דן את עצמו לכף זכות

דן מרגלית לא מצליח לשכנע כיצד מתחת לאפו של הלוחם הגדול בשחיתות, צמח לו ראש הממשלה הנחקר ביותר בתולדות מדינת ישראל

העיתונאי דן מרגלית מספק בספרו "התפכחות" מבט דעתני על ישראל של ימינו. ניתן למצוא בו עמדות הגיוניות, אם כי לא מפתיעות, כמו החשיבות שבשיחות קמפ דיוויד בתחילת העשור בהבנה שיאסר ערפאת לא מעוניין בהסדר (ובכלל חומר הסברה איכותי על תולדות הסכסוך), המחדל שבעיכוב בניית גדר ההפרדה וייזום של גיור המוני כפתרון דמוגרפי.

לצד אלה, מרגלית גם מפתיע במספר נושאים, כמו התנגדותו לפינוי ישובים יהודיים שהוקמו באופן חוקי, תמיכה ב"פקודת חניבעל" (המתירה ירי בעת מרדף על חוליית חוטפים גם אם בכך עלול להיפגע חייל חטוף), הטיעון כי שיפור במצבם החומרי של ערביי ישראל עלול להוביל דווקא להקצנה אצלם וגם רעיון מעט מנותק מהמציאות המזרח-תיכונית על קיום התנחלויות תחת שלטון פלסטיני.

כיאה למי שנחשב ללוחם ותיק בשחיתות, שכבר סיים את כהונתו של ראש ממשלה בישראל על סעיף זה, מרגלית מתייחס באריכות לתופעה. אפשר ללעוג לחלוקה הדיכוטומית שלו בתחום בין "בני האור" ו"בני החושך" כהגדרתו, אבל בראייה לאחור קצת מפחיד לחשוב ששני ראשי הממשלה האחרונים היו סבוכים בענייני פלילים ואליהם תוסיפו שר אוצר אחד (שהציע למרגלית "לגנוב סוסים").

מהבחינה הזו, אפשר לא להסכים עם עמדותיו הפוליטיות או הכלכליות של נתניהו, אבל הוא לפחות נקי מזה.

ובהקשר לזה יש את העניין לשמו התכנסנו, קרי התיאור המרתק של סוף החברות שבין הכותב לראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. מרגלית מציג את סיום החברות מיוזמתו כעדות לכך שהעדיף את המאבק בשחיתות על ההנאות שבקרבה למקבלי ההחלטות. אבל למעשה ספרו הוא כתב הגנה, הגנה מפני התהייה המתבקשת כיצד הוא, ראש "מועצת החכמים" (תוכניתו בערוץ 10), למד על אופיו המושחת של חברו הקרוב אולמרט, יחד עם כל עם ישראל ולא הרבה קודם לכן.

גם מרגלית מודה כי לאורך השנים היו רמזים, היו ידיעות בנושא והיו שפנו אליו וטענו כי חברו הטוב, היקר לו כאח לפי עדותו, הוא מושחת. "תביאו הוכחות", הוא דרש וכל עוד לא קיבל זאת, לא חקר. מתי הוא החל לחקור? לגרסתו, לאחר שיחה עם העיתונאי ארי שביט שהסב את תשומת לבו לכך, בשלהי מלחמת לבנון השנייה, לאחר שמרגלית הבין שאולמרט לא מנהל אותה טוב, ביקר אותו על כך ובהתאם גם הפסיד את חברותו. אז מרגלית החל לחפש הוכחות לשחיתות.

ובמה שונה השיחה הזו מכל השיחות הדומות שקדמו לה? לפי מרגלית, אז כבר הבין שאולמרט לא מנהל טוב את המדינה. אבל מה עניין ניהול טוב לשחיתות? האם לא יכול להיות ראש ממשלה טוב אבל מושחת (ע"ע אריאל שרון), או ראש ממשלה גרוע אך ישר (ע"ע משה שרת)?

הרשו לי להציע הסבר אחר: כל השנים מרגלית שמע דברים על בעיות בהתנהלות של ידידו, שמע והעדיף שלא להיות עיתונאי ביקורתי בכל הנוגע לנושא זה. ואז באה המלחמה. מרגלית, אל מול עדות ברורה בהרבה כי חברו אינו מנהל את העניינים כהלכה, עשה את עבודתו העיתונאית, ביקר אותו ובכך גם איבד את הקשר אליו.

משאיבד מרגלית את הגישה האינטימית לראש הממשלה, כבר לא היה לו מה להפסיד. עכשיו, כשפנו אליו בעניין השחיתות של האקס חבר, הוא לא דרש הוכחות כמו חבר מגונן, כי אולמרט כבר לא היה חברו, אלא נהג כעיתונאי ויצא לחפשן. יגע ומצא. *

"התפכחות", הוצאת זמורה-ביתן. 315 עמ'