שמחת החנונים היתה מוקדמת

חוקרים מצאו שבלי פעילות גופנית נמרצת, הכישורים השכליים נפגמים

בסדרות הנוער האמריקניות, החלוקה ברורה - החנון עם המשקפיים שלא יודע להתלבש ומעולם לא יצא לדייט, הוא מן הסתם גאון במתמטיקה. לעומתו, שחקן הפוטבול הוא שרירן על סף פיגור שכלי בהגדרה, עוד לפני שלוקחים בחשבון את מספר הפעמים בהן ראשו הוטח ברצפה במהלך המשחק.

מחקר חדש מאיים לחמוס את גאוותו האחרונה של החנון: הוא מעלה את הטיעון כי מוח בריא שוכן בגוף בריא שמתמיד בפעילות גופנית. לא רק אצל מבוגרים שמונעים, באמצעות שמירה על בריאותם, את ההתדרדרות לסניליות תלוית גיל, אלא אפילו בקרב ילדים צעירים.

את המחקר הוביל פרופ' ארט קרמר מאוניברסיטת אילינוי בארה"ב, יחד עם פרופ' צרלס הילמן והדוקטורנטית לורה צ'דוק. השלושה התבססו על מחקרים שנערכו בעבר בחיות מעבדה, שהראו כי התעמלות מובילה לביצועים טובים יותר של החיות במשימות של תמרון במרחב ובבעיות קוגניטיביות נוספות.

במחקר הנוכחי, שהופיע בכתב העת Brain Research, השתתפו 49 ילדים. תחילה, נבדקה אצל הילדים יעילות צריכת החמצן, אחד המדדים המקובלים לאמידת כושר גופני. במדד הזה נבחן כל ילד מול שני מדדים של כושר שכלי - האחד, נפחו של היפוקמפוס, אזור במוח הנחשב לחשוב ביותר בלמידה ובזיכרון, והשני, ביצועים של ממש במבחני זיכרון ואינטגרציה של מידע.

ההיפוקמפוס של הספורטאים היה גדול ב-12% מזה של שוכני הכורסה וגם במטלות הלימוד ועיבוד המידע הם הצליחו יותר - אם כי כאן הקשר היה קצת יותר חלש.

כל הילדים עם ההיפוקמפוס הגדול יותר (גם ספורטאים וגם אלו שאינם), הצליחו יותר במטלות הזיכרון, מה שמחזק את התחושה של המדענים שזהו המשתנה המתווך: פעילות גופנית עוזרת להגדלת ההיפוקמפוס והעשרת הקשרים העצביים בו, והדבר תורם לכושר השכלי.

לצערם של החנונים, קרמר מאמין כי המחקר שלו יתמוך בגישה של שילוב פעילות גופנית רבה יותר בסדר היום של תלמידים בבתי הספר. "אנחנו יודעים שיכולת שכלית תלויה בגנים ובמרכיבים סביבתיים כמו מעמד כלכלי-חברתי. את הגנים אי אפשר לשנות, על המצב החברתי-כלכלי קשה להשפיע, אבל עכשיו מצאנו משתנה שאפשר לעבוד איתו".

גם הליכה קלה יכולה לעזור

המסקנה של קרמר זוכה לתימוכין נרחבים ממחקרים דומים באוכלוסיות שונות. כך, למשל, נמצא קשר בין רמות פעילות להישגים בלימודים אצל בני נוער. במחקר, שפורסם בכתב העת Frontiers in Aging Neuroscience, נמצא כי גם מי שלא היה פעיל גופנית כל חייו, בטטות כורסה מקצועיות, יכול ליהנות מהשפעה קוגניטיבית של שינוי אורח חייו.

מבוגרים בני 65-85, שלא עסקו כלל בפעילות גופנית, שיפרו את רמות הפעילות באזורים חשובים במוח כשהוסיפו לאורח חיים בסך הכל הליכה מתונה כמה פעמים בשבוע. קבוצה אחרת במחקר עסקה במתיחות ובתרגילי חיטוב ולא השיגה את אותן תוצאות, כלומר חשוב שהפעילות תהיה אירובית.

ההשפעה של הפעילות הגופנית מתבצעת בעיקר דרך ההיפוקמפוס. האזור הזה אחראי על יצירת קשרים בין זיכרונות שונים ועיבוי הקשרים הללו לאורך זמן. כשזיכרונות חדשים וישנים מעוררים זה את זה במהירות, משפיע הדבר על ביצועים במבחני חוכמה ויצירתיות.

ניתן לחיות גם ללא היפוקמפוס כלל - מספר אנשים בהיסטוריה נאלצו לחיות כך עקב תאונות או ניתוחים להסרת גידול - אך אז לא ניתן לצבור חוויות חדשות.

מחקרים רבים הראו כי היפוקמפוס גדול יותר הוא טוב יותר. כך, למשל, נמצא בלונדון שנהגי מונית מנוסים הם בעלי היפוקמפוס גדול יותר מנהגי מונית חדשים, ובגרמניה נמצא כי ההיפוקמפוס של סטודנטים לרפואה גדל כשהם לומדים למבחנים. עם הגיל, ההיפוקמפוס מתכווץ, אבל בקצב שונה אצל אנשים שונים.

מחקרים נוספים (גם הם של ארט קרמר) מראים כי אזור נוסף במוח מושפע לטובה מפעילות גופנית - ה-Basal Ganglia, האחראי לקשב וריכוז.

כך שייתכן שיש משהו בדבריהם של הורים כי ילדים עם קשיי ריכוז צריכים "לרוץ קצת ולהוציא אנרגיה", אבל הקשר קצת יותר מורכב ממה שנהוג לחשוב.