האינטרנט הוא רק אינטרנט

הוא לא הורג, הוא לא מציל, הוא רק סך כל האנשים שמחוברים אליו

1. אברהם ביגס בן ה-19 מפלורידה התאבד בסוף השבוע על-ידי נטילת תערובת של כדורים. הוא עשה את זה בשידור חי באינטרנט, דרך האתר justin.tv. מול הצופים הוא לקח את הכדורים, ומולם הוא פרכס עד ששקע אל תוך תרדמת שבה שהה מספר שעות אל מול המצלמה, עד שמישהו החליט לכתוב למנהלי האתר, שפנו למשטרה שבאה ומצאה את ביגס ללא רוח חיים. כך הסתיים השידור החי: שוטרים נכנסים לחדרו ומכסים את המצלמה בכף יד.

לפי הדיווחים, חלק מהגולשים והצופים עודדו את ביגס למות. חלק אחר קילל את החלק המעודד וחלק אחר התווכח אם מדובר במתיחה או בהתאבדות על אמת. אף אחד, כך זה נראה, לא חשב ממש לעשות משהו בנוגע לקריאות המפורשות לעזרה של ביגס, ילד טוב שסבל ממחלת נפש. ילד שאפשר היה להציל.

אני לא יודע מה אנחנו למדים מהסיפור הזה, אבל אנחנו בטח לא למדים ש"הסכנות הטמונות ברשת האינטרנט שוברות שיאים חדשים", כפי שנכתב ב"מעריב". אם כבר, אנחנו לומדים יותר על הסכנות הטמונות באדישות ובאטימות, והן בהחלט שוברות שיאים חדשים.

הרי אם היה קורה תרחיש הפוך - ביגס היה מאיים בהתאבדות, נוטל כדורים, גולשים פונים למשטרה וזו מצילה את חיי הילד - הייתה מתפרסמת כותרת המהללת את אותו המדיום ממש: "האינטרנט הציל את חייו של אברהם ביגס".

אבל האינטרנט לא הציל אותו והאינטרנט לא הרג אותו. האינטרנט הוא אינטרנט, סך כל האנשים המחוברים אליו ברגע נתון ומגדירים אותו. חבל שאלה שהיו מחוברים ל-justin.tv ביום חמישי האחרון לא היו האנשים הנכונים.

וזה כל העניין, לא? להיות עם, או לפחות לפנות אל, האנשים הנכונים. justin.tv - שזו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי בו - עשה עלי רושם של אתר לטמבלים. אם ביגס היה מתחבר לפורום של קבוצת תמיכה למדוכאים ומפרסם שם את מכתב ההתאבדות שלו, האמינו לי שמישהו כבר היה מגיע אליו בזמן.

2. באותו יום ממש, נהרג בישראל פועל צעיר בן 19 בתאונת עבודה מחרידה: הוא נשאב לתוך מכונה במפעל למיחזור לנייר בעפולה. עכשיו, ברור לי שאין מה להשוות - זו תאונה וזו התאבדות, זו מכילה אלמנטים של רוע אמיתי ומחלה קשה ובזו היה רק רגע אחד של רשלנות והתגייסות מהירה לעזרה. אבל בדבר אחד אולי יש מה להשוות: לא קראתי ב"מעריב" שהסכנות הטמונות במכונות למיחזור נייר שוברות שיאים חדשים.

כשקורים דברים ברשת אנחנו ממהרים להאשים את המדיום עצמו, את הרשתות החברתיות או את אתרי הצ'ט. למה אנחנו לא מאשימים את המחשבים עצמם? את המסכים? את המקלדות? את הכבלים? את המצלמות? פשוט מאוד: אנחנו תמיד מאשימים את מה שאנחנו הכי פחות רגילים אליו.

3. ואפרופו משהו שרגילים אליו. אתמול בלילה ערכה YooTube מופע ענק ששודר ברשת בשידור חי, והציג אמנים ידועים לצד אנשים שהתפרסמו בזכות האתר. זה שודר בשלוש בלילה לפי שעון ישראל, אז כמובן שהחמצתי. אולי היה נחמד, אולי היה אידיוטי. לא זה מה שחשוב.

זה כבר כמה זמן שאני עוקב אחרי הניסיונות המעניינים מאוד של YouTube להרוויח קצת כסף. הם השיקו ערוצי סרטים באורך מלא, הם עובדים על העלאה דרמטית של איכות הסאונד והתמונה, הם מתחילים לשדר פרסומות בווידיאו, הם נותנים את הספוטים הטובים שלהם לתכנים בתשלום.

הכול לגיטימי, טוב ויפה. אבל מה זה מזכיר לנו? נכון. זה מזכיר לנו תחנת טלוויזיה לכל דבר. יש פה מן האירוניה: האתר שהצליח מאוד והפך לאימפריית ענק בזכות העובדה שפתח את השידור לכל דיכפין, שחתר למעשה תחת המוסכמה הבסיסית ביותר של הטלוויזיה, הפרוגרמינג הקדוש, מוצא את עצמו מתנהג בדיוק כמו התחנות הישנות והטובות.

וגם זה פשוט מאוד: אנחנו תמיד חוזרים אל מה שאנחנו הכי רגילים אליו.

צרו איתנו קשר *5988