ברונפמן, מזומנים בבקשה

המדינה חייבת לשגר לו מסר ברור: רוצה להמשיך לשלוט בדיסקונט? יד לכיס

אל תשאלו מה קרה לנו השבוע! טוב, לא נשאיר אתכם במתח. השבוע, כנראה מתוך התקף של שעמום, הרהרנו ב... ירון זליכה, החשב הכללי לשעבר במשרד האוצר. קוראינו הוותיקים יודעים שזליכה, למרבה הצער, הפך לאורח פחות או יותר קבוע בטור הזה, ובמרבית המקרים (טוב, נדייק: בכל המקרים) זה לא היה ממש לטובה.

הזמן שחלף מאז שזליכה נפרד מהכוח, השררה וההשפעה (ועוד עשוי לשוב אליה מיד אחרי הבחירות, הוא הרי משתוקק לג'וב מנתניהו) מאפשר לנו לקבל פרספקטיבה על מעשיו. זו אחת התכונות הבריאות של הזמן - ממרחק של כמה חודשים או שנים מאירועים דרמטיים, או כאלה שנחשבו לדרמטיים, אפשר להתבונן עליהם בפרספקטיבה אחרת, פחות מתלהמת ויותר מיושבת ונינוחה.

ובכן, זליכה התגאה, השתבח והתפאר בתקופתו בשתי הפרטות לכאורה שתפס עליהן פיקוד ובעלות. את האחת, זו של לאומי, הוא הפך לפרשת השחיתות הגדולה בישראל מאז ומעולם, הגדרה שנזרקה לפח ונדחתה בבוז על-ידי היועץ המשפטי לממשלה. המדינה רעשה, געשה, אלפי מילים על שחיתות התעופפו, זליכה מיתג עצמו כלוחם ללא חת בשחיתות... ונגמר בכלום.

ביום ההפרטה זליכה חגג. קרנות הגידור סרברוס-גבריאל זכו במכרז של 10% ממניות לאומי עם אופציה ל-10% נוספים. האמריקנים שילמו בשלהי 2005 מחיר שיא עבור הזכות להפוך לבעלי השליטה בבנק. המדיה הכלכלית התמוגגה משמחה: גם משקיע זר וגם כסף גדול, בומבה של הפרטה. הזמן זחל לו וסרברוס-גבריאל לא עמדה בתנאי המכרז ולא קיבלה למזלנו היתר שליטה. אנו זוכרים היטב את הלחץ שהפעילו האמריקנים על בנק ישראל כדי לקבל את ההיתר. הם השתמשו ביועצי תקשורת מיומנים רק כדי לאלף את המדיה הכלכלית להיות ידידותית אליהם. מסכנים, הזרים, הם טענו, שנתקלים במדינה לבנטינית שעושה להם את המוות. ובאמת, לא יעלה על הדעת שאנחנו לא רועדים מהתרגשות ולא עוברים לדום כשבאים תותחים כמו סרברוס-גבריאל, עם תוכניות מסודרות ומרתקות לפריצה של בנק לאומי ברחבי העולם.

איננו רוצים לחשוב מה היה קורה לבנק לאומי אם החבורה הזו היתה משתלטת עליו. ובעצם, למה לא? בואו נחשוב מה היה קורה. בפשטות, כנראה שכבר לא היה לנו בנק לאומי. החבורה הזו היתה מסדרת לבנק השקעה בנכסים אקזוטיים שהיו מרעילים את מאזניו ושולחים אותו לפשיטת רגל. לקינוח, עזרא מירקין, הבוס והמאכער של גבריאל, היה מסדר לגליה מאור איזו השקעה סולידית אצל חברו מיידוף - והלך על הבנק. קפוט. בדיוק כמו שהלך על כל מגזר הבנקאות האמריקני.

מצבה של ההפרטה השנייה שזליכה התפאר בה, זו של בנק דיסקונט, אפילו יותר מורכב ועדין. במכרז התמודדה קבוצה אחת בלבד, ברונפמן-שראן, וקיבלה שליטה, כ-26% מהמניות, במחיר נוח יחסית. דיסקונט מתחיל לפרוח, צומח באשראי העסקי, מתרחב בקמעונאות ואפילו מחלק דיבידנדים. ההתייעלות בבנק מתנהלת לאיטה, אם בכלל, ואז מגיע המשבר והבנק נכנס לבעיית הון. מניות הבנק מאבדות עשרות אחוזים, והאופציה של המדינה, למכירת 25% ממניותיה לקבוצת השליטה, הופכת ללא רלוונטית.

רוני חזקיהו, המפקח על הבנקים, דורש מהבנקים להגיע להלימות הון של 12%. המושג הלימות הון הפך לאחד המושגים החשובים והקריטיים במשבר האשראי - זה שיעור מתוך ההון של הבנק שעליו לרתק כנגד כל הלוואה ואשראי שהוא מעניק. כאשר בנק נותן אשראי, עליו להקצות שיעור מסוים מההון כנגד הסיכון שנוגע לאותו אשראי. ההקצאה אמורה להוות כרית ביטחון למצב שבו הלווה לא עומד בהחזרי ההלוואה, כלומר נקלע לקשיים עסקיים ופושט את הרגל. הבנק, במקרה הזה, ייאלץ להפריש את האשראי לחובות מסופקים ולרשום עליו הפסד. הלימות ההון נועדה לשרת ולהגן למעשה על המפקידים בבנק (המספקים למעשה חלק מהאשראי) מפני ערעור היציבות של הבנק בעקבות לקיחת סיכוני יתר. עם זאת, גם הלימות הון גבוהה יחסית לא יכולה לחסן את הבנק מפני התמוטטות אם מנהליו מחלקים אשראי זול לכל דיכפין וללא בקרה ראויה, כפי שהתרחש במרבית הבנקים בארה"ב.

בכל מקרה, דיסקונט זקוק עתה ל-1.9 מיליארד שקל כדי לעמוד בדרישות של חזקיהו. איך הוא אמור לעשות את זה? שלוש דרכים: א. רווחיות שוטפת; ב. גיוס חוב בערבות מדינה; ג. דרך כיסי הבעלים. ואת כל זה אמור דיסקונט לגייס בשנת מיתון, שנה שבה יש בדרך כלל הרעה בתיקי האשראי וירידה דרמטית ברווחיות. דיסקונט אמור להרוויח השנה כ-700 מיליון שקל ולגייס באמצעות ערבות המדינה מיליארד נוספים. הבעיה המטרידה היא הכיסים של הבעלים, ברונפמן-שראן. הם לא ממש במצב או חשק של להוציא איזה סנט מהם. השניים לא מסתדרים, הנזילות התנדפה במשבר וגם אנשים עשירים מתקשים להיפרד ממזומנים. לברונפמן ולנציגיו מסתובבים כל מיני רעיונות בראש כמו הנפקת זכויות או רכישת מניות בהלוואה תמורת שעבוד המניות הקיימות.

המדינה חייבת לפסול את כל הרעיונות הללו ולשגר מסר ברור וחד-משמעי לברונפמן: רוצה להמשיך ולהיות בעל שליטה בבנק? בבקשה, תכניס את היד לכיס והזרם הון לבנק. ואם לא, אין בעיה. אנחנו לוקחים את הפיקוד, מזרימים הון ומשתלטים על דיסקונט.

המדינה לא צריכה לפחד פחד מוות מהלאמה ולא מהביקורת החלושה של חסידי ההפרטה שיצאו בזמנו מגדרם במכירת השליטה לברונפמן. איש כבר לא צריך לרדת על ברכיו בשביל הגבירים מאמריקה שיקנו איזה בנק ישראלי או יתמכו בהונו. ההפרטה עלולה היתה להרוס את לאומי וההפרטה לא שיפרה במאום את מצבם של פועלים או דיסקונט. הלאמת דיסקונט? זה אולי מצלצל רע, אבל הפתרון בכלל לא רע.

eli@globes.co.il