ומה עם עזה?

כך החמיצה ומחמיצה ישראל את הקלף ההסברתי היעיל ביותר שעומד לרשותה

בימים אלה, כאשר הרשות הפלשתינאית לוחצת על האמריקנים כי השלב הראשון של שיחות הקרבה יתמקד בנושאי הליבה, שבראשם עומדת ירושלים, מתעלמת ישראל מנושא ליבה אקוטי שבלי פתרון נאות שלו, אין כל סיכוי להסכם שלום אמיתי. נושא ליבה זה, הוא הקשר שאינו קיים, בין הרשות הפלשתינאית לבין רצועת עזה.

בעוד שהדיון על ירושלים מדיף ריח של מלחמת דת מובהקת המצליחה לייצר תגובות אנטישמיות מכל קצווי העולם, הרי שישראל יכולה ללא כל קושי, ובצדק, להציג בקמפיין הסברה חובק עולם את רצועת עזה כאבן הנגף הגדולה ביותר של תהליך השלום.

הרשות הפלשתינאית מתעלמת במכוון מנושא ליבה זה, שהוא בבחינת עקב אכילס שלה, מאחר שאין לה כל מעמד ברצועת עזה. הרשות גם יודעת, כי ברגע שיעלה נושא זה יועבר הכדור למגרש שלה והיא תצטרך להשיב תשובות ברורות לשאלות על מהות ההסכם בינינו. זאת כאשר, עד כה השכילה הרשות להעביר את הכדור למגרש הישראלי, כשאנחנו מתפקדים כשחקני 'דיפנס' גרועים למדי.

כאשר ישראל מגיבה על פעילות טרור המתבצעת מעזה, עושה עצמה הרשות כאילו עזה היא חלק בלתי נפרד מהטריטוריה הנתונה לשלטונה, מדברת בשמה, ואף לא היססה לא היססה לדרוש מהאו"ם לדון בדו"ח גולדסטון על מבצע עופרת יצוקה, אשר הפצעים שנוצרו אצלנו עקב תוצאותיו ההרסניות עדיין לא הגלידו.

אך כאשר קסאמים נורים לעבר ישובים אזרחיים בישראל, וכאשר חייל ישראלי מוחזק שם בניגוד לכל חוקי המלחמה, הרשות לא רק שאינה לוקחת כל אחריות לכך אלא גם מצדיקה את פעולות הטרור. גם כאשר בעזה נרצחים אנשי פת"ח, שהיא מפלגתה של הרשות הפלשתינאית, או כאשר מתבצעות שם פעולות דיכוי של החמאס, ממלאה הרשות את פיה מים. ולא בכדי.

העלאתה של בעיית עזה לראש סדר היום, כפי שמציע ח"כ אבי דיכטר, תסייע גם לתדמיתה של ישראל, ותחזק את כוח המיקוח שלה. ניתן ליצור מהלך שיווקי הסברתי אפקטיבי, שיגרום לפלשתינאים להבין כי דרישתם המתמדת למחוות נוספים בוני אמון מצדה של ישראל אינה יכולה להיות לעד דרך חד-סטרית, וכי לחוסר האמון שיש לציבור בישראל כלפי כוונותיה של הרשות הפלשתינאית יש בסיס מוצק.

ישראל, יכולה וצריכה לדרוש מהרשות הבהרות כיצד היא מתכוונת ליישם את שלטונה בעזה? אילו ערבויות היא מתכוונת להעמיד כדי להבטיח כי שלטון החמאס יפורק? ואיך היא מתכוונת לגרום לכך, שלא יישלחו מעזה קסאמים, ולא יתבצעו פעולות איבה כנגד ישראל. במידה שתשובותיה והערבויות שהיא תציע לא יהיו מספקות, על ישראל לדרוש מהאמריקנים ללחוץ על הרשות ולהצהיר כי רצועת עזה שוב אינה חלק מהמדינה הפלשתינאית העתידית, מאחר שהיא ישות טרור שלרשות אין כל שליטה בה.

לדרישה זו יש משמעויות יישומיות ברורות: הרשות לא תהיה רשאית לדרוש ממוסדות בינלאומיים, כולל האו"ם, לדון בנושאים הקשורים ליחסים שבין ישראל לרצועת עזה, כפי שאין לה סמכות לדרוש דיון בנושאים הקשורים לפעילות של ישראל ביחסיה עם מדינות אחרות כלשהן.

די להזכיר, כי ממש בימים אלה הרשות הפלשתינאית, המעודדת מיחסה המשתנה של ארה"ב לישראל, הגישה הצעת החלטה להקמת 'ועדת גולדסטון שנייה' שתפעל באופן קבוע ותפקח על כל פעולה של ישראל ברצועת עזה, כדי לגרום לכך שכל תגובה ישראלית על ירי קסאמים תהפוך לדו"ח גולדסטון חדש. כך, במהלך מספר חודשים, תוכל 'ועדת גולדסטון השנייה' לייצר שורה של דו"חות עוינים, שיהפכו את שארית תדמיתה החיובית של ישראל לזיכרון של העבר.

בעיית עזה היא כמובן מורכבת יותר, ומציגה סימני שאלה רבים נוספים. האזרח הישראלי המצוי יתקשה להסביר עם מי בדיוק אנחנו אמורים לעשות שלום: האם עם ארגון הקרוי חללי אל-אקצה המהווה חלק של הרשות הפלשתינית, שהכריז בגאווה כי הוא זה שעומד מאחורי ירי הקסאם שהרג פועל תאילנדי בנגב רק לפני מספר ימים?

או אולי עם הג'יהאד האסלאמי והחמאס, שמטרתם המוצהרת השמדת מדינת ישראל היהודית? האם החזון הסיסמתי "שתי מדינות לשני עמים" אינו אלא גרסה גרוטסקית של "שתי מדינות - האחת לישראל, והאחרת לכנופיות טרור"?