אמנים נוטים ללון

11 אמנים מציגים בגלריה בבית עגנון המחודש בירושלים, את התערוכה "בין רשות היחיד לרשות הרבים"

לעתים רחוקות ניתן לפגוש ברוחו של אדם ולחוש בנוכחותו באופן שלו ונעים אחרי לכתו מהעולם. רוחו של הסופר ש"י עגנון שורה בכל פינה ומסדרון בבית עגנון המחודש בירושלים, שנפתח לאחרונה למבקרים לאחר שיפוץ ושחזור מרשימים באיכותם. רבות נכתב בשבועות האחרונים על הבית, אך ברוב התיאורים לא הוזכר החלל הגדול בקומת הקרקע, שהפך לגלריה.

בתערוכה ראשונה שנפתחה במקום מציגים "11 אמנים ואוצרת בשיח עם עגנון וביתו", כפי שהגדירה זאת האוצרת, דפנה איכילוב.

הספרים המופיעים ב"משחק זיכרון", עבודת וידיאו של יובל יאירי, מזכירים את טורי הספרים בספרייתו של ש"י עגנון, השוכנת בקומה מעל. ביצירה של יאירי הם משמשים כאבני משחק, ומתחלפים באבני בניין הקורס על ספריותיו. בחדר העבודה של עגנון למעלה, פגשתי אחד מעובדי המקום מוציא ספרים מהמדפים, מותיר סימן שיזכיר לו לאן להחזירם, ומתעד אותם במחשב, שלא יימחו מהזיכרון. משחק הזיכרון של יאירי הוא משחק תודעה של שימור ושכחה, הרס ובנייה מחדש בלופ הווידיאו. אצל עגנון בסיפור "מאויב לאוהב", הוא מתאר איך יצא מחוץ לחומות ובנה לו בית, והרוח בא והרס את ביתו.

עגנון מתייחס בכתביו לא מעט לנושא הבית. הוא מבטא תחושת עקירה וחוסר שייכות, ויחד עם זאת אהבה וצורך במקום שבו יוכל להיאחז. "המפגש עם הסיפורים של עגנון, ויותר מכך המפגש עם הבית והספרייה, שימשו השראה ליצירת העבודות ולמלאכת האוצרו*ת", אומרת איכילוב. "הרעיון המוביל את התערוכה הוא הפער והניגוד שבין הפנים והחוץ; החלל הפנים-ביתי, המייצג תודעה פנימית וחלל נפשי, מול המציאות החיצונית. רשות הפרט הנבדלת מרשות הרבים".

עינת עריף גלנטי מתייחסת לביתיות מזווית מאוד "יהודית", דרך צלחת האוכל. הצלחת ובה ביצה ושארית דג מלוח מופיעה בצילום, בציור מחשב וביציקת גבס, וכמו מזכירה ארוחה שנותרה על השולחן לאחר שהסועדים קמו רק לרגע. סילוי יערית שפטל מצלמת חלונות הפונים אל החוץ, אך המבט אינו חוצה את סף החלון. מיטה שהחלון משתקף בה, אדן חלון ועליו פרח, הרחוב נותר מנותק ולא רלוו תנטי. הפנים הוא הבית.

גם עבודתה של נטלי שריקי מתייחסת למוטיב החלון, כפי שהוא מופיע בתיאורים שונים של חדרו של חמדת, בנו של עגנון (ב"גבעת החול" 1953, "גבעת החול" 1919, "תמול שלשום" 1945). העולם הנשקף מהחלון משורטט בקווים שקופים, מרומזים. "זהו נוף שהוא יותר זיכרון וגעגוע מאשר מראה קונקרטי. נוף שהוא משאת נפש. נוף שכולו אור. ניגוד משווע לפנים הבית האפל ולתחושת הסגירות והניתוק מהעולם, כפי שמתוארים בעבודות אחרות בתערוכה", מסבירה איכילוב.

אשתו של עגנון, אסתר, מופיעה בעבודותיה של איילת השחר כהן כשהיא בודדה ועצובה, יושבת ליד השולחן או צופה בחלון, בציפייה. דמותה נפרדת מדמותו של עגנון האיש, כמו מייצגת חלק אחר מההוויה הביתית. געגוע או ציפייה לקרבה עולים גם מעבודותיו של שמעון לב, המציג תמונות מ"הבית של אבא, ברלין", ועמוד קריאה (מאוד עגנוני) הנקרא "מברלין לירושלים".

"ההפרדה שבין הפנימי לחיצוני יכולה להתקיים לא רק בין פנים הבית לחיים שמחוץ לו, אלא גם בתוך החלל הביתי עצמו, ממש כמו בבית משפחת עגנון, בו ניתן להבחין בהפרדה שבין החלל הרוחני-הגותי (הקומה העליונה - הספרייה), החלל של מעשה היצירה, לבין חלל החולין וחיי היום-יום (קומת המסד). החלל הביתי הממשי הופך גם למטאפורה של היחסים שבין היצירה והיוצר לבין החיים", מתארת זאת איכילוב.

ובמילים של עגנון: "ביקשתי ליכנס לאחד מהם מיד נעל עצמו לפני. כך כל הבתים כולם, כל בית שביקשתי ליכנס לתוכו נעל עצמו לפני. לבסוף הפכו עצמם הבתים לדלתות. פתחתי דלת אחת ומצאתי אחריה שנייה ושלישית עד שבע דלתות, עד שנלאו ידי ורגלי ונתייאשתי" ("עד הנה", 1953). כך אצל האמנים העבודות מתארות זיכרונות אינטימיים מפנים הבית או מראות אטומים של התבוננות מבחוץ - הפרדה ברורה שאינה מאפשרת לחצות את הגבול בין העולמות.

"בין רשות היחיד לרשות הרבים", בית עגנון, קלאוזנר 16 ירושלים

מסע למזרח הרחוק

במוזיאון וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע מוצגות תערוכת פסלים מהודו, מאוסף המוזיאון, ותערוכת פיסול בקרמיקה של מרק יודל ויפעה אדיר

וילפריד ישראל, שעל שמו נקרא המוזיאון בקיבוץ הזורע, היה איש צעיר ומוזר שחי בתחילת המאה העשרים. כבן למשפחת סוחרים עשירה, עברו עליו ילדותו ונעוריו בין גרמניה ואנגליה. בשנות ה-20 לחייו, כאשר באירופה התחוללו מהפכות ומלחמת עולם, טייל הוא במזרח הרחוק ונשבה בקסמי אמנות המזרח. הוא החל לאסוף פריטים אופייניים לתרבויות ולעמי האזור, ויצר אוסף משמעותי של אלפי פריטים, אשר נשמר מאוחר יותר במוזיאון הבריטי בלונדון.

במלחמת העולם השנייה הצליח ישראל, אז איש עסקים אמיד בזכות עצמו, למלט אלפי יהודים תמורת כופר, ולהביאם לאנגליה. הוא עצמו נהרג בתאונת מטוס מסתורית ב-1943, בדרכו מאפריקה לאירופה. בהיותו ערירי, הוריש את אוסף האמנות שלו לחבריו מתנועת הנוער הציונית בגרמניה, שעלו לישראל והקימו את קיבוץ הזורע ב-1936. על-פי צוואתו של וילפריד, האוסף אמור היה לשמש תשתית למוזיאון, שישמש כ"גשר בין תרבויות".

בקיבוץ התנהל אז ויכוח - האם נכון להקים מוזיאון כאשר הקיבוץ והמדינה נאבקים על עצם קיומם? אולם חזונו של ישראל והכסף שיועד לכך, כמו גם המורשת התרבותית של היקים, שהאמינו תמיד כי חיי התרבות והרוח חשובים לא פחות מהלחם שהם אוכלים, הביאו לייסודו של המוזיאון לאמנות המזרח הרחוק, אחד הוותיקים בנוף הישראלי. המוזיאון פעיל מ-1951 ולפני מספר שנים שופץ בעזרת תרומה וחידש את פניו. לאוסף המוזיאון נוספו גם עתיקות ותרומות מאוספים אחרים, והוא מתמקד בתרבות המזרח הקדום והמזרח הרחוק.

בימים אלה מוצגת במוזיאון תערוכת פסלים מהודו, מאוסף המוזיאון, בשילוב עם פריטים ממוזיאון ישראל, ולצדה תערוכה של פיסול בקרמיקה של שני יוצרים ישראלים, מרק יודל ויפעה אדיר. עבודותיהם של השניים נראות בעצמן כמגיעות מעולמות רחוקים, ולא במקרה זכתה התערוכה לכותרת "שיח קדומים".

"היה לי חשוב לחבר בין הקדום והעכשווי", אומרת אוצרת הבית של המוזיאון, שיר מלר-ימגוצ'י, שאצרה את התערוכה. "בעיניי המקום מתאים לאמנות שהיא יותר רוחנית. קצת עייפתי מאמנות מושגית ואני מתעניינת באמנות שיש לה גם כוח ויכולת לעשות משהו טוב ולחבר אותנו לשקט. אני מתייחסת למוזיאון כמטען הנפש, שיכול להזין את האנשים לפני שהם חוזרים לשגרת יומם".

"בפסלי החומר של מרק יודל ויפעה אדיר דמויות בעלות נוכחות שקטה המשדרת כוח פנימי. פנים חתומות הנושאות את סודן השמור מבטאות התכנסות פנימה וריכוז מדיטטיבי עמוק", היא כותבת. הפסלים של יודל ושל אדיר נראים כצלמיות פולחן שהוגדלו וקיבלו נפח וחיים חדשים. מוטיבים של פיסול קדום ואלילי משולבים בהם, יחד עם אסתטיקה ואנושיות פשוטה. "זהו שיח של שני אמנים בני-זמננו עם תרבויות שנעלמו מעל פני האדמה והותירו אחריהן חרסים, צלמיות ודמויות אלים. צלמיות אלה שימשו לפולחן והן נעדרות זהות אישית. יש בהן ריכוז והפשטה של הוויה שהיא מעבר לעולם החושים. הן חופשיות מנאמנות לקנה המידה של הגוף האנושי, ואברי הגוף מתוארים בהתאם לחשיבותם הפולחנית", כותבת מלר-ימגוצ'י.

הפסלים של יודל מזכירים את דמויות איי הפסחא או אלילי המאיה, אך יש בהם גם הומור והבעת פליאה והשתאות, כבני אדם תמימים. אצל אדיר הדמויות מלאות ושמנמנות כאלות פריון, אך הן בנויות כטוטם רב-חוליות. אצל שניהם מופיע מוטיב של זהב מעל ראשי הפסלים - ככיפת תבונה זורחת מעל לגוף הגשמי.

מפליא במיוחד לגלות שאדיר ויודל כלל לא הכירו זה את עבודתו של זו לפני שנפגשו בתערוכה. את הקשר ביניהם חשפה מלר-ימגוצ'י, ומצאה את המכנה המשותף "המתייחס אל גוף האדם כאל בניית מקדש הנושא את הראש - משכן התודעה".

בשבת הקרובה יתקיים במוזיאון שיח גלריה עם שני האמנים והאוצרת, "מהשבט אל הכפר הגלובלי ובחזרה", שיעסוק בחיפוש אחר קהילה וחיי רוח בעולם העכשווי.

"שיח קדומים", מוזיאון וילפריד ישראל, קיבוץ הזורע. שיח גלריה בשבת, 14.2, 12:00 www.wilfrid.org.il

קופסה שחורה

שרון יערי מציג צילומים בשחור-לבן של נופי שוליים חסרי חן ושל עליבות כללית

בצילומיו של שרון יערי יש צער וחמלה, אך הם מרוסנים בעבודת צילום מוקפדת ומדויקת, כמעט פורמלית, לא רגשית. "הצילום מגיע מאוחר מדי, לאחר מעשה", אומר יערי בשיחה שנערכה ערב פתיחת התערוכה החדשה שלו "שדרות ירושלים" בגלריה זומר בתל-אביב. "אלה צילומים פוסט-טראומטיים, מקומות שיש בהם שרידים של פעילות או של מצבים. יש בהם מאמץ, ניסיון לטפל במקום ולהפוך אותו למשהו שהוא לא מצליח להיות".

רוב הצילומים המוצגים בתערוכה הם "מראי מקום" אפרוריים, של נופי שוליים חסרי חן. שדרות ירושלים היפואיות בעצמן מופיעות אמנם רק בתמונות בודדות, אך השם הוא סמלי לעליבות הכללית, לתחושת ההחמצה המלווה את הנוף העירוני ברובו. כך נראה שולחן פינג-פונג "אחרי המשחק", אומר יערי, שמצלם אותו מבעד לרשתות החלון, או הרחוב היפואי שמנסה להתייפות בשרשרות מנורות חגיגיות או בציור מתקלף על חומת האבן של בנייניו.

ההתייחסות לעיר היא נוף חדש יחסית אצל יערי, שגם בעבר הציג נופים, אך עבודותיו המוכרות יותר עוסקות במרחבים פתוחים, בכבישים ודרכים בעלי אופק פתוח. גם הבחירה בצילום שחור-לבן מעידה על איזו קיצוניות שהולכת ומתחדדת. יערי מפלרטט עם האסתטיקה של "בנייה ממסדית" כשהוא מצלם רחבה נטושה של בניין שרד עלום, עם תורני דגלים עירומים, כמו נותרו מיותמים אחרי הטקס, אחרי הגשם. בעבודה אחרת גדר בית כלא מצולמת מבין השיחים, באחד הצילומים הבודדים שבהם יש נוכחות אנושית, שני רוכבים על סוסים.

מרשים במיוחד צמד תמונות, באחת שולחן פיקניק עלוב העומד תחת עץ, ולצדה אחותה התאומה, אך השולחן נראה בה מנותץ וקבור תחת שכבות ענפים ועלווה - כמו טירת היפהפייה הנרדמת, אלא שכאן לא ממתין שום יופי למי שיבוא ויחשוף את שכבות האבק והזמן.

הצלם הוא נעדר-נוכח בתמונות, וטביעת עינו היא חלק מהנוף. "יש פה איזו אשליה ואוטופיה, האתוס של המקום הזה שניסה להפוך לאירופה-אינסטנט, עם הצמחייה והמראה של מקומות שמנסים להיות מערביים", אומר יערי, ומזכיר שגם הצילום עצמו הוא "עשייה מערבית". אבל לדבריו, "יש בזה כישלון אבל יש גם אמפתיה למאמץ. זה נוגע לי ללב. הניסיון הנואש לייפות, זה מעורר חמלה".

"שדרות ירושלים", גלריה זומר, שד' רוטשילד 11 ת"א

סיירת גבעתי

בבית האמנים בתל-אביב מוצגת תערוכת ציורים מאוחרים של משה גבעתי

בשנות ה-70 ראה משה גבעתי את המחזה "אקווס" בניו-יורק, ומשהו נגע בנימי נפשו העמוקים. הסוסים שהוצגו על הבמה בברודווי כחלק מסיוטי הנער, החלו להופיע בעבודותיו ושחררו אותו ממשבר מתמשך שהביא ליובש יצירתי. מאז, לאורך השנים, הם שבים ופורצים מבדי הענק שלו, או מסתתרים בין שכבות הצבע העשירות והמבהיקות שלו. ירוקים ואדומים, כחולים עמוקים, צבעים שכמו נאבקים ביניהם על תשומת הלב המלאה של הצופה, והתמונה מתבהרת ועולה מתוכם.

בסוף השבוע האחרון נפתחה בבית האמנים בתל-אביב תערוכת ציורים מאוחרים של האמן הוותיק (גבעתי חוגג השנה 75), בעת ש"אקווס" מוצג בתיאטרון בית לסין. גבעתי מצייר בפורמט גדול מידות, לרוב בדיפטיך או טריפטיך, כי הבד היחיד אינו מספיק לו. עבודתו מלאת רגש מתפרץ ומחשבה מקורית. את כל חיי הגוף והנפש שלו הוא מבטא על הבד. "אני קם בבוקר ומצייר. כשלא אצייר אני לא יודע מה יהיה לי לעשות", הוא אומר.

"אל מול המאבק היומיומי עם הבד, החיפוש, ההתלבטות, התסכול, החרדה, התהליך הסיזיפי הגורר עמו התייאשות, התהייה על הסיבות ליצירה, על מהותה, על ערכה, על מקומה - עומדים כחומה בצורה: ההעזה, הגילוי, ההתעלות, ומעל לכל הכמיהה העמוקה ליופי", כותבת עליו אוצרת התערוכה חנה קופלר.

משה גבעתי ציורים מאוחרים, 2008-2009, בית האמנים, אלחריזי 9 ת"א