"על מה אתה מדבר?", כועס שר האוצר ההודי, "מה פתאום תיפגע הצמיחה? הצמיחה אצלנו עד עכשיו הייתה 10% וזה יימשך".

"התחלנו משבר", מתעקש דנקנר, "הצמיחה בהודו תהיה 6%-7% בלבד".

"מה פתאום? זה קטסטרופה", מתרתח שר האוצר ההודי.

"הלוואי שהייתי יכול לומר שאצלנו בישראל תהיה צמיחה כזו של 6%", משיב לו דנקנר.

עברה שנה וחצי. דנקנר הגיע שוב להודו, לקבלת פנים בביתו של שר התעשייה בניו דלהי. בין המוזמנים היה ידיד שלו מכלכותא, קשיש בן 85 שאותו פגש כמה שנים קודם בטרק בצפון הודו.

עתה אמר לו הקשיש: "לפני שבועיים נפגשנו, קבוצת אנשי עסקים הודים, עם שר האוצר שלנו. השר סיפר לנו שביולי 2007 היה אצלו איש עסקים ישראלי שנורא עצבן והכעיס אותו, כי הוא אמר לו מה שהודו עומדת לעבור, והנה, תראו איך הוא צדק".

נחזור אחורה. דצמבר 2006. בעיצומה של האופוריה, מכונסת כל ההנהלה של אי.די.בי. "אנחנו קרבים לתקופה קשה", אומר דנקנר, "צריך להיערך לקראת משבר. אני מעריך שהוא יגיע במחצית השנייה של 2007, וב-2008 הוא יחמיר מאוד".

"לא הבנו אז עד הסוף מה הבנאדם אומר", מספר אחד משותפיו, "כי השוק עלה והמשיך לעלות בכל 2007. למרות שפנו אלינו עם הרבה הצעות לעסקים שנראו טובים, ובימים כתיקונם היינו משקיעים בהם, נוחי הרגיש שזה לא הזמן וכל הזמן עצר. צריך עצבים של ברזל לראות כל יום בעיתונים ש'זה משקיע' ו'ההוא קנה', ואנחנו למעשה בדפנסיבה. בשביל לא לעשות עסקים בזמנים טובים, צריך כושר מנהיגות ואמונה לא קונבנציונלית".

ואכן, המהלך העסקי החשוב ביותר שנזקף לזכות דנקנר, הוא שבמהלך המשבר איש לא פקפק ביכולת של קבוצת אי.די.בי לשרוד את התקופה הרעה, בהשוואה לטייקונים אחרים.

ב-2007 ובתחילת 2008, כהכנה למשבר, הגדיל דנקנר משמעותית את נזילות הקבוצה באמצעות מכירת מניות, בעיקר בסלקום ובשופרסל, וגיוס הון באמצעות איגרות חוב לטווח ארוך. הטעות היחידה שלו, שאף הוא מחשיב אותה ככזו, הייתה ההשקעה המשותפת עם יצחק תשובה במגרש בלאס וגאס ב-600 מיליון דולר.

"הייתי צריך להימנע מהעסקה הזו", אמר לאנשיו, "כפי שסירבתי באותה עת לעשרות עסקאות אחרות בהיקפים מצטברים של יותר מעשרה מיליארד דולר". במקרה החריג הזה הוא הלך נגד האסטרטגיה שהוא עצמו התווה. בעודו מסביר שהולך להיות משבר חריף, הוא נכנס לעסקה היקרה הזו. אחד מידידיו הטובים מייחס את ההחלטה למניע מעניין. חודשים אחרי שהתחרו על עסקת כור ולאחר שדנקנר הוא שרכש את כור, יזם תשובה פגישה בין השניים, והציע לו את עסקת לאס וגאס.

את המגרש בלאס וגאס הוא הכיר עוד קודם.

"קניתי את המגרש והייתי שמח אם נהיה שותפים חצי חצי", אמר לו תשובה. על רקע המשקעים שהותירה התחרות על רכישת כור, לדנקנר כמעט לא הייתה אפשרות לסרב. הוא קם ולחץ את ידו. היום הם שותפים וחברים טובים.

אבל עם קבוצת השקעות מגוונת שבה פרות מזומנים כמו סלקום, שופרסל ונשר, גם הטעות בלאס וגאס לא ערערה את מעמדה של אי.די.בי.

טקסי ה"שנה למשבר", שערכה התקשורת, מעוררים בדנקנר גיחוך. לא ברור לו למה מציינים את תחילת המשבר בקריסת ליהמן ברדרס בספטמבר 2008. המשבר התחיל ביולי 2007, הוא קובע. "על פי נקודת הראות שלי, כשקרסה ליהמן ברדרס בספטמבר 2008 כבר היינו במשבר יותר משנה".

האם החריגה מהאסטרטגיה בעסקת לאס וגאס נבעה גם מהביקורת בתקשורת על זה שהוא לא יוצא לעסקים בחו"ל, אלא מרכז את כל המאמץ רק בארץ?

בעיתונים ניסו להתגרות בו: "תראה את החברים שלך - לבייב, פישמן, תשובה - כמה יפה הם מרוויחים מחוץ לישראל". דנקנר מסרב להתייחס לקולגות שלו כאל יריבים, שצריכים להילחם אחד בשני. למקורביו אמר: "אני לא מתכוון להיות גלדיאטור".

אחרי שנים של השקעות בעיקר במשק הישראלי, למרות הביקורת שהופנתה נגדך בשל כך, מדוע החלטת להרחיב את העסקים בחו"ל?

"הפעילות של אי.די.בי במשק הישראלי גדולה מאוד. סירבתי למי שפנה אלי כדי שאשתתף ברכישת גרעין שליטה בבנק בארץ, אבל אני חייב להציב יעדים של גידול וצמיחה בפעילות, אחרת תהיה נפילת מתח, נפילה באתגרים, והארגונים ייכנסו לרפיסות.

"האסטרטגיה שלנו היא להגדיל משמעותית את אחזקותינו בחברות גדולות מחוץ לישראל. ההשקעה בקרדיט סוויס מוכיחה שניתן לבצע את זה, ובהצלחה. כך גם רכישת הבניין בשדרה החמישית בניו יורק, המשמש כמטה HSBC בארצות הברית".

אז לאן אי.די.בי יכולה עוד לצמוח מחוץ לישראל?

"החלום שלי זה שאי.די.בי תהיה חברה רב לאומית שמנוהלת מישראל. הייתי רוצה שתל אביב תהפוך מרכז עסקים בינלאומי, שממנו ינוהלו קבוצות עסקיות, כמו שאמסטרדם הייתה לפני שנים, כמו סינגפור היום. זה יתרום משמעותית למשק ויביא לשיעורי צמיחה גבוהים".

יש סיכוי שזה יקרה?

"עסקת קרדיט סוויס נותנת בסיס למחשבה שיש סיכוי להפוך לקבוצה בינלאומית".

נכנס כשותף בקרדיט סוויס

המשבר הוא שהוביל את דנקנר לאחת העסקאות המהירות והרווחיות במשק הישראלי מאז ומעולם - רכישת ומכירת מניות קרדיט סוויס. מנובמבר 2007 התחילה כניסה של אנשי עסקים ושל גופים ערביים וסיניים למוסדות פיננסיים במערב, למשל מאבו דאבי, קטאר, סעודיה, עומן וממקומות אחרים.

"גם אנחנו צריכים להיות שם", אמר דנקנר בנובמבר 2007 בעת שטס לסינגפור, לאחר שידיעה בעיתון לכדה את עינו. נאמר בה שאבו דאבי נכנסת להשקעה בסיטי בנק. דנקנר חשב שזו טעות. "הם נכנסים לשוק לפני הזמן, והם יפסידו הרבה כסף, אבל בעיתוי הנכון גם אנחנו צריכים להיכנס לדבר כזה", אמר לאנשיו.

הוא ראה בזה הזדמנות עסקית: רכישת אחזקה במחיר נמוך ואטרקטיבי במוסד פיננסי אירופי גדול, ואפילו היה בזה גם מניע ציוני: "שלא רק הערבים והסינים יקנו את החברות הגדולות בעולם המערבי. נהיה גם אנחנו שותפים איתם לתהליך הזה".

לאחר שחזר מסינגפור, מינה דנקנר צוות בנקאים שהתחיל לבדוק אפשרויות להשקעה בבנקים זרים. 26 בנקים נבדקו, ונבחר קרדיט סוויס השוויצרי. הפעולה הראשונה של רכישת מניות בבורסה התקיימה רק שבעה חודשים אחר כך, ואת הרכישה הגדולה הוא ביצע באוקטובר 2008, בשיא המשבר.

בארבעת הימים שלפני כן, ירדה המניה מ-50 פרנק שוויצרי ל-35. דנקנר התקשר למנכ"ל קרדיט סוויס ביום ראשון אחר הצהריים ואמר לו:

"הייתי שמח לקנות 3% מהבנק. מה דעתך?".

עסקה כזו צריך לסגור לפני תחילת המסחר ביום שני.

"תן לבדוק עם היו"ר", אמר המנכ"ל.

הוא חזר אחרי שעה. "אפשר לסגור את העסקה".

כעבור שעתיים טס דנקנר לציריך במטוסו הפרטי. הם נפגשו בשבע בבוקר. במקביל כונס הדירקטוריון של כור. בחמישה לתשע שעון ציריך הם סגרו את העסקה. חמש דקות אחרי כן התחיל המסחר והמניה זינקה.

אחר כך המניה נפלה ודנקנר הוסיף לרכוש מניות. הרווח של אי.די.בי מקרדיט סוויס, שכבר מומש, עומד על יותר מ-3.5 מיליארד שקל ו"על הנייר" יש לאי.די.בי רווח נוסף של יותר מחצי מיליארד שקל.

יש הבדל בין להיות הבעלים של סלקום, שופרסל ומכתשים, עם כל הכבוד, לבין להיות אחד משלושת מחזיקי המניות המובילים בקרדיט סוויס. בבנק השוויצרי נוצר מעין מועדון לא פורמלי של שלושה בעלי מניות מובילים: ממשלת קטאר ומשפחת אולאין מסעודיה ואחריהם אי.די.בי.

את מנכ"ל קרדיט סוויס, בריידי דוגן, פגש דנקנר לראשונה בדצמבר 2007, כשדוגן ביקר בארץ. מאז נוצרה בין השניים, וגם בין דנקנר ובין היו"ר הנס דוריג, מערכת חברית קרובה. דנקנר ערך לדוריג סיור בישראל, כולל סיור אווירי שמראה את המותניים הצרים של המדינה, ואף הכיר לו את הנשיא שמעון פרס. "אין לנו בישראל איש מרשים ומרתק יותר משמעון פרס", אומר דנקנר, "אוצר לאומי".

"לא צריך שייפלו טילים כדי להיות מאוחדים"

איך אתה מרגיש כשמתייחסים אליך כחלק מחבורת הטייקונים?

"אני מחשיב את עצמי כאיש עסקים וכמנהל של קבוצה עסקית ישראלית גדולה. המונח 'טייקון' זר לי לחלוטין. 'טייקון', איזה מין שם זה? כאילו מדובר באנשים שלכולם אותן תכונות והם מאותו פס ייצור. אני מכיר אנשי עסקים ישראלים רבים מאוד ואיני רואה שהם דומים אחד לשני. כל אחד הוא בן אדם שונה, עם ראייה שונה, מוטיבציות וערכים שונים. יש השוכחים שאנשי עסקים ממלאים תפקיד חשוב בחברה דמוקרטית ליברלית, מוטת עשייה וצמיחה".

אתה מוצא את עצמך מוטרד מהשינוי שחל ביחס לבעלי ההון?

"השינוי שחל אינו רק ביחס לבעלי ההון, אלא ברמה ובאיכות של השיח הציבורי והחברתי בכלל. אני חושב שצריך להוריד את מינון ההתלהמות ולהיות יותר מתונים ויותר זהירים גם במה שאנחנו אומרים וגם במה שאנחנו עושים. ובכלל, מוכרחים להיות הרבה יותר מאוחדים".

ואם לא?

"העתיד אינו מבטיח. יהיה לנו קשה להמשיך להתקיים כמדינה וכעם אם לא נהיה מאוחדים, ואם המטרה המתמדת של יותר מדי אנשים תהיה לרדוף ולהשפיל".

לבייב אמר: "לא ציפיתי לכזה מסע השפלה".

"אנחנו יותר מדי קשים וביקורתיים אחד כלפי השני. ביקורת היא טובה אם היא באה ממניעים בונים וחיוביים, לא כשהיא נובעת מאפלה ומשמחה לאיד".

שואבים הנאה ממפלתו של האחר?

"אני לא רואה מקום למידה כזו קיצונית של ביקורתיות וחוסר פרגון. אף שקנאה היא תכונה אנושית שאפשר להבינה, נראה כאילו הגנים המופקדים על העניין הזה אצלנו הם יותר מדי חזקים. צריך לגלות יותר חמלה. כעם, אנחנו יודעים להתאחד כשנופלים טילים, ואז אנחנו מאוד מתפעלים מעצמנו. אבל למה צריך לחכות שייפלו טילים כדי להיות מאוחדים?".

אתה פוחד מנפילה?

"אני לא מתעסק בזה. אני מפנים היטב שלא לעולם חוסן. מבחינה זאת אינני בטוח, למשל, שאופיע ברשימת אנשי העסקים המצליחים או המשפיעים בעוד שנה או בעוד חמש שנים. אבל אני לא מקדיש לכך מחשבה ולא מתעסק בנושא של נפילה אישית".

איש של אנשים

אם לא היית איש עסקים?

"אולי הייתי איש אקדמיה, אולי פסיכולוג".

מנהלים בכירים בקבוצה מעידים עליו שהוא אוהב להתבונן ולנתח אנשים ומצבים ויודע להתעכב על ניואנסים בהתנהלות שלהם. והדבר הכי חשוב: הוא מכיר את עצמו - את האופי שלו, את חולשותיו ואת הכשלים האפשריים בהתנהלויות ובהתנהגויות שלו. חוש הביקורת העצמית שלו מפותח, וכך גם הביקורת כלפי האחרים. לעתים הוא יכול להיות בוטה בסיטואציות שבהן מאכזבים אותו.

דנקנר הוא פצצת אנרגיה, ולאחרים קשה לעמוד בקצב שלו. בדרכו הוא יודע לסחוף אחריו את המנהלים בקבוצה ולהכניס בהם אנרגיות, בין השאר באמצעות מתן מחמאות. לעתים לא יחסוך ביקורת. הוא לא צריך להשתולל, רואים עליו כשאינו מרוצה. מספיק שהוא אומר מילה פה, מילה שם, כדי שדברים יקרו.

יש בו סוג מוקצן של יסודיות, קפדנות ודייקנות, והוא מתעקש לרדת לפרטים הכי קטנים. אם אחד ממנהליו יגיע אליו לדיון לא מוכן, הוא יגער בו. הג'ינג'י שבו יגיח החוצה. הוא לא קל, אומרים בסביבתו, וזה דורש הרבה אנרגיה ממי שסביבו.

אתה בן למשפחה אריסטוקרטית, ילד שמנת שהכול בא לו בקלות. מאיפה הרעב?

"ממש לא כך. לא אריסטוקרטיה ולא שמנת. אני דור חמישי בארץ, מצד אמי ממייסדי נס ציונה ומצד אבי מראשוני פתח תקווה. שירתתי חמש שנים בצבא, למדתי באוניברסיטה ועבדתי קשה לפרנסתי. שום דבר לא בא לי בקלות. כדי להגיע להישגים, אני צריך לעבוד קשה".

הוא לא יהסס לעצור עסקה באמצע כדי להתפנות לחבר שזקוק לו. ולא רק לחברים, גם לאנשים שפונים אליו ברחוב בבקשה לעזרה, הוא מסייע מתוך התעניינות אמיתית. הוא מטפל בפניות לבדו. קורא את המכתבים האישיים שנשלחים אליו ומתעניין בבדיקות הרפואיות של אנשים שאינו מכיר. "יש לי תמיד ביטחון שאם אקלע לצרה, יש לי את נוחי שתמיד יושיט עזרה", אומר עליו אחד המנהלים בקבוצה.

"האמונה היא חלק ממני"

אנחנו יושבים בחצר ביתו, ואין במראה הבית הצנוע כדי להעיד על מעמדו של בעליו.

היית עורך דין לפני שהפכת לאיש עסקים.

"הייתי עורך דין מסחרי, למרות שהחלום שלי היה להיות בעסקים. התגלגלתי לעריכת דין במקרה או 'כהכנה'. במהלך הזמן ראיתי שאני נותן לרבים מהלקוחות שלי עצות עסקיות, ובמידה רבה עושה להם את העסקאות. היה ברור לי כל השנים שיש לי חוש עסקי".

במארס 2002 הוא יזם את רכישת השליטה בקבוצת אי.די.בי. הוא ניהל במשך שנה ורבע מו"מ אינטנסיבי רצוף עליות ומורדות מול המוכרים, משפחות רקנאטי וקרסו.

היחסים עם שותפיו הפכו לחברות קרובה, וכך גם עם חלק מהמנהלים הבכירים. "אין אצלי מצב ששותף לא יהיה מרוצה. אני מעדיף הרמוניה טובה עם האנשים שאני עובד איתם. זה אומר גם שלא אבחר בכל אחד כשותף, אלא רק באנשים שאני מחבב ורואה מראש שצפויה לי כימיה טובה איתם".

כל התחזוקה הבינאישית באי.די.בי גובה הרבה מאוד אנרגיה.

"דווקא לא. אני לא מרגיש שנגבית ממני אנרגיה מיוחדת, כי אני שלם עם עצמי ועם הדברים שאני עושה ואומר. אני משתדל להימצא עם אנשים שטוב לי איתם. אני גם לא מסתיר דברים. כך, למשל, לגבי חברותי עם הרב איפרגן, הרנטגן. הוא חבר טוב מאוד שלי כבר 11 שנים, מ-1998, ולא עולה על דעתי להסתיר את החברות שלי איתו".

אתה משלם מחיר על מערכת היחסים עם הרנטגן?

"לגמרי לא. אני אדם חילוני, אך מאמין. האמונה היא חלק ממני - מזיגה של רציונליות עם ערכיות ואמונה".

מדוע אמרת באירוע של הרנטגן ברמיזה לשרי אריסון "פה זה לא תקשורים"?

"הרגשתי באותו השבוע שכל הדברים האלה מתחילים להתערבב ומתחילים לקטלג אנשים לקבוצות. אני מכבד ומחבב מאוד את שרי אריסון ואת דרכה, וגם מבין אותה. לכל אחד מאיתנו דרכו שלו, ערכיו ואמונותיו".

אינך מושך ידך מהשתתפות בהרבה אירועים חברתיים.

"כי אני אוהב אנשים ומכבד אותם".

לאן אתה רוצה להגיע?

"זה לא ממש משנה. מה שמשנה זו הדרך. גם אם הגעת לפסגה מסוימת, הרי שכדי להמשיך לחוות את הדרך, עליך לקבוע עוד מטרה. חשוב לעשות את הדרך מתוך שלמות אישית, ביושר, בחריצות, בעבודה קשה ובאומץ, ולתקן שגיאות בטוב לב, בשיתוף עם צוות אנשים שהולכים איתך בחברות. רפי (ביסקר, יו"ר שופרסל ויו"ר נכסים בניין) קורא לזה 'הגנדנים'. המחמאה הכי גדולה שהוא יכול לתת זה כשהוא אומר לאחד המנהלים: 'הפכת לגנדני'".

נביאי הזעם

בפברואר-מארס 2009 נפלו מניות קרדיט סוויס, ולכור נוצר על הנייר הפסד של קרוב למיליארד שקל. אבל די מהר הפך ההפסד הזה לרווח של יותר מ-3.5 מיליארד שקל ודנקנר מימש אותו למזומנים. ההשקעה הזו התגלתה כמהלך הפיננסי המצליח ביותר שביצע משקיע ישראלי מעולם.

אף שמימש חלק גדול מההשקעה, הוא המשיך להסביר שמדובר בהשקעה אסטרטגית וכי ישוב לאחזקה של יותר מ-3%, ואולי אף יותר. ואכן, כבר היום שבה אי.די.בי להחזיק יותר מ-2% ממניות הבנק השוויצרי.

רבץ עליך משקל כבד כשהמניה של קרדיט סוויס ירדה אחרי הרכישה. היו נביאי זעם שהזהירו כל מי שהיה מוכן לשמוע, איזה מעשה חסר אחריות עושה אי.די.בי.

(הוא מחייך) "לפחות הייתה לי נחת רוח מכך שאנשים לא יצטרכו לקנא".

אתה ער לכך שההצלחה גורמת לקנאה?

"אני לומד להתעלם מזה ומשתדל להיות עוד יותר רגיש לאנשים. אני גם מכיר בכך שהכול יכול להתהפך".

"מודעות לחוסר הוודאות הוא סוג מסוים של ידיעה" האם אנחנו יוצאים מהמשבר? דנקנר לגמרי לא משוכנע

ה אם עליית כוחו של המזרח והסטת כובד המשקל מהעולם המערבי לסין והודו מהווה איום על ישראל?

"ישנו כיום מעבר של כוח, השפעה ועושר מארה"ב והעולם המערבי לסין ולמזרח ולמדינות מתפתחות, בעיקר ברזיל. ישראל היא חלק מהעולם המערבי, אבל היא יכולה להתחבר גם למזרח. יחסים ידידותיים עם העולם הערבי יגדילו את הסיכוי שזה יקרה".

איזה שינוי אתה מזהה במפגשיך בעולם בעקבות המשבר?

"היציאה מהמשבר כרוכה בשינויים רבים ונלוות לה תופעות שונות, ובהן גם סיכונים. זה גורם לאי ודאות, לחוסר ביטחון ולדאגה. במפגשים עם ראשי בנקים זרים ועם ראשי חברות ענק, אני מוצא אצלם דאגה וחשש וגם הבנה והכרה בכך שאנו בעיצומו של תהליך שינוי, ושצריך לשנות אסטרטגיות.

"הנה, לפני כחודשיים עבר מייקל גיגן, המנכ"ל של הבנק הבריטי HSBC, אחד משלושת הבנקים המשמעותיים בעולם המערבי, מלונדון להונג קונג. זה אומר המון. זה אומר שהם הפנימו שהבנק יעבוד יותר טוב וירוויח יותר אם יתמקד בסין ובמזרח, כי הגברת האינטראקציה שלהם עם הסינים עומדת אצלם בראש סדר העדיפויות. זה מסר מדהים.

"אני רואה את התהליכים האלה קורים כמעט מדי יום. תראי מה קורה בסין. הם לא ידעו מה לעשות עם כמעט 2.5 טריליון דולר, רזרבות שנמצאות בקופתם, ויש מבחינתם סיכון שייפגעו במצב של נפילת הדולר.

"ומה סין עושה? היא לוקחת את הכסף וקונה בדולרים האלה מפעלים, מכרות וגם סחורות: יבולים ומתכות. הם קונים חוזים עתידיים, ובדרך הזאת משלמים בדולרים בערכם הנוכחי. כמה חכם. הם לא מחכים שהדולר ייפול ושתהיה אינפלציה שתשחק את ערך הכסף. הם קונים את העתיד במחירים של היום".

האם אתה שותף לאופטימיות שגורסת שהכלכלה הגלובלית כבר יוצאת מהמשבר?

"עכשיו יש מקום לדאגה. אני לא בטוח לאיזה תרחיש מתקדמת כלכלת העולם ואיני יודע איזה כיוון תתפוס היציאה מהמשבר. הסיכונים לא מעטים. התרחיש האפשרי הבסיסי הוא יציאה הדרגתית מהמשבר, אם כי מבחינת השווקים ישנה בדרך אפשרות לנפילה או לנפילות קלות נוספות של הבורסות. תוך כדי היציאה מהמשבר יהיו שיפור הדרגתי מתון וחזרה למסלול צמיחה.

"על פי התרחיש הזה ימשיכו סין והארצות המתפתחות את הצמיחה קדימה ביחד עם שיפור הדרגתי הצפוי בכלכלה האמריקנית. אבל יש גם הסתייגויות מהתרחיש הזה, והן שמעוררות דאגה. עלולות לקרות תופעות שונות שיביאו להסטה מהתרחיש החיובי של השיפור והצמיחה.

"תופעות כאלה יכולות לכלול, למשל: הפסקת מדיניות מוניטרית מרחיבה טרם הזמן; זעזוע בסין; נפילת מחירי הנדל"ן המסחרי ופגיעה בחוסנם של הבנקים; עלייה בשיעורי האבטלה; חברות גדולות, או אפילו קרנות השקעה ממשלתיות ממונפות, שלא יעמדו בהחזרי הלוואותיהן - כמו במקרה דובאי; מלחמה; התמוטטות אפשרית של הדולר או של מטבע חזק אחר - מה שיביא בעקבותיו לאינפלציה גבוהה, שיכולה לטרוף את היציאה מהמשבר; ויש כמובן סיכונים נוספים".

אם כך, בעוד שקודם היית בטוח שעומדים בפני משבר, כעת אין ודאות לא לכאן ולא לכאן?

"נכון. אני בתחושה שקיים חוסר ודאות. שום דבר אינו פשוט. בגלל זה צריך לנהוג משנה זהירות ולהמשיך במה שאני מגדיר כניהול 'שעתי'. אני מנהל את אי.די.בי כבר יותר משנתיים בניהול 'שעתי', תוך עירנות רבה לכל שינוי ולכל תופעה, ותוך שימת לב לכל רמז לסטייה מהתרחיש הבסיסי של יציאה מהמשבר.

"אני מקפיד על כך שלאי.די.בי יהיו כמויות מזומנים גדולות בקופתה, ושגם ניצול ההזדמנויות העסקיות ייעשה על ידנו במתינות, בזהירות, בשמרנות ובהדרגה.

"למרות ההזדמנויות העסקיות הרבות, אנחנו משאירים בידינו רזרבות כספיות גדולות, עליהן אנחנו משלמים הוצאות מימון גדולות, אבל אני רואה את ההוצאות האלה כפרמיית ביטוח. האסטרטגיה היא של הכנה למצבים משתנים שקשה לצפות אותם. זה בא מתוך תחזית מסוימת. גם חוסר הוודאות, כשאתה מודע אליו, הוא סוג מסוים של ידיעה".

מה מלמדים האינדיקטורים בשווקי חו"ל? האם הפאניקה שככה?

"אכן הפאניקה שככה, אבל רבים נותרו כעת מודאגים. איני רואה אף בנקאי בכיר זר או ראש חברה במצב רוח אופטימי במיוחד. כולם זהירים ומצויים במעין 'הולד'. זה בהחלט מבטא את חוסר הוודאות שבו אנו מצויים".

300 מיליון שקל סיוע לקהילה

את ערב יום העצמאות האחרון בילו נוחי ואורלי דנקנר בשדרות. הם לקחו איתם כמה זוגות חברים. ביום העצמאות שלפניו בילו במעלות, ולפני כן - בקריית שמונה. כבר שלוש שנים שדנקנר נמנע מלחגוג את יום העצמאות במסיבות הנוצצות של האלפיון בתל אביב. זה נראה לו לא חשוב, לא מעניין. הוא נהנה להיות עם האנשים בפריפריה. הם אסירי תודה לו והוא אסיר תודה להם.

אורלי, אשתו, פעילה בבית החולים לחולי נפש "לב השרון" בפרדסיה כיו"ר אגודת הידידים, וכן בעמותות נוספות. היא שיפצה חמישה גני ילדים בקריית שמונה ומשתתפת ביחד עם נוחי בסיוע הרחב לקהילה, ובמיוחד בפריפריה. בכל יום שני אימא שלו, זהבה, יורדת לשדרות. היא שיפצה שם שני גני ילדים וחנכה גם את הבריכה בקיבוץ נירעם על קו הגבול ליד שדרות. בתו רונה, שעובדת איתו באי.די.בי, מצטרפת לדרום מדי שבועיים-שלושה ומסייעת במפעל המוגן בשדרות.

דנקנר עצמו מקדיש כמעט רבע מזמנו לפעילות קהילתית, כלומר רבע מתוך 17-18 שעות עבודה ביום. מאז מלחמת לבנון השנייה וירי הקסאמים מעזה הוא נוסע בעצמו לצפון ולדרום, וחי את היישובים מקרוב. מאז מלחמת לבנון השנייה השקיעה הקבוצה יותר מ-300 מיליון שקל בסיוע ליישובים, יותר מכל קבוצה אחרת בישראל.

הוא לא מסתפק בלכתוב צ'ק. הוא מטרטר את כולם, נוסע לשטח ומקיים ישיבות הנהלה בגליל ובנגב. "הוא לקח את המדינה הזאת ללב", מספר רפי ביסקר, מהבכירים בקבוצה, "והכריח אותנו לעשות ישיבות דירקטוריון תחת הקטיושות בתקופת המלחמה". גם בתקופת המשבר המשיך לדאוג לפרויקטים בצפון ובשדרות ועוטף עזה, ועכשיו גם בבאר שבע.

איך הייתה לך פניות נפשית לעסוק בסיוע לקהילה בתקופה כל כך קשה כמו השנה החולפת?

"זו הייתה שנה קשה גם בשבילנו. אמנם לא פיטרנו אנשים, אבל ביצענו צמצומים. הפחתתי לעצמי את השכר, וגם המנהלים הפחיתו לעצמם את השכר וביטלנו בונוסים. ביצעתי קיצוץ בפעילות התמיכה בקהילה, אבל לא ביטלנו אותה. מאמצע מארס חל מפנה לטובה, ובישיבת הדירקטוריון הראשונה שבה דיווחנו על רווחים גדולים מקרדיט סוויס, הכפלנו את ייעוד הכספים שאנחנו מקצים לתמיכה ביישובים בצפון ובדרום".