גירסת וינרוט: מהן טענות ההגנה שהעלתה סוללת פרקליטיו?

"גלובס" חושף את טענות ההגנה העיקריות שיהוו את ליבת קו ההגנה במשפט וינרוט ■ בין היתר יטען פרקליט הצמרת: שכר-הטרחה שגביתי משוקי ויטה אינו נמוך, והסכמי המס שנחתמו מולו עם לקוחותיי אינם חריגים

ישנם כתבי אישום שאינם מותירים רושם חזק בלב הקורא, שכן גם בהנחה שהאמור בהם יוכח, הם נראים קלושים. כתב האישום שהוגש בסוף השבוע נגד עו"ד ד"ר יעקב וינרוט ושוקי ויטה אינו כזה. אם לפרקליטות יש ראיות להוכחת הנטען בו, הוא נראה הגיוני ומבוסס.

"גלובס" חושף כעת לראשונה את טענות ההגנה העיקריות שהעלתה סוללת פרקליטיו של וינרוט בשימוע, ושיהוו את ליבת קו ההגנה במשפט. הטענות משנות במידת-מה את הרושם שמותיר כתב האישום ועשויות להאיר אותו באור אחר.

יודגש כי לצוות ההגנה טענות נוספות - עובדתיות ומשפטיות - והדברים משקפים את עיקר הטענות המפריכות לדעתו את כתב האישום, אך אינם ממצים את כלל טענותיו.

טענה 1:

התזה המרכזית בכתב האישום היא של "יד רוחצת יד", ולפיה בין וינרוט לפקיד השומה שוקי ויטה היתה הבנה שהם יכולים לקדם אינטרסים האחד של השני. לפי הנטען, לווינרוט היו אינטרסים אישיים - שלו, של אחיו ושל לקוחותיו - בפקיד השומה גוש דן, והוא ציפה כי ויטה יקדמם.

תשובת צוות ההגנה

הטענה מופרכת על פניה, שכן החברה הפרטית אליה נכנסו 30 מיליון השקלים שקיבל וינרוט כשכר-טרחה ממיכאל צ'רנוי וארקדי גאידמק והיתה חשופה לחיוב מס גדול, לא טופלה בפקיד שומה גוש דן אלא בפקיד שומה כפר-סבא.

טענה 2:

וינרוט לא גבה מוויטה שכר-טרחה, וגם כשגבה עשה כן בתנאי תשלום חריגים ולמראית-עין בלבד.

תשובת צוות ההגנה:

א. שכר-הטרחה שנגבה מוויטה אינו חריג במשרד וינרוט. כך, למשל, מאז נוסד המשרד הוא הגיש 8 בקשות חנינה מצד אנשים שונים ומגוונים, חלקם אנשי ציבור, ולא גבה שכר-טרחה עבור אף אחת מהן. הסניגורים יציגו דפי הנהלת חשבונות של המשרד המוכיחים כי ב-10 השנים האחרונות לפחות מ-30 לקוחות (חלקם אנשי ציבור) נגבה שכר-טרחה באותה שיטה, כלומר בשיעור נמוך ובתשלומים. השמות ייחשפו במשפט, אך הסניגורים צפויים לבקש צו איסור פרסום בנושא.

משרד וינרוט, וגם וינרוט עצמו, כותב מכתבים רבים עבור לקוחות שונים, ולא נהוג לגבות בהכרח שכר-טרחה עבור כל מכתב. באשר לטענה כי ויטה אינו נזקק, מדיניות המשרד היא שמאחר שאנשי ציבור אינם מרוויחים כמו אנשי עסקים פרטיים, והם אף תרמו ממרצם ומכוחם לשירות המדינה, לא ראוי לגבות מהם שכר-טרחה בשיעור הנגבה מאדם אמיד. מעבר לכך, ויטה גדל בשיכון ד' בבאר-שבע, ואילו וינרוט גדל בשכונת סלע בנתניה והזדהה מאוד עם הרקע של ויטה וחשב שנגרם לו עוול. כאשר וינרוט מזדהה עם לקוח, הוא אינו עושק אותו בשכר-טרחה.

ב. הפרקליטות לא טרחה לבקש חוות-דעת מומחה או לפנות ללשכת עורכי הדין, בניסיון להוכיח כי אכן שכר-הטרחה שגבה וינרוט הוא נמוך בנסיבות העניין.

ג. ויטה העיד בחקירתו כי סבר כי שכר-הטרחה שדרש וינרוט גבוה, שכן עו"ד שמואל צאנג ז"ל שייצג אותו בפרשת שפיכת כוס המים על מבקרת הפנים ברשות המסים ב-1997, גבה ממנו רק 12 אלף שקל עבור הטיפול הכולל בהליך הפלילי והמשמעתי. לכן הוא התייעץ עם עו"ד זבולון הנדלר, לשעבר סגן נציב מס הכנסה לחקירות, שאמר לו כי דרישת וינרוט אינה זולה, אך גם אינה יקרה.

ד. בנוסף, וינרוט גבה 20 אלף שקל עבור הכנת כתב תביעה בשם ויטה לבית הדין לעבודה, בו הושקעו לא יותר מ-20 שעות, ואין מחלוקת כי תעריף של 1,000 שקל לשעת עבודה אינו זול במיוחד.

ה. קיימת אמת-מידה אובייקטיבית של המדינה לעלותו של הליך מעין זה. התעריף שקבעה "ענבל", הקרן הפנימית להגנה משפטית של עובדי המדינה, להחזר הוצאות משפטיות בגין הליך כזה עומד על 5,000 שקל בלבד.

טענה 3:

הסכמי המס שכרת ויטה עם לקוחותיו של וינרוט, בהם גאידמק וצ'רנוי, היו חריגים.

תשובת צוות ההגנה:

ההסכמים אינם חריגים, וגם אם כן - לווינרוט היו בזמן אמת את כל הסיבות להאמין כי אינם חריגים: רו"ח זאב פלדמן, שטיפל בהבטי המיסוי בתיקים, לא סבר כי ההסכמים חריגים, וינרוט היה משוכנע כי הם נעשים באישור מלא של כל הדרגים במס הכנסה, ובראשם הנציבה דאז טלי ירון-אלדר, וזאת הן בשל גודל התיקים והן בשל זכוכית המגדלת שהיתה על צ'רנוי. וינרוט לא העלה בדעתו כי ויטה טיפל בהסכמים לבדו.

טענה 4:

וינרוט סירב בעבר לייצג את ויטה, והסכים לייצגו רק כשתיקי לקוחותיו הונחו על שולחן פקיד השומה.

תשובת צוות ההגנה:

וינרוט סירב לייצג את ויטה ב-1997 בפרשת שפיכת כוס המים, רק משום שהיה נתון בעניין רפואי אישי. מעבר לכך, הטיפול הראשון של וינרוט בוויטה היה בבקשת החנינה שהגיש לנשיא המדינה בשנת 2000, שנה וחצי לפני שעל שולחנו של ויטה נחת תיק ראשון של לקוח של וינרוט (היהלומן יעקב ברנט) בסוף 2001.

טענה 5:

חלק מפעולותיו של וינרוט בוצעו באמצעות רו"ח פלדמן, ששימש מעין "איש קש" וחתם פורמלית על מסמכים שווינרוט כתב.

תשובת צוות ההגנה:

וינרוט פגש את ויטה "אולי 3 פעמים" בחייו. מאחר שווינרוט מעולם לא עשה הסכמי מס ושומה, שכן אין זה תחום עיסוקו, הוא גייס את פלדמן וחיבר בינו לבין לקוחותיו. גם פלדמן העיד כי רק הוא טיפל בהיבטי המיסוי, וכי וינרוט טיפל בלקוחות בהיבטים האחרים ולא פעל מול ויטה. פלדמן אף העיד כי הוא זה שבחר בוויטה נוכח היכרות מוקדמת ביניהם.

אולם, כתב האישום מתעלם לחלוטין מעדותו של פלדמן. קיים כשל לוגי בטיעון האמור, שכן משמעותו היא שפלדמן היה שותף לקנוניה הנטענת (ואף קיבל שכר-טרחה של מיליוני שקלים עבור טיפולו). אם כך, מדוע לא הועמד לדין ואפילו לא זומן לשימוע בנושא זה? כנראה שגם בפרקליטות האמינו לעדותו כי אינו שותף לקנוניה. אם כך, מדוע מתעלמים מיתר עדותו?

טענה 6:

וינרוט עבר על חוק איסור הלבנת הון, כשפתח חשבון נאמנות בו נרשם רו"ח פלדמן כנהנה (בלא ידיעתו), שעה שהנהנה האמיתי היה גאידמק. המטרה: לסכל אפשרות שכספי גאידמק יחולטו בשל הליכי חקירה נגדו בצרפת.

תשובת צוות ההגנה:

א. לא מדובר בעבירה טכנית, אלא יש להוכיח כוונת מירמה מצד וינרוט. מהחשבון נשלח צ'ק בנקאי למס הכנסה על-שם גאידמק, כך שהיה ברור לכל מי הנהנה בחשבון.

ב. ויטה שלח את רו"ח פלדמן לראש הרשות לאיסור הלבנת הון, יהודה שפר, ולמפקד יאחב"ל דאז, ניצב יוחנן דנינו, כדי שיתנו אור ירוק להסכמי המס עם גאידמק. וינרוט שוחח עימם, כחלק מטיפולו בגאידמק, והבין מהם כי אין לרשויות בעיה עם גאידמק. לפיכך, אין סיבה שכעבור חודש ימצא סיבה להסתיר את כספי גאידמק.

ג. אם וינרוט חשש כי הכספים יחולטו, היה לו קל יותר לפתוח חשבון באיי הבתולה ולהסתיר שם את הכספים, מאשר לפתוח חשבון בישראל.

66