העליון: לא ייתכן שתושבי ת"א יחנו באדום-לבן ומכוניות אורחים ייגררו

ראובן לסקוב לא האמין שהדיון בעניינו בבית המשפט העליון יהיה כל-כך קצר. אחרי כל הגלגולים במאבקו המשפטי נגד עיריית תל-אביב, שקנסה אותו וגררה את רכבו, לסקוב חשב שהבירור המשפטי בערכאת השיפוט הבכירה יהיה עמוק יותר. במקום זאת שמע את נציג העירייה, עו"ד אוהד גורדון, מודיע כי לסקוב יזוכה מהרשעתו באשמת העמדת רכבו במקום אסור.

מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, עו"ד אפרת ברזילי, הגדילה לעשות והודיעה לשופטי העליון כי בניגוד לעמדת בית המשפט המחוזי, ללסקוב עמדה הזכות שתתברר טענתו לאכיפה סלקטיבית מצד העירייה נגדו. "הקנס מובן מאליו שיחזור למר לסקוב", הודיע נציג העירייה לשופטים, "העירייה הסכימה להחזיר לו את שני התשלומים, גם את דמי גרירת הרכב, למרות שהגרירה איננה בתחום הפלילי".

למחרת הדיון, ביום שישי האחרון, פירסם בית המשפט העליון את פסיקתו. זהו פסק דין טיפוסי של השופט אדמונד לוי, חד וחותך ומתייצב איתן לימינו של האזרח הקטן בריבו עם הרשות. במקרה הזה - עיריית-תל אביב, הגוררת מכוניות ומטילה קנסות חניה על החונים באדום-לבן.

לסקוב, תושב מבשרת-ציון, החנה את רכבו באדום-לבן ברחוב מלצ'ט בשעות הערב המאוחרות, ביוני 2006. הוא לא היה היחיד. לפניו ומאחוריו חנתה שורת מכוניות ארוכה - כולן באדום-לבן. אלא שמכוניתו של לסקוב היתה היחידה שנגררה, והוא נאלץ לשלם קנס של 500 שקל ועוד 260 שקל הוצאות גרירה. כל המכוניות האחרות, כך התברר, היו בעלות תו חניה של תושבי תל-אביב.

לסקוב ביקש מהעירייה לבטל את הדו"ח שלו, בטענה של אכיפה בררנית (סלקטיבית), אלא שלדברי השופט לוי, "בעירייה מיאנו להטות אוזן לטענתו". לסקוב ביקש להישפט, אלא שבית המשפט לעניינים מקומיים הרשיעו והעמיד את הקנס על 300 שקל. בית המשפט סירב להידרש לעניין הגרירה, בנימוק שאין מדובר בפעולת ענישה במישור הפלילי, אלא באקט מינהלי שמטרתו הרחקת המפגע המפריע לתנועה.

שופט בית המשפט המחוזי, איתן אורנשטיין, דחה את ערעורו, וציין כלאחר יד כי "העדפת תושבי עיר מסוימת איננה פסולה, והרשות רשאית לאבחן בין תושבי אזור במתן עדיפות במקום חניה לעומת אחרים".

פרקליטות המדינה ניסתה בתחילה להתחבר לקו הטיעון הזה. לדבריה, "העדפת תושבי העיר במקום שבו מצוקת החניה רבה על פני מבקרים הבאים מן החוץ, אף במקום האסור לחניה, איננה עולה כדי אפליה פסולה".

אכיפה פסולה

את המכה הזו לא ציפתה עיריית תל-אביב לספוג מבית המשפט העליון. רק לפני שבועיים היא זכתה בניצחון מוחץ, כשהשופט אליקים רובינשטיין פסק כי העיריות רשאיות לשלוח את דו"חות החניה בדואר, גם ללא אישור מסירה. ועוד נקבע כי משלוח הדו"ח בדואר מאפס את תקופת ההתיישנות ומתחיל את מירוץ ההתיישנות מבראשית (בג"ץ 7281/09).

"דרך אחת להביט על האירוע היא כעל נקיטתה של אכיפה סלקטיבית פסולה", כתב השופט אדמונד לוי, "דהיינו יישומה של נורמה פלילית שלא באורח שוויוני, מתוך שיקולים זרים".

אלא שהשופט לוי לא עצר כאן - והחליט לבחון את שיקול-דעתה של העירייה, שגררה וקנסה רק את רכבו של מי שאיננו תושב העיר, כהתנהלות המשנה את הנורמה הנאכפת.

לדברי השופט, העירייה צבעה את המדרכות באדום-לבן במקומות שבהם נקבע כי החניה מסכנת את התושבים או מפריעה לתנועה. במקביל לקנס, אומץ ברשויות המקומיות נוהג של גרירת הרכב החונה במקום אסור. לוי מסכים לקביעה כי צעד אחד הוא בבחינת נורמה פלילית, והאחר בגדר פעולה מינהלית.

ואולם לדעתו, "שני אמצעים אלה שואבים מאותו הטעם: הגברת הבטיחות בסביבה עירונית. ברם, כלום יש יסוד להבחנה בין מכוניתו של תושב העיר לבין זו של תושב חוץ? שמא בכוחו של תו החניה האזורי, המודבק אל שמשת הרכב, לסלק הפרעה לתנועה הולכי הרגל? כלום נשקף מתושבי מבשרת-ציון סיכון מיוחד, שלמזלם של תושבי תל-אביב לא דבק במכוניותיהם?"

המסקנה שגוזר השופט לוי מכך היא שבנקיטת אכיפה סלקטיבית, תוך העלמת עין מחניית תושבי העיר על המדרכה בשעות הלילה, העירייה "גילתה דעתה" כי בשעות הערב יש מקום להקל באכיפת דיני החניה לעומת שעות אחרות ביממה.

"בכך אין כל פסול", ממשיך השופט, "אדרבה, דומה כי כל החלטה שטובת התושב היא נר לרגליה - הולמת". מדיניות זו של העירייה נוטלת לדברי לוי את הצביון האסור מהחניה על המדרכה בשעות הלילה. "אין איפוא כל שחר לטענה כי לסקוב נמצא אשם בגרימת הפרעה לתנועה ובסיכון בטיחות הנזקקים למדרכה, שהרי כל החונים לפניו ואחריו בשורה גרמו הפרעה דומה".

גרירה אסורה

אשמתו של לסקוב לא היתה איפוא בהפרעה לתנועה, אלא בתפיסת מקום חניה המיועד בשעות הלילה לתושבי תל-אביב ולא לזרים. בנסיבות אלה, קובע בית המשפט, לא רק שאסור היה להטיל עליו קנס - אלא שאף לא היה מקום לגרור את רכבו.

הפרקליטות הדגישה בעמדה המעודכנת שהגישה לבית המשפט כי "העדפת תושבי העיר או שכונה מסוימת היא אפשרית, ואולם על העדפה זו לבוא לידי ביטוי בהקצאת מקום חניה תוך תימרור מתאים - ולא באבחנה באכיפה שמטרתה מניעת הפרעה או סיכון".

לוי מחדד: "בחוקיותה של הבחנה שכזו לא ניתן יהיה להכיר בהיעדרו של סימון ברור המכוון את ציבור החונים, שאיננו משתייך לקבוצה המועדפת, ומתריע בפניו לבל יעמיד את רכבו במקום שאיננו מיועד לו".

סוף דבר: לסקוב זוכה מעבירת החניה במקום אסור. דמי הקנס והוצאות הגרירה יוחזרו לו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

והעירייה? היא תצטרך לחשוב על דרכים אחרות להעדיף את חניית תושבי תל-אביב על פני מבקרים וזרים, ולא באמצעות אכיפה סלקטיבית. (רע"פ 4355/08).

חידוש מהותי / פרשנות - עו"ד אילן בומבך

התקדמנו כברת-דרך מהימים שבהם העלאת טענת אפליה או אכיפה סלקטיבית במשפט פלילי נחשבה לקוריוז או לאבסורד

לפסיקתו של השופט לוי בעניינו של לסקוב יש השלכה ישירה על התנהלות משפטים פליליים בכלל ועל בתי המשפט לעניינים מקומיים בפרט. בדרכו לזכות את לסקוב מכל אשמה ביקר העליון את התנהלותה של עיריית תל-אביב וקבע כי העירייה נקטה כלפי לסקוב אכיפה סלקטיבית פסולה; היינו, יישומה של נורמה פלילית שלא באורח שוויוני, מתוך שיקולים זרים למהותה.

חשיבות פסק הדין גבוהה ביותר. העיריות הסתייגו עד היום מלהטות אוזן לטענות הנאשמים בדבר אכיפה סלקטיבית.

הן נהגו לצטט בהנאה את דברי השופט זאב המר (ע"פ (ת"א) 80074/99 ג'רבי נ' מ"י) בערעור על הרשעה בבית המשפט לעניינים מקומיים, שלפיהם גם אם אדם הופלה לרעה ל-ידי הרשות - אין בכך כדי להקל במידת אחריותו הפלילית, ובכל מקרה יש לתקוף את מעשה האפליה בתקיפה ישירה בבית המשפט המוסמך, ולא בהליך הפלילי במסגרת תקיפה עקיפה.

הפסיקה בעניין לסקוב משתלבת עם היקלטותה המשמעותית של דוקטרינת ההגנה מן הצדק במשפט הפלילי, ועם חיזוקה המתמיד של הזכות החוקתית להליך פלילי הוגן. רק לפני ימים אחדים למדנו כי "זכותו של אדם להליך הוגן בפלילים הוכרה כנגזרת מזכות היסוד הנתונה לו לחירות ולכבוד. ככזו, היא בעלת מעמד על חוקי" (ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מ"י).

הגושפנקה שניתנה בעניין לסקוב משקפת קולות ברורים שנשמעים בערכאות הנמוכות, בכל הנוגע לאכיפה סלקטיבית של חוקי העזר בתל-אביב.

התקדמנו אפוא כברת-דרך מן הימים שבהם העלאתה של טענת אפליה או אכיפה סלקטיבית במשפט פלילי נחשבה לקוריוז או לאבסורד.

במובן זה, עניין לסקוב הולך בתלם שנחרש היטב בפסקי דין בעשור האחרון ומעמיד הלכה על מכונה. יש בו מענה של צדק ושל היגיון לניסיונו של האזרח להתמודד עם עוצמתן האדירה של רשויות אכיפת החוק.