כמעט 360 מעלות - מותח את כל גופו אחורה וקופץ קדימה. אם מגיעים אליו מהצד, הזבוב משאיר את הרגליים במקומן, אבל מטיל את כל גופו בכיוון שממנו מגיע האיום כדי לקפוץ לכיוון ההפוך.

מדובר במשימה הדורשת תחכום מיוחד, כי הזבוב לא נמצא תמיד באותו מצב התחלתי כשהוא שם לב לאיום. הוא יכול להיות נטוי לכל מיני כיוונים, תלוי במה בדיוק עסק כשהפרענו לו: טיפוח עצמי, אכילה, תנועה.

"הניסוי הראה, כי הזבוב יודע אם עליו לבצע שינוי תנוחה קטן או גדול כדי להגיע לזווית האופטימום לביצוע הבריחה", אומר דיקנסון. כלומר, הזבוב משלב את המידע ממערכת הראייה על מיקומו של החובט יחד עם מידע על המיקום האולטימטיבי לבריחה, יחד עם מידע סנסורי מתוך גופו על מיקומו הנוכחי. "יש כנראה מקום בתוך המוח של הזבוב שבו מפה מרחבית של עצמו ביחס לאיום, מתורגמת להוראות לגבי האופן שבו הוא צריך לעמוד. זה קורה בצורה שונה ויעילה יותר מכפי שהדברים מתרחשים אצל חיות עם מערכת עצבים מורכבת יותר. אנחנו מחפשים כעת את האזור במוח שבו זה מתרחש".

"זה כמו תרגיל בהתעמלות - הם בועטים את עצמם לאוויר באמצעות הרגליים, ואז הכנפיים תופסות פיקוד", אמר דיקנסון ל-LA Times. כמיטב המסורת של חוקרי הזבובים, דיקנסון לא נמנע מלהסיר חלקים ממושא מחקרו. מתברר, שגם כאשר מסירים לזבוב את הכנפיים, הוא עדיין נוטה למקום הנכון עם הגוף ומצליח לקפוץ ולהימלט. כאשר מסירים לו את הרגליים האמצעיות, האחראיות על קפיצה, הוא עדיין מצליח לבצע את התכסיס באמצעות כנפיו בלבד.

לכוון קדימה או אחורה

ולא נשאיר אתכם בלי המלצה אופרטיבית לחבטה בזבובים, למי שזה דווקא הספורט המועדף עליו: עדיף לא לחבוט בזבוב היכן שהוא נמצא, אלא לכוון קצת יותר קדימה או אחורה, למקום שבו הזבוב צפוי להיות לאחר שיתחיל בבריחתו. אם אתם מגיעים מקדימה, כוונו מעט אחורה מן הזבוב ולהיפך.