4. בנימין נתניהו, ראש הממשלה
נימוקים לבחירה: ראש ממשלה המכהן גם כשר על לעניינים כלכליים אסטרטגיים. רקח את עסקת החבילה עם יו"ר ההסתדרות מעל ראשו של שר האוצר. במהלך הקדנציה שלו עברו לראשונה בישראל תקציב וחוק הסדרים דו שנתיים

נישא על גלי המשבר הכלכלי ונדחף מכוח הסתבכותו של אהוד אולמרט, נחת בנימין נתניהו במשרד ראש הממשלה כברירת מחדל של הציבור. ההתחלה הייתה מקרטעת: צפו לו ניצחון גורף, ובמקום זה בא ההפסד בקלפיות לציפי לבני, פוליטיקאית הרבה פחות מנוסה ולכאורה פחות כריזמטית ממנו. אמנם בסופו של יום הרכבת הממשלה הוטלה עליו, אולם הדרך לקואליציה יציבה לוותה בזחילה מביכה לרגלי אביגדור ליברמן, מעשה שרק העצים וחידד את תוצאות הבחירות הדחוקות. הדרך לקואליציה גם ניפחה ממשלה בשרים לענייני כלום והכריחה אותו לחתום על הסכמים קואליציוניים יקרים עם שותפיו מימין ומשמאל ולהסכים לתקציב המנוגד לחלוטין לעקרונותיו. במאבק שהתחולל סביב איוש משרת שר האוצר, הוא בחר בפתרון הקל, הביא הביתה פילוסוף והציב את עצמו מעליו כ"שר על לכלכלה".

זה לא עזר. זה לא הביבי שזכרנו: השנה הוא העלה את המע"מ ואת תקרת הביטוח הלאומי, ולא הפחית את מס ההכנסה ליחידים בשיעור שהבטיח לפני שנבחר. הוא הקים שולחן עגול עם יצואנים שלחצו אותו והרכיב עסקת חבילה שחיזקה את המוני העובדים ומנהיגם - עופר עיני. הוא גם לא הצליח לכונן את הרפורמות המבניות במשק, וכשניסה להעביר את השינוי במינהל מקרקעי ישראל, ספג מפלה צורבת בכנסת. כדי לצאת מהמבוכה, הוא נאלץ לשלוף את נשק יום הדין ולאיים בפיטורי שרים.

גם במישור הבינלאומי הדברים היו בכי רע. שגריר ההסברה הישראלית, בעל הלשון הרהוטה והאנגלית המצוחצחת, הגיע לבית הלבן - ומהר מאוד הגיעה השיחה לידי התנגשות ישירה עם המנהיג האמריקני הפופולרי ביותר שידעה ארה"ב בתולדותיה.

נאום בר אילן, שאמור היה לענות ל"אהלן וסהלן" מצד אובמה באוניברסיטת קהיר, לא הרגיע את הרוחות, ולמעשה עצבן את כולם - שמאל, ימין, ארה''ב והפלסטינים גם. זו הייתה נקודת שפל, אך גם בה הוא לא הרים ידיים, טען כי ימשיך "להתקדם תחת אש צולבת" והוכיח שהנחישות לפעמים משתלמת - שכן מכאן ואילך החלו הדברים להסתדר.

לבני זזה הצידה, והדי נאומיה הרהוטים והעוקצניים ("אתה לא גבר", היא הטיחה בנתניהו במושב פתיחת הכנסת), דעכו והלכו; באגף הימני, ליברמן נדחק הצידה כי היה עסוק מדי בחקירות משטרה; ואילו עם שר הביטחון, אהוד ברק, הזוגיות עולה כפורחת. אולי זו אחוות מעשני הסיגר, אולי ליגת השנואים על ארגוני השמאל האירופיים ואולי זה קורה פשוט משום שמדובר בעסקה משתלמת לשני הצדדים: לנתניהו יש שר ביטחון מוערך, וברק מנצל את ההזדמנות האחרונה לשמש בתפקיד פוליטי בכיר, התחנה האחרונה במסע בכיוון אחד לבית הקברות הפוליטי.

גם שלום הכלכלה די טוב, תודה. קריסה פיננסית לא הייתה כאן - הבנקים יציבים, הנתונים הכלכליים מצביעים על התאוששות המשק והצרות הפיננסיות שנובעות מהסדרי החוב ונפילת הטייקונים אמנם משפיעות על האזרח הקטן, אך באופן מסובך כל כך, שאין סיכוי שידבק בנתניהו רבב מהסחי. הברית שכרת ראש הממשלה עם עיני העניקה לו שקט בחזית הציבורית והייתה נדבך חשוב במערכה במובן זה.

מבחוץ הדברים משתפרים גם הם: אמנם אובמה לא הפך ממש לחבר, אך ירידת הפופולריות של הנשיא בקרב אזרחיו הופכת את הצינה הנושבת ממנו לדוקרת פחות. מזכירת המדינה, הילרי קלינטון, לעומת זאת, הפגינה חברות כשהכריזה באוקטובר שהקפאת ההתנחלויות אינה תנאי למשא ומתן עם הפלסטינים. כך הפך הקיפאון המדיני לסטטוס קוו נוח, ומבחינת ביבי, גם רצוי.

בתוך הליכוד סילבן שלום לא מתרומם ודי מנוטרל, בוגי יעלון עושה הרבה רעש, אך לא באמת מאיים, וכל עוד ביבי לא רודף אחרי נערי הגבעות - גם קול הפייגלינים לא נשמע ברמה. אם רק יצליח לשכנע את העולם ששליט איראן ירד מהפסים לגמרי והוא איום לא רק עבור ישראל, זו עוד עשויה להיות השנה שלו.



נושאים: בנימין נתניהו