מדינת ישראל אינה חברה בע"מ

לידיעת שר האוצר היקר שלנו: חופש תנועה, בריאות וצדק עולים הרבה כסף, זה מה יש

בינואר 2004 קיבלה הכנסת החלטה פורמלית המגנה את בית המשפט העליון, בשל החלטתה של השופטת דליה דורנר להוציא צו על תנאי, המורה למדינה לפרט מהו הקו התחתון של "קיום אנושי בכבוד", במסגרת עתירות נגד הקיצוץ הגורף בקצבאות הבטחת הכנסה.

זה היה חודשים אחדים לאחר שדורנר הורתה למדינה לתקצב כראוי את חוק שילוב ילדים מוגבלים בחינוך הרגיל - חוק שהכנסת עצמה חוקקה ושהממשלה סיכלה את ביצועו, בכך שלא הקצתה תקציב להפעלתו. הכנסת גינתה את דורנר - אבל היא פעלה להגן על כבוד הכנסת, כדי שחוקיה לא ייהפכו ללעג ולקלס.

אם שר האוצר, יובל שטייניץ, יודע עד כמה טעה במתקפתו השבוע על בית המשפט העליון, הרי שעצם הצהרתו היא מהלך ציני, המונע משיקולים פוליטיים, אלקטורליים או קואליציוניים. שטייניץ לא המציא דבר חדש, לא בשיטת הפעולה ולא ברציונל. כבר היו פוליטיקאים מעולם, שהצהירו הצהרות ביודעם שהקשר בינן למציאות רופף, במטרה להשיג רווח פוליטי. וביקורת על בית המשפט העליון ומערכת המשפט בכללה התקבעה בעשורים האחרונים בזירה הפוליטית כשיטה בטוחה להשיג זאת.

אבל אם שטייניץ אינו מבין את שגיאתו, כנראה שמצבו חמור אף יותר. שר האוצר טועה קודם כל בעובדות: ניקח למשל את פרשת הפרטת בתי הסוהר. שטייניץ בא בטענה לבג"ץ על שלא הוציא צו ביניים שימנע את בניית בית הסוהר הפרטי עד להכרעה בעתירה, ואולם הפרקליטות - זו המייצגת את הממשלה, ששטייניץ הוא חלק ממנה ונושא באחריות מיניסטריאלית לפעולותיה - היא זו שהתחננה בפני השופטים שלא יוציאו צו ביניים כזה, ואף הצהירה כי היא נוטלת עליה את כל האחריות והסיכון, למקרה שהעתירה תתקבל בסופו של דבר.

שטייניץ מוסיף ותוהה, מדוע נרדשו לשופטים ארבע שנים להכריע בעתירה. לשיטתו, אם השופטים היו זריזים יותר, היתה נמנעת ההוצאה הכספית הכרוכה במתן רישיון למפעיל הפרטי. האמת שונה מעט: השופטים נענו לבקשת הפרקליטות, המייצגת את הממשלה, והיועצת המשפטית לכנסת, המייצגת את המחוקקים, לדחות עוד ועוד את מתן פסק דינם, כדי לאפשר לכנסת לקיים דיון ציבורי מחודש בנושא, ולשקול חקיקת חוק שיבטל את הקמת הכלא הפרטי. בסופו של דבר חוק כזה לא נחקק, והיה צורך במתן פסק הדין.

אפשר להמשיך הלאה, ולהסביר לשטייניץ לאט לאט את הציניות והסטנדרט הכפול העולה מהשתלחותו בבית המשפט העליון, ואת העובדות המוליכות דווקא למסקנה ההפוכה משלו. אבל נדמה שאין טעם. שטייניץ נכנס לפוליטיקה לפני עשר שנים, על תקן אקדמאי - הוא ד"ר לפילוסופיה, אם כי בבירור חסר לו מטען בסיסי במדע המדינה, משפטים, אולי אפילו שיעורי אזרחות.

שטייניץ בוחר להתעלם מכך שבדמוקרטיה, לא הכל נמדד על-פי מאזן הרווח וההפסד. מדינה איננה חברה בע"מ. זכויות אדם עולות כסף. למשל, הזכות לבחור ולהיבחר. אם שטייניץ ישאל את נערי האוצר, הם בוודאי יאשרו לו שהרבה יותר זול לא לקיים בחירות, על אלפי הקלפיות וחברי ועדות הקלפי, מיליוני הפתקים ויום השבתון הכרוך בהן. במקום זאת, אפשר להחליט שהבחירות יתקיימו אחת לשמונה שנים, או עשרים או בכלל לא.

גם חופש התנועה עולה כסף - מיליארדים, ליתר דיוק, בכבישים וברכבות, עשיית צדק עולה כסף - די לשטייניץ אם יציץ בתקציב מערכת המשפט. בכלל, דמוקרטיה היא עסק יקר. מומלץ לשר האוצר פשוט להעיף מבט מסביבו, על מאות העובדים במשרד הממשלתי שלו, ויתר העובדים המסתובבים במסדרונות הכנסת.

מה שבית המשפט העליון עשה, בזהירות מופלגת יש לציין, היה לסמן את המקומות שבהם הכרעה חוקית או נורמטיבית פוגעת בזכויות אדם באופן לא מידתי, גם אם הדבר חוסך כסף. שטייניץ יכול להסיר דאגה מלבו: שאלת סדר העדיפויות התקציבי תישאר בידי הרשות המבצעת והמחוקקת. עוד לפני דבריו של שר האוצר השבוע, שעלולים להתפרש כאיום, עושים השופטים ממילא ככל יכולתם כדי להתחמק מהכרעות כאלה.