נשמה חלולה

רוד סטיוארט מחדש להיטי סול קלאסיים אך הוא נשמע משועמם, ואינו מביא דבר משלו להקלטה

רוד סטיוארט ניצב עכשיו בקוטב הנגדי לכל מה שעושה ומייצג סיסיק סטיב. בשנות נעוריו גם הוא נדד באירופה, נדודים שסיפקו השראה ללהיטו הגדול הראשון כסולן בשנות ה-70, "מאגי מיי". בשנות ה-60 של המאה שעברה היה זמר בלוז בריטי נהדר.

בשנות ה-70 זינק לקריירת סולו ענקית עם עירוב ייחודי של פופ-סול-רוק פאבים, ונגיעות מבלדות איריות ועד לדיסקו. בשנות ה-80 המשיך לעשות כסף ונחלש יצירתית, ובשנות ה-90 די נעלם.

באלף הנוכחי חזר למכור מיליוני אלבומים בקאמבק שהינדס לו איש חברת התקליטים קלייב דיוויס, מי שאחראי לגילוי ולטיפוח המון אמנים, וגם לקאמבקים של סנטנה ווויטני יוסטון. דיוויס שלח את סטיוארט, בעבר רוקר פוחז, לחדש סטנדרטים מהפופ האמריקני הישן. הנוסטלגיה שכה הצליחה הולידה ארבעה אלבומים בסדרה, וסדרה לסטיוארט עשור שביעי לחייו מרופד בזהב.

לפני שלוש שנים עבר לחדש, ונכון יותר לחרב, גם קלאסיקות רוק. כעת סטיוארט עושה את אותו הדבר, למרבה הצער, ללהיטי סול מהמופלאים ביותר שישנם. וכרגיל, בחידושים שלו יש הפקה מלוקקת ומתוקתקת, ובחירת שירים נשגבים, והקול הכה מזוהה, ואפס השראה.

כאן זה מקומם במיוחד, משום שסטיוארט הצעיר היה בין הפרשנים האנגלים הלבנים המרגשים ביותר לסול השחור. כעת הוא נשמע כאילו קפץ לכמה ימים מרוכזים באולפן, לשיר על פלייבקים שהכינו מפיקיו. הוא נשמע משועמם, לא מביא מאום משלו לשירים, וזה פסקול אפשרי למופע לאס וגאסי נוצץ אבל נטול כל ערך בהאזנה אינטימית ומחויבת.

רוד סטיוארט / צלם רויטרס

הפקה מתוקתקת ומלוקקת. סטיוארט

עדיין מותג שמוכר מיליונים

מתארחים פה המפוחית של סטיבי וונדר והקולות של מארי ג'יי בלייג' וג'ניפר האדסון, אבל הם אינם מרוממים את הריקנות הרגשית בה סטיוארט נותן סיבוב חפוז על להיטים נצחיים של וונדר, סמוקי רובינסון, הטמפטיישנז, סם קוק, וענקי סול אחרים. השירים הללו היו במקור, וגם אצל מאות מבצעיהם המאוחרים, מופתים של חיוניות, חיים, יצירתיות מסחרית במיטבה. מכתמי פופ מתפקעים מדמיון, מחשבה, המצאה, ישירות ולהט.

בגיל 64 סטיוארט בא לעבודה באולפן כשאין לו מה להביא מלבד אהבתו הברורה, ומלבד יכולתו הטכנית לממש מיזם מסחרי שכזה. מיזם שקורץ לשכבת גיל ברורה שתרכוש מעין אוסף קלאסיקות סול, בהגשה עכשווית של מותג שעדיין מוכר מיליונים, למרות שדבר לא נותר בו מאיכויותיו הקודמות.

הקול של סטיוארט גם נחלש והצטמצם מאוד במנעדו, מה שלא מפריע לאמנים מבוגרים ממנו כמו בוב דילן או מריאן פיית'פול או כריס כריסטופרסון, להמשיך ולחצוב מעצמם אישיות ונוכחות ותכנים שרק נהנים מהעדויות הקוליות לשנים המצטברות. אצל סטיוארט אין תובנות חדשות, מפגש בשל עם רגשות עתיקים, התלהבות מפסקול נעוריו או חשבונות נפש. הוא חלול, ואין כאן שום נשמה למרות שיש כאן לכאורה המון סול. לא לגעת. *