נושא הלפיד

מדובר אולי ברגע החשוך ביותר של חברות החדשות בשני הערוצים המסחריים. אבי וייס (2) וראודור בנזימן (10) הם אנשים מוערכים בתעשיית האקטואליה, אבל ההחלטות שקיבלו, כל אחד לחוד, ושהובילו לגניזת הראיונות עם יגאל עמיר, הם מסוג החטאים שעליהם מכים אנשי טלוויזיה בכירים בראיונות הפרישה שלהם.

3 סיבות עיתונאיות

כמו רוב הקוראים, גם אני לא צפיתי בראיון הגנוז, אבל המרואיין הבעייתי מספק בו תשובות (לפחות על-פי גרסתו) לשלוש שאלות מרכזיות שנותרו עדיין פתוחות לאחר הרצח:

ראשית, הוא שולל את תיאוריית הקונספירציה. מי מבין הקוראים שמרים עתה גבה, באחד הפרקים של "האח הגדול", שטח המשתתף הדתי מטבריה את גרסתו לאירועי הרצח. הזויה ככל שתהיה, לתיאוריית הקונספירציה יש אחיזה גדולה בציבור, במיוחד בקרב המחנה שממנו נתבעה אחריות קולקטיבית לרצח.

שנית, יגאל עמיר ממשיך לטעון שלא קיבל הכשר הלכתי לרצח, אלא אולי רק במשתמע. ממרחק של 13 שנים, יש בחזרה על הטענה הזאת משום חידוש. שלישית - ואולי החשוב ביותר - יגאל עמיר מודה שהאווירה שהכשירה בעיניו את המעשה, ניזונה מדברי פוליטיקאים ואנשי ביטחון שסברו שתהליך אוסלו הוא אסון. מיד נחזור לנקודה הזאת, אבל רק מהדוגמאות דלעיל ניתן היה להבין שלראיונות עם יגאל עמיר היה ערך חדשותי רב, הרבה מעבר לשיקולי רייטינג (לגיטימיים תמיד בעיניי, בטלוויזיה מסחרית).

ניצחונה של הממלכתיות המזויפת

בעוד בערוץ 2 חוגג יאיר לפיד את ניצחונה של הממלכתיות המזויפת, בערוץ 10 נראים שלח ודרוקר מתוסכלים למדי. שלח מנסה להסביר שלא עמיר האיש הוא האישיו, אלא הדיסנילנד שנעשה כאן מהרצח, ההתעטפות המהירה תחת המעטה האמורפי של "מורשת רבין" (מה זה בכלל?), ההצטמצמות לשירים ונרות בכיכר. הסירוב להתעמת עם עמיר, כמוהו כסירוב להתעמת עם המשמעות האמיתית של הרצח.

מדהים, אבל בשני הערוצים גם יחד שידרו דקות אחדות בטרם הדיון על הראיון הגנוז, מדבריו של יו"ר ועד רבני יש"ע, דב ליאור, שהשווה את פינוי "חוות פדרמן" למעשי הגסטאפו. מי שעורך השוואה שכזאת, על רקע פינוי משפחת "כך" ממקום שבו התיישבו בהפגנתיות רק לפני זמן קצר, אינו כואב באמת (לא שזה היה מצדיק את ההשוואה), אלא מבקש ליצור לגיטימציה לפגיעה בריבונות המדינה ובחוקיות מעשיה. הלך הרוח הזה הוא שעמד מאחורי יגאל עמיר בשעתו.

ויש גם הקטע הלא נעים הזה מהחבר'ה הוותיקים, אריק, גנדי, רפול... את כל אלו מזכיר עמיר בראיון שלו כמי שהכשירו מבחינתו את הקרקע לרצח. אבל נו, לאלו הרי אפילו משפחת רבין מחלה ראשונה. אחרי הכל, מדובר באנשים שאכלו עם הנרצח מאותו המסטינג, ובמציאות השבטית הישראלית, הם הרי "משלנו", בעוד יגאל עמיר הוא "האחר".

חיוך החתול

ניצחונו האמיתי של עמיר אינו ברצח עצמו, אלא בהנחלת צורת החשיבה הפשטנית שלו לשיח הציבורי בישראל. נוח מאוד היה לכולנו להטות את הדיון לעבר הרוצח החייכן, אשתו ובנו, מאשר לעסוק בשאלת המפתח של עליונות שלטון החוק במדינה דמוקרטית. נוח היה לפסול לשידור את הראיון עם עמיר, להעדיף את דעתה של אושרת קוטלר ההיסטרית-תמיד, על פני קול ההיגיון של ירון לונדון (אם כי לזכותו של ערוץ 10 ייאמר שהוא נראה כמתייסר באמת בחבלי ההחלטה). נוח היה לשני הערוצים להגיש לנו כמתנת "בר מצווה" לרצח בלון חבוט של קלישאות ריקות מתוכן במקום את הדבר האמיתי.

במקום דיון נוקב, נקבל גם השנה נרות, פרחים, טקסי זיכרון נבובים שבהם ידברו שוב על אותה "מורשת" שלא הייתה מעולם, ומעל לכל אלה, כמו חיוכו של החתול הצ'ייסשיירי של אליס מארץ הפלאות, יתנוסס החיוך היגאל עמירי, זה שאנחנו כל-כך זקוקים לו כדי להמשיך ולכעוס, כדי להתחמק גם השנה מהדיון שממנו אנו מתחמקים כבר 13 שנה.