בהתקפות נשכניות על מקיין וסגניתו, יש שמשווים את שרה פיילין לסוסו של קליגולה, שבעליו מינה אותו לקונסול

מותחי ביקורת: פיילין לא אשמה; בחירתה מראה שמקיין ייצרי וחסר יכולת שיפוט ; האם המועמד הרפבוליקני מסוגל לנהל מעצמה, כאשר צוותו לא הצליח לחשוף נקודות תורפה של פוליטיקאית מאסלקה?

גוסטב התפוגגה ועמה התפוגגו שעות החסד שהעניקה הסופה שכמעט לא היתה לג'ון מקיין ולשרה פיילין, הפוליטיקאית מאלסקה שהוא מייעד להיות סגניתו.

בעיצומה של הסופה, כשהיה נדמה שאו-טו-טו ניו-אורלינס נשפכת שוב לביבים, יכלו מקיין וקברניטי הקמפיין הרפובליקני לשחק בגיוס תרומות לפליטים העתידיים שייעקרו מבתיהם. זה נראה טוב בטלוויזיה ואיש לא יוכל להאשים אותם בהפניית גוום לאומללים. נברנות קטנונית של התקשורת בביבים הפרטיים של פוליטיקאים נראתה מנוגדת לנימוס ולטעם הטוב כשחיי אנוש תלויים לכאורה על בלימה.

עכשיו גוסטב היא שקע ברומטרי חסר חשיבות, פליטי ניו-אורלינס תקועים בפקקים בדרך הביתה, וזאבי המדיה חשים עצמם חופשיים לנעוץ שוב שיניים בבשר הרך של משפחת פיילין, בעקבות הגילוי שבריסטול, בתה בת ה-17 של סגנית הנשיא המיועדת, נמצאת בהריון מתקדם ואפילו טבעת נישואין אין לה.

שרה פיילין נאנסה להודות אתמול באי הנעימות המשפחתית כדי לעקור משורש שמועות מטורפות, שצצו באתרי אינטרנט ליברליים (קרי: שמאלניים), שלפיהן בנה הצעיר של שרה, טריג, שאובחנה בו תסמונת דאון, הוא למעשה הבן של בריסטול ושרה פיילין היא למעשה סבתו. (למי שלא מתמצא: זה אחד מקווי העלילה המרכזיים ב"עקרות בית נואשות").

עכשיו הכביסה המלוכלכת פרושה לעיני כל ופרשני מדיה אלקטרונית ומודפסת בצד השמאלי של הסרגל הפוליטי חוגגים נון-סטופ. איזה פרצוף יש למפלגה הרפובליקנית, שאחד מעמודי התווך של מצעה החברתי הוא קריאה להינזרות מקיום יחסי מין לפני החתונה, כאשר בתה של מס' 2 בכרטיס הרפובליקני מתנזרת מההינזרות? האם זו המציאות של משפחה שמוכרת את עצמה כסמל של טוהר המידות? ואם שכחנו, מזכירים לנו הפרשנים, שמעבר להסתבכות של בריסטול, יש לנו עניין עם סגנית נשיא פוטנציאלית שאינה כשירה להיות סגן נשיא: פוליטיקאית שהניסיון שלה מסתכם בפחות משתי שנות כהונה במשרד המושל של מדינה ננסית (מבחינת מספר התושבים) ושש שנות כהונה כאמרכלית בעיירונת שכוחת אל.

מאמר נשכני במיוחד, פרי עטו של בעל הטור ריצ'ארד כהן, בוושינגטון פוסט, משווה את את מקיין לקיסר הרומאי המטורף קליגולה ואת שרה פיילין לסוסו של קליגולה, אינציטאטוס, שמונה ע"י הקיסר לקונסול, אחד משני השופטים הראשיים ברומי העתיקה. ככל שהעלה חיפוש בגוגל, זו הפעם הראשונה בתולדות ארה"ב, שבה מועמד לסגן נשיא הושווה לסוס והמועמד לנשיאות לקליגולה.

אבל עיקר הקצף הליברלי יוצא לא על פיילין ומשפחתה (בכל זאת לא נעים להתעלל בנערה בת 17) אלא על ג'ון מקיין עצמו. מה אפשר ללמוד עליו מבחירתה של פיילין? פרשנים רבים אומרים, שהבחירה מציגה אותו כמנהיג (ויש שמסתייגים מהמילה הזו) אימפולסיבי, ייצרי, חסר אחריות, שעשה הימור נועז, כשלא הקריירה שלו מונחת על כף המאזניים אלא גורלה של ארה"ב כולה. האם פיילין חסרת הניסיון היא האדם המתאים ביותר להיכנס ללשכה הסגלגלה אם מקיין ימות?

כתבה בניו יורק טיימס מציינת, שהעלאת אדם כפיילין למרכז הבמה הציבורית מעלה ספקות לגבי היעילות והיסודייות של תהליך בדיקת העבר והרקע של המועמדת. במשתמע עולות שאלות שבוחרים רבים מתחילים לשאול: האם זה המיטב שמקיין יכול להפיק? האם המועמד הרפובליקני בכלל מסוגל לנהל מעצמה, כאשר צוותו לא מצליח לחשוף נקודות תורפה של פוליטיקאית מאלסקה דלילת האוכלוסין, שבה כולם מכירים את כולם? למה למשל לא שמענו קודם שבעלה של פיילין, טוד, נעצר לפני שנים על חשד בנהיגה במצב שכרות?

ושאלה חשובה לא פחות: האם פיילין סיפרה לצוות החוקרים, ואחר-כך למקיין עצמו, על הריון בתה ועל מכשלות פוטנציאליות נוספות? האם היא חשבה שתוכל להסתיר זאת? אם אכן כך, מדובר לא רק בתמימות פוליטית הרסנית אלא בחוסר יושרה בסיסי.

מקיין טוען, כי ידע על ההריון כל העת. אבל לך דע. האם עכשיו הוא יכול לומר אחרת? הוא חייב להתייצב לצד פיילין. נפילתה היא גם נפילתו.