כנסו, כנסו בי, למה לא?

צריך ללמוד לקרוא טוקבקים. מתחת לחיצי הרעל והג'יפה לפעמים טמונים דברי טעם

הפעם הראשונה שהסכין המלובנת נתקעה לי בכבד, הייתה כשכתבתי לפני פחות משנה וחצי את דעתי באתר "גלובס" על פסטיבל הזוועות שניהל חיזבאללה סביב החזרת גופות השבויים מלבנון. זאת הייתה אחת ההזדמנויות הראשונות שגייסתי מספיק אומץ כדי להביע את דעתי המנומקת בפומבי ברשת ובכלל, ובלב שלם עמדתי מאחורי כל מילה שביקרה את האופן שבו התנהל הריאליטי הנורא ואת שיתוף הפעולה של התקשורת הישראלית איתו.

הייתי קשוחה

הייתי סלע בזלת, בטון יצוק של חצי טון, עד שקראתי את שובל התגובות שנערם בתחתית הטקסט והתחלתי לדמם. אחרי כל-כך הרבה שנים בעיתונות הייתי בטוחה ששום דבר לא ישרוט את הציפוי המקצועי שלי, עד שהבטתי בהלם בקללות האישיות שהטיחו כמה מקוראיי האינטליגנטים בי, בבעלי, בעסק המשפחתי, ובאבי אבות אבותיי.

הפגיעה הייתה כואבת במיוחד, בגלל הנושא הרגיש והטעון שבו בחרתי לעסוק. מה הקשר בין נסראללה לקמעונות? ולמה מערבים בסמטוכה הזאת משפחה? לא יכולתי להכיל את ההשפלה האיומה ואת המחשבה שכמה אלפי אנשים רואים איך דורכים עליי, ואין לי דרך להתגונן, כי כמו שלי מותר להביע את דעתי, גם לזרים האכזריים האלה יש זכות, גם אם אין קשר לוגי בין המילים.

משהו בשיווי המשקל הנפשי שלי התערער באותו רגע, ובמהלך אותו יום הייתי עסוקה בתכנון נקמות שונות באידיוטים שהחליטו לנצל את הרשת בציניות מגעילה. למחרת, כשהחדשות המשיכו לזרום ואיתן הדעות העדכניות שדחקו את שלי לארכיון, נרגעתי איכשהו, אבל עבר זמן עד שהתאוששתי מהטראומה וכתבתי שוב.

מציצה בחרדה

בחודשים הראשונים הייתי מציצה בחרדה בכותרות של התגובות, ונדרכת כשמישהו היה עוקץ, מקלל, מעליב, או סתם משחרר עליי אגרסיות. עם הזמן התחלתי להבין שהביקורת בעולם הווירטואלי מרובדת.

למעלה הג'יפה, בדרך-כלל עם 3 סימני קריאה, אחריה העקיצות החדות והלא רלוונטיות, שתוקעות את הרעל גם בכינוי וגם בנושא כדי שהכותב לא יוכל להתחמק מהן, ולמטה בתחתית, בדרך-כלל לא מסומנות, טמונים דברי הטעם, שכדי להגיע אליהם צריך לפרק את פצצות הסירחון. למדתי גם שסוד הפצצות האלה שהן עושות המון רעש וריח רע, אבל לא גורמות שום נזק ממשי.

מה שאני רוצה

במהלך הזמן עברתי תהליך של הקשחה. אני כותבת מה שאני רוצה, והטוקבקיסטים מה שבא להם. אם פעם הייתי בודקת את התגובות כל שלוש דקות, נסערת מכל שטות, היום אני קוראת, מחייכת בבוז כשצריך, מפנימה מביקורת בונה אמיתית, לומדת על דעותיהם של אחרים, ובעיקר לא מתרגשת. להפך.

אם הצלחתי להרגיש אנשים עד כדי כך שהם טורחים לקרוא את מה שכתבתי, ולהקדיש כמה דקות מזמנם כדי לכתוב תגובה, הצלחתי. אם פעם חיפשתי תוכן משמעותי, היום אני מחפשת כמות. כנסו כנסו. תכתבו מה שבא לכם, כי אני סופרת את מספר הצפיות והתגובות.