כי הרקדן עץ השדה

"אני מרגיש כאילו זה הרגע שלנו, של ורטיגו. זמננו הגיע. אחרי שנים של עבודה קשה, פתאום הכל קורה ביחד - לוח ההופעות מלא בארץ ובחו"ל, פסטיבל ישראל מציג את הטרילוגיה שלנו, ההזמנה לכנס טד, החיים בכפר האקולוגי". עדי שעל מנסה ללכוד את נקודת הזמן שבה הפכה להקתו, "ורטיגו", לשחקנית ראשית ובולטת כל-כך בזירת המחול הישראלית.

שעל, רקדן בעבר ומנהל המערכת הסבוכה שנקראת ורטיגו, יסד את הלהקה לפני 18 שנה יחד עם זוגתו הרקדנית נעה ורטהיים, המנהלת האמנותית והכוריאוגרפית של הלהקה. הם עצמם כבר לא רוקדים, אך מפעל חייהם הולך ומתפתח, והגיע לנקודת שיא של יצירה והכרה ציבורית.

ורטהיים תרצה בכנס טד הראשון בישראל, שייערך מחר (ב') בתל-אביב. הרצאתה, בשונה ממרבית הדוברים בכנס, תועבר במעט מילים ותתמקד בתנועה, באמצעות רקדני הלהקה. "ההזדמנות להרצות בטד זו הזמנה מאוד מיוחדת עבורי", היא אומרת. "אני לא אדם מילולי - אני לא כותבת אפילו מכתב וכילדה זרקו אותי מבית הספר. הפתרון היצירתי שלי היה לעבוד בתחום האינטואיציה".

"אני עובדת מהבטן"

את הכלי הזה שכללה ורטהיים למדרגת אמנות: "כשאני מתחילה לעבוד על משהו חדש, אין לי מושג ירוק מה אני עושה. הראש כמו קנבס חלק. יש לי מתנה אחת - תנועה שמגיעה אלי, בדרך-כלל בהפתעה. תמיד ברגע ובמקום הכי לא צפוי, אני מוצאת איזו תנועה חדשה ואז מתחילה לחקור אותה. התנועה הופכת למוטיב ולדרך ביטוי. סביבה נוצרת שפה והמופע נרקם.

"אני משתפת את הרקדנים, נוצרים דיאלוגים ומערכות יחסים ואני עובדת מהבטן - אינטואיטיבית, צוברת סצנות ומתחילה לערוך. לפעמים אני בעצמי מבינה רק בערב הבכורה".

דוגמה מצוינת מספקת עבודתה האחרונה "מאנא", עמה מופיעה הלהקה בימים אלה בהצלחה רבה. מופע שבו האיכות התנועתית והוויזואלית של ורטהיים מזוקקת לכדי אמירה צלולה ומרשימה. "רק אחרי שהכוריאוגרפיה כבר נעשתה והתחלנו לדבר על הבמה, הבנתי שלמעשה אני עוסקת בבית ובמעגליות האינסופית של סיפור החיים", אומרת ורטהיים.

ורטהיים, 45, התחילה לרקוד מאוחר. "בגיל 21 הגעתי לאקדמיה למחול בירושלים. חשבתי שאהיה מורה למחול", אבל הדברים התפתחו אחרת. כיום היא מנהלת להקה בת 12 רקדנים, עם שלוחה של להקה צעירה, תוכנית אקדמית בת שנתיים להכשרת רקדנים מקצועיים, וצוות מקצועי גדול. הלהקה פועלת בשני מרכזים - בירושלים ובכפר האמנות האקולוגי בקיבוץ נתיב הל"ה.

"חלק מהעשייה שלנו היא פיתוח מפעלות אמנות", היא אומרת. המפגש עמה ועם שעל נערך בכפר, על רקע סדנת "קונטקט אימפרוביזציה", שמעביר מורה אורח, מרטין קיו מארה"ב. השיחה זורמת תוך כדי סיור בשטח, ארוחה משותפת עם הרקדנים ומשתתפי הסדנה, הילדים מגיעים לחוג קפוארה בסטודיו אחרי שהרקדנים סיימו את עבודת יומם. חיי הכפר מתנהלים סביב המחול והעבודה האקולוגית - בנייה בבוץ, אגירת מי גשמים, מיחזור מים וקומפוסט.

בחזרה לחיק הטבע

ורטיגו מנוהלת כעמותה ציבורית עם מחזור שנתי של כ-6 מיליון שקל, שמקורם בתמיכות ובהכנסה עצמית. הכפר האקולוגי מתנהל כמרכז רווח עצמאי, בפעילויות לקהל, סדנאות, ביקורי קבוצות נוער ובוגרים ותיירות.

שעל: "זה התחיל ממוטיבציה אישית שלנו, לפתור את הדילמה הקבועה - איך עובדים פול טיים ובכל זאת מגיעים בזמן לקחת ילד מהגן. נוסיף לכך את העניין שלנו באקולוגיה והרצון לחזור ולהתקרב לטבע". את הכפר הקימו לפני כשלוש שנים, יחד עם שתיים מאחיותיה של ורטהיים ומשפחותיהן.

מבחינה משפחתית הם חיים ביחד ולחוד. "בשנה הראשונה היה כאן כאוס מוחלט", אומרת ורטהיים. "העבודה הייתה נורא קשה וכמובן שנתקלנו בבעיות היום-יום ובשאלות של החיים כשבט משפחתי. היום יש חלוקת עבודה ברורה ויש עבודה שקשורה לכפר, לבנייה, לתחזוקה - לכל דבר יש אדם אחראי באופן מקצועי. יש עבודה שלי שקשורה ללהקה ואני עושה את רובה בירושלים - שם המרכז שלנו. עדי הוא סוג של מנכ"ל אבל גם עובד קהילתי".

שעל מגדיר זאת כ"עניין של מקצוענות". לדבריו, "האקולוגיה היא עבודה קשה, אבל כאן יש ערך מוסף. זו יזמות שהפכה מהחלטה על אורח חיים לעסק שני. זו לא זולה של סתלבטנים, זה עסק מתוקתק".

ה"עסק" כולל אירוח של קבוצות, מתחום המחול אבל גם מתחום האקולוגיה והקיימות, סדנאות וימי עיון בנושאים שונים - כחלק מהמערך הכלכלי של הכפר. המקום מרכז פעילות תרבותית ותיירותית במקביל לניהול הלהקה ופיתוח שלה. בחודשים הקרובים, לצד פסטיבל ישראל ולוח הופעות בארץ, יוצאת הלהקה לקוריאה, לאיטליה, לפולין ולהולנד.