גיהינום מהסרטים

אני חוסך מכם את הפסקה הקבועה על איבוד הפרופורציות של הישראלי המצוי והנטייה המוזרה שלו להצטופף, להסתופף, להידחק, להידחף, להימעך, להתחכך ולהתחפף. כמוני, גם אתם ודאי קראתם אותה כבר כמה פעמים בזמן האחרון, אחרי הפתיחות של גאפ, של איקאה ושל H&M. אז עכשיו זה אותו הדבר, רק בסינמה סיטי החדש בראשון לציון. אותו הטקס הקבוע חזר על עצמו קומפלט גם ביום ראשון האחרון. מה שמוזר בכל הסיפור זה שאף על פי שיש לישראלי שלל הזדמנויות לעבוד ולשייף את כישורי ההתגודדות שלו, הרי שהוא לא משתפר בזה כלל ועיקר. הוא לא לומד להגיע מוקדם יותר, למשל. נדמה שהאמירה הנושנה על כך שקשה באימונים וקל בקרב היא שקרית, כמו הרבה דברים שסיפרו לנו.

כל האמור לעיל גורם לכך שהרגשתי תחושה עזה של דז'ה וו בפתיחה של הסינמה סיטי. אף שהמקום חדש לגמרי, נדמה שכבר הייתי פה, נדמה שאת כל חיי אני מעביר בלופ אין-סופי של תורים חסרי סיכוי מול דוכני נודלס בינוני, סופג מרפקים חדים במפתח הלב, מנשנש פטיפורים תפלים בחברת אנשים שלא הייתי עובר את הכביש לשפוך עליהם כוס יין נתזים גם לו היו עולים באש, לוגם יין נתזים זול ולא מקורר מספיק, צופה באותם כתבי רכילות מראיינים את אותם אנשים על אותם הנושאים בדיוק, מחכה שהכול ייגמר כבר ואפשר יהיה ללכת הביתה. בדבר אחד צדק הבודהה: החיים הם סבל, והסבל מקורו בהשתוקקות. העובדה שההשתוקקות הזו מתבזבזת על פתיחות סרות טעם של מותגים חסרי אופי, ועל ציפייה נואשת, חסרת סיכוי, להגעתם של יודה ושל נינט - זו הטרגדיה הישראלית.

לענייננו: אירוע הפתיחה של הס"ס ראשל"צ היה סיוט. כצפוי. מילא אני, שלא בא ליהנות, אבל מה עם כל שאר האנשים, אני שואל את עצמי. למה הם עושים את זה לעצמם. מה יוצא להם מזה. אני מסרב להאמין שכל זה בשביל קצת אוכל חינם.

היפה שמתחבא בפגום

המקום עצמו גדול ומפואר ומושקע, יש המון חנויות ומסעדות ומדרגות נעות (שלא נעו ביום ראשון) ומעליות שקופות ומרצפות מוארות, אבל אין בו גרם אחד של נשמה. הדבר היחיד שעוד איכשהו עודד אותי היה נזילה של מים מהגג, בדיוק מעל הבר המפואר. אני אוהב פגמים. אהבתי גם את הכבלים הכעורים הפרוסים לאורך הקירות.

אני עומד מאחורי הצלמים, רואה את אלי גורנשטיין מגיע, את האחים אדרי ואת חיים כצמן, מבעלי המקום, אלגנטי כמו תמיד, עם אשתו היפה. אני ניגש לומר לו שלום. הוא כבר רוצה ללכת הביתה, כצמן, היה לו יום קשה בוועידת הנדל"ן של גלובס. אשתו אומרת שהוא עובד נורא קשה בזמן האחרון. בלב שבור מרחמים אני שואל אותו לאיזה סרט הוא נכנס הערב, והוא אומר שהוא יבוא בפעם אחרת ויקנה כרטיס בכסף מלא כדי להחזיר חלק מההוצאות שהיו לו על המקום. אתה יודע שפעם היה לי שיער כמו שלך, הוא שואל. כן, אני עונה, סיפרת לי את זה בפעם האחרונה שנפגשנו. אם תרצה להסתפר, אומר לי טייקון הנדל"ן המניב, תבוא אליי. גם את זה אמרת לי בפעם האחרונה שנפגשנו, אני אומר לו. הוא מחייך חיוך סתמי ואנחנו נפרדים כידידים. הרי לכם שיעור קצר, ילדים, על כל הדברים שכסף לא יכול לקנות.

מחכים לנס

אין פה בכלל מפורסמים, ודאי לא בדרג גבוה. כל מיני שחקנים סוג ג' ודוגמניות סוג ז'. שתבינו שהאנשים הכי מפורסמים שראיתי היו צביקה פיק וזאב רווח. רווח זה, אגב, מלך אמיתי, מצטלם בסבלנות עם מעריצות בגיל העמידה ומחייך אליהן מכל הלב, בעיניו בת צחוק תמידית. לו רק כולם היו כמו זאב רווח. בכל מקום שאליו אני פונה אני רואה את גל אוחובסקי מתראיין.

לא מעט אנשים ניגשים אליי, כמו תמיד, מברכים אותי על פועלי החשוב בתחום הרכילות ומאחלים לי חג שמח. אני פוגש גם כל מיני אנשים שכתבתי עליהם פעם והם דואגים להזכיר לי את זה. את חלקם העלבתי, לחלקם החמאתי, מאף אחד מהם לא ממש אכפת לי. יחצנית יפה אחת שואלת אותי אם אני זוכר מה כתבתי עליה באירוע של גדעון אוברזון. לא נעים לי להגיד לה שאני שוכח את האירועים האלה תוך כדי שהם קורים ושגם היא לא הותירה בי רושם מיוחד, אז אני מהנהן ומחייך.

כתבי הרכילות ממורמרים למדי, מסתפקים בפירורים בסגנון אסי לוי (סקסית שזה משהו), קובי אפללו וכאלה. אני נשבע שבאוזניים שלי שמעתי מאחת מהן את המשפט הבלתי אפשרי הבא: בא לי למות מזה שלא ראיינתי את נדב אבוקסיס. ככה היא אמרה, בחיי. מה גדול המרחק שעשתה התרבות הישראלית מ"טוב למות בעד ארצנו" ל"בא לי למות מזה שלא ראיינתי את נדב אבוקסיס". רק מרוב שלא נעים לי אני לא שואל מי זה בכלל נדב אבוקסיס, אפילו שהשם נשמע מוכר. בבית אני מחפש אותו בגוגל. יש לו ערך בויקיפדיה, מה שלי אין. הוא סטנדאפיסט, נולד בחצור הגלילית ב-25.9.1971. בטקס פרסי "אנשי השנה" בשנת 2001 היה מועמד בקטגוריית "איש השנה בבידור". עכשיו גם לי בא למות.

שלב הקוקטייל נמשך לנצח. אחרי כמה חודשים מודיע הכרוז לאנשים שאפשר לעלות לאולמות ההקרנה. לא לדחוף, הוא מתחנן, בבקשה לא לדחוף. יש מעליות נוספות בצד המערבי. אבל אנשים דוחפים בכל זאת. אם לא ידחפו, איך ירגישו שהם חיים?

אני עולה אחריהם לקומת האולמות. מחלקים פה פופקורן ושתייה בחינם. מה שלא עולה כסף לא שווה כסף, ובתוך דקות מרוצפת כל הרצפה המוארת בזוהמה של פופקורן, כוסות קרטון, בקבוקי שתייה ועטיפות. למה ככה, אני שואל את עצמי ולא מוצא תשובה.

אנחנו עושים סיבוב בין האולמות. אולמות יפים, האמת, מושקעים לאללה, אבל באמת שאין לנו שום כוונה להישאר פה. אני, כמו ההוא מהסרט מציצים, מעדיף לשלם על הבילויים שלי.

ההקרנות כבר התחילו ואני יורד בחזרה ללובי, למטה, עומד עם שאר כתבי הרכילות שמחכים לנס בדמות מפורסם אמיתי, אבל שום נס לא מגיע. אנחנו יוצאים מהמתחם, ועד שאנחנו מגיעים לאוטו כבר שכחתי שכל האירוע הזה התרחש אי-פעם.