אובמה לא צריך לשלם שוחד

רק לישראלים ברור שכדי להקים ממשלה, חייבים לשלם כסף ציבורי למפלגות קטנות

"אובמה מתקשה להרכיב מממשלה". לא תקראו כותרת זו. גם לא תקראו כותרות אחרות: "חברי קונגרס מאיימים לפרוש ולהעתיק תמיכתם למקיין"; גם לא תקראו שום ידיעה על המחיר הנתבע תמורת הקמת הממשל החדש. למשטר רובני - בין שהוא נשיאותי כמו בארה"ב, בין שהוא פרלמנטרי כמו באנגליה - יש חסרונות, אך יש לו גם יתרונות גדולים: הבחירות מסתיימות בהכרעה חד-משמעית: אין למפלגות קטנות יכולת סחיטה המופנית כלפי הרוב, והבוחרים נאלצים לבחור בין שתי אלטרנטיבות גדולות ולא לפצל הצבעתם ביו גופים שאינם מסוגלים להביא להכרעה לאומית - וכך גם נמנעת הצבעה עבור גופים קיצוניים ושוליים.

אך האמת היא שגם במדינות דמוקרטיות בעלות משטר יחסי לא תמצא כותרות כמו אלה הקיימות בישראל. כה התרגלנו למציאות הישראלית עד שאין אנו מבחינים באנומליה שבה הקמת ממשלה חדשה מחייבת תשלום כסף של משלמי המיסים למפלגות קטנות, ולגופים שוליים שקמו לקראת הבחירות וייעלמו תוך זמן קצר אחריהן.

אחד הפרדוקסים של השיטה היחסית הטהורה הנהוגה בישראל, היא שהתוצאה היא מאוד לא יחסית: המיעוט שולט ברוב. הקמת ממשלה חדשה מחייבת כמה סיבובים שבהם מכניע המיעוט את הרוב. בלי המיעוט אין ממשלה; על הרוב אפשר לצפצף.

מה עושים? השיטה הרובנית אינה מתאימה לארצנו, וגם אין סיכוי להעבירה. לעומת זאת, אפשר אולי לתקן את השיטה היחסית בדרך התואמת את הנהוג ברוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות. כמעט בכולן - למעט ישראל והולנד - נהוגים אמצעים שנועדו לאזן את התוצאות ההרסניות של היחסיות הטהורה ולאפשר ממשלה אפקטיבית.

ברוב הדמוקרטיות אחוז החסימה עומד על 4% ומעלה. יש מעט יוצאי דופן: בדנמרק נהוגה חסימה של 2%; ביוון ובאוקראינה - 3%; בהולנד אין אחוז חסימה; כך גם בפינלנד אך יש בה משטר חצי-נשיאותי; ניו-זילנד, שאימצה שיטה יחסית, קבעה 5%! חסימה. נכון, אחוז כזה גבוה פירושו אובדן קולות (ברוסיה ובטורקיה מדובר באובדן גבוה ביותר משיעור הקולות), אך זהו מחיר שדמוקרטיות משלמות כדי להקטין חששות שגופים שוליים וקיצוניים ייכנסו לפרלמנט, וכדי לחזק את המגמה לאחד מפלגות קרובות, ולתת תוספת כוח לרשימות העיקריות. אחוז החסימה הנמוך בישראל - 2% - פוגע ביכולת להקים ממשלה אפקטיבית.

דמוקרטיות רבות קובעות שחלק מחברי הפרלמנט ייבחרו באזורים רבי-נציגים, ובדרך זו הן משיגות שתי תוצאות: קשר בין בוחרי אזור מסוים לנציגיהם, ואחוז חסימה גבוה ביותר באזורים. כך למשל, אם באזור בחירה יש ארבעה נציגים, לא ייכנס לפרלמנט מי שקיבל פחות מרבע מהקולות.

דמוקרטיות אחרות נותנות בונוס מיוחד למפלגה שקיבלה את מרב הקולות, דהיינו את מספר הקולות הגבוה ביותר, ולא השיגה רוב בפרלמנט. נוהג חוקתי מקובל הוא לתת אוטומטית לראש המפלגה הגדולה ביותר את תפקיד הרכבת הממשלה. הוא לא צריך להציג רוב מוחלט של חברי הבית - די בכך שהוא עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר. ביוון ובאיטליה הרחיקו לכת: המפלגה הגדולה ביותר מקבלת לאחר הבחירות תוספת נציגים בפרלמנט, כדי שיהיה לה בו רוב מוחלט - הכול על מנת להבטיח את יציבות השלטון.

בבחירות האחרונות באיטליה קיבלה קואליציית ברלוסקוני 47% מהקולות, אך הודות לבונוס הנ"ל, יש לה 55.5% מהמושבים בפרלמנט. ושוב: אני מתנגד למתן תוספת כזו של מושבים בישראל, אך אני מביא את העניין כדי להמחיש מה גדול המחיר שדמוקרטיות מוכנות לשלם למען המשילות ויציבות השלטון.

בישראל אין שום מאזן מסוג זה ליחסיות הטהורה: אין בחירות באזורים; אין שום עדיפות למפלגה הגדולה ביותר, ואחוז החסימה הוא 2% בלבד. התוצאה היא, ממשל חלש ביותר שאינו מסוגל לבצע את החלטותיו. מעניין, שהשלטון המקומי, למרות תלות היתר שלו בפקידים ממשלתיים, הוא הרבה יותר יעיל מהשלטון המרכזי. זאת, משום שהוא עבר רפורמה משטרית. בלי רפורמה כזו בשלטון המרכזי, חשיבותן של הבחירות לכנסת היא קטנה ביותר. *

הכותב הוא מרצה למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, שר החינוך לשעבר, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006)