הנקראות ביותר

"חושך ברומניה ולא רואים את האור; כספי מחזיקי האג"ח ייקברו לנצח"

בכיר בחברה בורסאית שהשקיעה הון במדינה: "כולם עוצמים עיניים" ■ ומה יהיה על הלקוחות של רועי גיל ואיתן אלדר, ששילמו אבל לא בטוח יקבלו את הדירות?

ארבע צעירות, לגופן לא יותר מתחתונים שחורים דקיקים ונעלי עקב, עמדו משועממות בכניסה ליריד הנדל"ן בבוקרשט. העוברים והשבים נעצו בהן מבטים מסוקרנים שנעו בין זעזוע לשעשוע. במבט מרחוק נראה כאילו הן לובשות חזיות סגולות, אולם עד מהרה התברר שמדובר בשדיהן החשופים, שנצבעו לרגל המאורע. שם החברה שהחליטה למכור דירות בעזרת הנערות רוסס על גופן. לצדן עמדו צעירות אחרות וחילקו עלוני מידע על הנכסים. האחרונות היו לבושות: מכנסונים לבנים קצרצרים, חולצות צמודות עם כתפיות, ונעלי עקב כמובן.

רומניה / צלם: mircea nanca

מי שמכיר את הדומיננטיות הישראלית בשוק הנדל"ן המקומי בוודאי לא יופתע לגלות כי מי שעומד מאחורי הגימיק הוא "משלנו": נמרוד צביק, לשעבר מנהל המכירות בפרויקטים של בני שטיינמץ ברומניה, והיום סמנכ"ל שיווק בקרן השקעות נורבגית.

"זה לא ששמתי שם בחורות חשופות חזה, וזהו", הוא מסביר. "הבאתי אמן שעוסק בציורי גוף. זה לא נראה כמו פורנו, זה לא היה משהו זול, שבא בצורה גסה או מעליבה. זה היה משהו, ככה, שנוגע יותר לאמנות מאשר לפורנו".

לא כולם מסכימים, וחלק מהמבקרים ביריד אף התלוננו על חוסר הטעם, אבל את החשיפה, תרתי משמע, הוא קיבל: "המטרה הייתה להיות חמישה ימים רצוף בחדשות, וזה מה שקרה. כמעט כל מהדורות החדשות פתחו עם הסיפור הזה".

בהתחשב במצב שוק הנדל"ן המקומי בשנתיים האחרונות, מכירת דירות באמצעות שדיים חשופים היא אינדיקציה מדוייקת לייאושם של היזמים. על רקע גירעון תופח, חוסר יציבות פוליטית כרוני, פיטורים נרחבים וקיצוצים חסרי רחמים במשכורות, הרומנים הפסיקו לקנות דירות כמעט לחלוטין.

רומניה, שרבים תלו בה תקוות להתעשרות זריזה, הפכה לחלום הבלהות של אלפי יזמים, קבלנים ומשקיעים. הסיוט הזה משותף לאנשי עסקים מרחבי העולם, אבל הישראלים תופסים בעסק מקום נכבד למדי. שיטוט ביריד חושף חלק ניכר מהסיפור: על אף שהמוני חברות ישראליות השקיעו ברומניה, ולמרות מאות מיליוני השקלים שלוו בעלי האג"חים למימון פעילותם כאן, ביריד השתתפו שתי חברות ישראליות בלבד: אדמה הולדינג ו-GTC רומניה מקבוצת קרדן. לשאר לא היה שם יותר מדי מה לחפש או להציע: חלקם רכשו אדמות ומעולם לא הניחו לבנה מתוך הבנה שיתקשו למכור; אחרים התחילו לבנות ונתקעו באמצע, לאחר שהבנק עצר את המימון; השאר רכשו אדמות מרוחקות בשטחים שספק אם יהפכו אי-פעם לאזורי מגורים.

הדוכנים של אדמה ו-GTC, כרוב הדוכנים ביריד, היו רחוקים מלהיות עמוסים: הרומנים הגיעו בעיקר כדי להתרשם, לא ממש בשביל לחתום על צ'קים. בעוד שבישראל יש לאחרונה באזז על תחילתה של התאוששות ברומניה, שיחות עם המקומיים מגלות ייאוש עמוק. הם חוששים להתחייב על משכנתאות, משוכנעים שבהמשך המחירים רק יירדו ולכן לא יקנו עכשיו, ולא מעט בכלל שוקלים לעזוב למדינה אחרת, מיואשים מהאפשרות שמולדתם תפרח באמת, בעיקר בשל השחיתות הכרונית. איפה הם ואיפה אלפי הישראלים שצבאו על דוכני המכירות של גינדי במלחמה על הזכות לרכוש דירות ברמלה. איפה המציאות הזו ואיפה זו שנשקפה מכותרות העיתונות הישראלית בשנים האחרונות ("קודם נכבוש את בוקרשט", "בוקרשט בידינו" ועוד) - שלחלקן קדמו ביקורי עיתונאים במדינה על חשבון החברות המסוקרות.

רומניה / צלם: mircea nanca

היו גם קולות שונים. בביקור שערכנו ברומניה באוגוסט 2007 הציע אחד מאנשי העסקים הישראלים תיאור ציורי: "ישראלים בהמוניהם קנו קרקעות איפה שהשטן לא מתגלח והחזירים לא מחרבנים. לא יודעים אפילו איפה הקרקע, העיקר 'קנינו מאות אלפי מטרים קרקע חקלאית במחיר של אירו למטר. גם חברות בורסאיות עשו את זה, כדי להראות שיש להן נכסים".

אלא שגם מי שהתרחק מהאדמות החקלאיות הנידחות כמו מאש, גילה שהשקעות "מושכלות" לכאורה, בערים הגדולות, יכולות לייצר כוויות משלהן. אותו יזם שנרתע מהמקומות שבהם "השטן לא מתגלח", למשל, שם את יהבו, כרבים אחרים על פיפרה, אזור בצפון בוקרשט שהישראלים אהבו לחזות כיצד "נבנה שם את רמת אביב". זה לא קרה. ספק אם יקרה בקרוב: מחסור בתשתיות ובעיות תכנוניות הפכו את האזור מתקווה גדולה לסמל ההשקעות הכושלות.

הבעיה, אומר בכיר בחברה בורסאית שהשקיעה הון ברומניה, היא שלא מדובר בצרה נקודתית: רומניה מלאה באין-ספור קרקעות כאלה שנרכשו על-ידי חברות ישראליות. בספרים עוד מייחסים להן ערך נאה, אולם לדבריו "זה כסף שייקבר לנצח. רובו שייך למחזיקי האג"חים. אנשים אומרים לך שיהיה בסדר, אבל מה אתה רוצה שיגידו לך. יש להם קרקעות, יש להם בורסה לדווח לה. חושך ברומניה ולא רואים את האור בקצה המנהרה. מתישהו הבנקים ייקחו את הפרויקטים וימותו איתם".

מדוע זה עוד לא קורה? אולי מפני שגם הבנקים, בינתיים, מסרבים להכריז על סוף המסיבה, לבצע מחיקות ולהכיר בחובות עתק כאבודים. "כולם מנסים להרוויח זמן", מסביר בכיר בחברה אחרת, "כל עוד הבנק לא שם אקדח על הראש, כולם עוצמים את העיניים. רק כשהבנקים יתחילו לקחת את הפרוייקטים, יתעוררו המוסדיים, בעלי האג"חים, בעלי החברות, ויבינו שזה איננו. אם הבנקים יחכו והמשבר פתאום יעבור - יאללה, כולם ניצלו. אבל אם הם יתחילו לקחת את הנכסים, ומתחילים לזהות תנועה כזו - הרע עוד לפנינו".

"אנשים השקיעו את כל חייהם"

זה אולי נשמע כמו בדיחה אכזרית על חשבון האורחים, אבל ביום שלישי שעבר החליט הפסנתרן בלאונג' של מלון מאריוט בבוקרשט לנגן את "לו הייתי רוטשילד". אחר כך הוא עובר לביטלס וממשיך ל"ירושלים של זהב". בימי ההייפ לא מעטים מהנוכחים כאן היו מזהים את הקלאסיקה, אלא שעכשיו אין פה יותר מדי ישראלים, או אנשים בכלל. במודעות בעיתונים אמנם ניתן עדיין לאתר נערות ליווי המתגאות בידיעת עברית ("קייטי", למשל, שמבטיחה "גוף רך וקטן" לצד "אישיות נהדרת!"), אך בפרוזדורי המלון כבר לא מוצאים אותן בלילה, ונראה שהן מגיעות רק בהזמנה מיוחדת.

"עזוב אותי מהמדינה הזאת", אומר קבלן שהיה מאוד פעיל פה בתקופה האופטימית ההיא. "ההרפתקה הזו עלתה לי כמה מיליונים טובים. זו קטסטרופה".

ב-2007 היית כל-כך בטוח בעצמך; אמרת שאתה צופה רווח של עשרות מיליונים בזמן קצר, "בסיכון אפס".

"מה אני אעשה שאחד ועוד אחד יצא ארבע?".

לא מוכרחים לקבל את ההסבר הזה. הישראלים ברומניה עשו טעויות, וכל אחד מהם יודע היטב לתאר את אלה שעשו האחרים. אולם הוא משקף היטב את האופוריה של אז. סממן אחר שלה, שמצאנו כאן ב-2007, היה פעילותו הערה של משרד תיווך שהקימו מנהלי ה"גרנד קזינו" במאריוט, שלושה צעדים משולחנות הרולטה והבלק ג'ק. ביקור במקום החודש גילה שהמשרד, שהציג בזמנו סרטי הדמיה נוצצים בליווי הסברים בעברית, כבר איננו פעיל.

דמויות מוכרות בעולם בתי הקזינו היו מעורבות גם באחד הפרויקטים הישראליים הבולטים בשנים האחרונות, "פלנורמה" בצפון בוקרשט. שם התעורר חשש לפרשת חפציבה מקומית: חלק מהרוכשים שקנו בו דירות במיטב כספם חוששים שמא ישארו ללא הכסף, וללא הדירות.

"זה עניין של זמן עד שמישהו שם יחטוף מכות מדייר או שיכניסו לו סכין בבטן", מזהיר ישראלי ותיק באזור. "שמע, אנשים השקיעו שם את כל החיים שלהם".

ההתחלה דווקא נראתה מבטיחה: דודי אפל, הקבלן שהורשע לאחרונה במתן שוחד תמורת סיוע בפרויקטים, קיבל מהרשויות בבוקרשט אישורים לבנות במתחם ארבעה בניינים גבוהים בהרבה מהמקובל בסביבה, ובסך-הכול כ-1,104 דירות. להשקת הפרויקט טרחו והגיעו סגן ראש עיריית בוקרשט וראש מועצת האזור.

ישראלים שניהלו אז מגעים עם אפל על הפרוייקט זוכרים אותו מסייר שם עם יניב כהן, בכיר השוק האפור ובעלי בתי קזינו בעיר, שמאז הספיק לרצות מאסר בגין מעורבותו בפרשת הבנק למסחר ולהינצל מנסיון התנקשות לפני כשבועיים. בשלב מסוים נמכר הפרויקט על-ידי אפל לאיתן אלדר ולרועי גיל, בעלי השליטה בגבור ספורט.

משקיעים בשוק ההון הישראלי נכוו בעבר מצמד הפיננסיירים, שהשקעותיהם הכושלות הותירו אחריהם חובות בסך עשרות מיליוני שקלים לבנקים ולבעלי האג"חים, אולם ברומניה לא שמעו על כך, ובחומר השיווקי הובלט בעיקר אלדר, שתואר כ"איש עסקים יוצא מהכלל". למנכ"ל החברה היזמית, יורו הביטאט, מונה חיים זמר-טוב, מי שקודם לכן שימש כמנהל הגרנד קזינו במלון הילטון בבוקרשט, קזינו שלפי פרסומי עבר היה בבעלות העבריין זאב רוזנשטיין. "לא היה לו נסיון בנדל"ן", טוען גורם בפרוייקט, "אבל יניב כהן המליץ עליו".

בכל מקרה, מאות דירות נמכרו "על הנייר", והפרויקט הסתמן כהצלחה גדולה. הפרסום דיבר על מגורים איכותיים בקומפלקס סגור שיכלול קנטרי קלאב, מרכז מסחרי, פארק ואפילו בתי ספר. בפועל? בניין אחד נמצא בשלבי סיום. שניים נוספים בשלבים לא מאוד מתקדמים, ובמקום שבו תוכנן לעמוד הבניין הרביעי פעור בור ענק. במקום שבו אמורים היו לקום פארק ומזרקה יש בעיקר בטון, ברזלים ואשפה. הקנטרי קלאב נותר בינתיים רק בברושורים.

הבניין הראשון תוכנן להימסר לדיירים ב-2007; הפרויקט כולו תוכנן להסתיים השנה. אלא שב-2007 הקבלן פשט את הרגל. דניה סיבוס, שהחליפה אותו, הועסקה בשיטת "קוסט פלוס" שאינה נהוגה בפרוייקטים כאלה, בשל החשש שהקבלן יעלה דרישות מופרזות. ואכן, בשלב מסויים התעמתה דניה עם גיל ואלדר, טענה לחוב של 3.5 מיליון אירו, והעבודות נעצרו עד להשגת פשרה.

רומניה / צלם: mircea nanca

לפני כשנה הוחלט להכניס לניהול הפרויקט את בסר אירופה, החברה הבורסאית שבה שותפים גיל ואלדר. בבסר הציעו לדיירים תוכנית להצלת הפרויקט: הם יוותרו על הקנסות בגין האיחור במסירת הדירות, והבנק והבעלים יזרימו מימון נוסף להשלמת הבניין הראשון. אלא שביוני הביאה תביעה של אחת הרוכשות להכרזת החברה כפושטת רגל, וכעת ניתן להתקדם רק בתיאום עם המנהל המיוחד שמונה לחברה ועם הנושים.

עו"ד שלמה ורטהיים טוען בשם יורו הביטאט שפשיטת הרגל הוכרזה בטעות, וכי "זה הליך טכני לצורך רה-ארגון, לא כי לחברה אין כסף". אלא שיוסי אטשטיין, מנכ"ל בסר, אומר שכשבסר נכנסה לתמונה, לפני כשנה, "בחברה לא היה גרוש". בסר טרם קיבלה תשלום תמורת שירותיה, ועסקת בעלי העניין עם גיל ואלדר לא דווחה לבורסה. אטשטיין טוען שאין חובה כזו, ושגיל ואלדר ערבים לחוב כלפי בסר.

מסמך של המנהל המיוחד חושף את נושי החברה: ראשית, גיל ואלדר עצמם. להם חייבת החברה שלהם מיליוני אירו. עוד מככבים ברשימה בכירי אמדוקס לשעבר, שהשקיעו בפרויקט, וכלפי כל אחד מהם רשום חוב בסך 760 אלף אירו: אבי נאור, נחמיה למלבאום ומריו סגל. מנהל החברה לשעבר, זמר-טוב, מופיע שם עם 175 אלף אירו. למשה טיסונה (אחיינו של איל ההימורים עזרא טיסונה) נרשם חוב בסך 34 אלף אירו, ויהודה סייג, לשעבר סגן נשיא הבורסה ליהלומים ושותף של גיל ואלדר - עם חוב של 950 אלף אירו. סייג, אגב, טוען: "אני לא יודע מי זאת החברה יורו הביטאט". טיסונה: "רק קניתי דירה בפרוייקט".

והרוכשים? הם מתקשים להבין לאן הלך הכסף. ל-G נודע שחלק מאנשי הפרויקט נחקרו במשטרת רומניה, שעוסקת גם היא בשאלה. "משהו מאוד לא בסדר בפרויקט הזה", אומר הרוכש ג'ף וורינג. "נכנס כל-כך הרבה כסף לפרויקט, וכל-כך מעט בוצע. אני לא חושב שאנשי הפרויקט היו ישרים איתנו, ואני מתחיל לתהות אם הם אי-פעם התכוונו לסיים אותו".

אנחנו נכנסים למשרדים, שם יושב שרון פישר, מנהל הכספים. פישר מסביר שהפרויקט נקלע לקשיים בשל המשבר הגלובלי, פשיטת הרגל של הקבלן, ו"בעיות ניהול". אחר כך הוא יושב עם הרוכשים ומסביר שהחברה עובדת על תוכנית רה-ארגון שתאפשר להשלים את הבנייה. פרקליטי הרוכשים טוענים כי המועד שנקבע בבית המשפט להגשתה - חלף.

חלק מהדיירים, ששילמו 100% ממחיר הדירה, רשמו אותה על שמותיהם. האחרים תקועים: "שילמתי 90% מהכסף, ואני עלול להפסיד הכול", מספר רוכש בשם פלביוס. "אני חייב לפרוע הלוואה שכנגדה שעבדתי את בית הוריי. פנינו לראש מועצת האזור, אבל לא אכפת לו. בהתחלה הוא היה פה לגזור את הסרט, עכשיו הוא לא מוכן אפילו לדבר איתנו".

רוכש אחר, פלורין ואסיל, נזכר: "כולם אמרו, 'יופי, ראש העיר מעורב בזה, הכול נחמד, אפשר לבטוח בפרויקט הזה'. אבל אז התחילה ההידרדרות. באחת הפעמים באנו לדבר עם המנהלים והם פשוט ברחו לנו מול העיניים".

אתה מאמין שזה יסתדר?

"אנחנו לא מאמינים להם, אבל חייבת להיות לנו תקווה. אחרת, אין לנו כלום".

פרשת פלנורמה אינה רק בעיה של הדיירים הרומנים. "אחרי סיפורים כאלה אני לא מאמין שיקנו דירות 'על הנייר'", אומר משה אגבי, מנהל סקורפיו של בני שטיינמץ. "לרוכשים כאן אין ביטחונות. פלנורמה פגע בדימוי של יזמים בכלל, וגם של הישראלים. בכל דיווח דואגים להזכיר שזה יזם ישראלי".

מחכים ל"התייצבות השוק"

גם סקורפיו, להבדיל, לא מצליחה לעמוד בכל הבטחותיה - למשל פרויקט West Park שבמערב העיר. התוכנית המקורית לארבעה בנייני מגורים הורחבה על הנייר למיזם גרנדיוזי: שכונה סגורה של 19 בניינים. גם כאן הובטחו קנטרי קלאב, גן ילדים - כל הפינוקים. גם כאן הכול קיים רק בשלטי הפרסום ליד משרד המכירות המרווח והריק. מה שישנם הם ארבעת הבניינים שדובר בהם בהתחלה, שרוב דירותיהם נמכרו.

"בחברה הסבירו לנו שהתוספות יוקמו רק כשהפרויקט יהיה גמור", אומרת בייאוש דיירת המתגוררת במתחם.

האם הפרויקט ייגמר אי-פעם? "אני לא מבטיח", אומר אגבי. על רקע חובות העתק של החברה קשה לדמיין תשובה חיובית. בדוחות סקורפיו לבורסה נכתב כי החברה הקפיאה את המשך העבודות "עד להתייצבות השוק". בינתיים נאלצים הדיירים שעברו לכאן לצפות מחלונותיהם באתרי הבנייה הנטושים. כששווק הפרוייקט, אגב, הודגשה לא פעם קירבתו לאגם. שכן אחר, שנשקף מחלונות חלק מהדירות, הודגש פחות: בית עלמין (שאינו פעיל).

נמרוד צביק - אותו צביק מהקמפיין ה"אמנותי" שתואר בהתחלה - ניהל את המכירות בפרויקט. לטענתו, העסק נתקע בשל מדיניות שגויה: "כשרוצים למכור צריכים לחזק את פעילות השיווק. בסקורפיו אמרו, 'אין כסף, מה עושים? חותכים את כל תקציבי השיווק'. הפרויקט לא מוכר כי אין להם בכלל שיווק".

הרפתקאות הישראלים ברומניה

"בלי השחיתות לא היינו פה"

האכזבה מביצועי החברות הבורסאיות משמשת מתווכים שונים כמנוף לגיוס משקיעים לפרויקטים פרטיים. "הרבה אנשים שהגיעו לפה מטעם חברות ציבוריות, וחוץ מהמאריוט, הקזינו והמועדונים לא ביקרו בכלל באדמות שהם קנו", אמר לנו ישראלי שמתווך כאן אדמות, וגם מציע להשקיע בפרויקטים שהוא יוזם. מתברר שגם בימים אלה יש מי שמשווק נדל"ן ברומניה למשקיעים פרטיים. התזה: דווקא כשהשוק על הקרשים, נולדות בו הזדמנויות מפתות. חברת תיווך מוכרת מציעה ללקוחות לקנות כעת בברשוב וילה, עם "תשואה מובטחת תלת שנתית של 9% נטו". במצגת מוסבר, באופן שלא ברור על מה הוא מסתמך, כי שוק הנדל"ן "מגלה סימני התאוששות", וכי במחירי הנכסים יש מגמת עלייה הנתמכת על-ידי הגידול בכלכלה ובשכר החודשי הממוצע (השכר הממוצע ברומניה נמצא בירידה, א' ר').

בתקופת השיא של הנדל"ן, לצד רכישת הקרקעות לשם בניית פרויקטים, עסקו לא מעט ישראלים בספקולציות: רכישת אדמות חקלאיות במטרה לעשות אקזיט זריז. לא מעטים עשו הון בדרך הזו, אולם כמו במשחק פירמידה, לא מעטים נתקעו עם הסחורה. אותם מתווכים, ששיווקו לישראלים אדמות חקלאיות בהבטחה לתשואות אדירות, משווקים כעת את האדמות של אלה שנתקעו. "בוא תרוויח על אנשים שנשחטו", הציע אחד המתווכים כשפניתי אליו כמשקיע פוטנציאלי. "הם באים אליי ומבקשים שאמכור להם ב-7 אירו למטר רבוע, אחרי שהם קנו ב-25".

סיירנו בחלק מהאזורים סביב בוקרשט. אין ספק, נחוצה כאן הרבה אמונה: שדות ריקים ורחבים שאולי יתפתחו בעתיד, ואולי לא. באמצע שומקום אפשר לראות לפתע וילות שהוקמו על-ידי יזמים אופטימיים במיוחד. שיווק האדמות החקלאיות, אומרים לי, נשען רבות על הקלות היחסית שבהפשרתן לבנייה: משלמים למי שצריך, וזה מסתדר. לא רק מתווכים ויזמים פרטיים מודים כי הם נוהגים לשחד פקידים ופוליטיקאים לקידום ענייניהם; גם בכירים בחברות ציבוריות גדולות מאשרים כי זו דרכם.

"בלי השחיתות לא היינו פה", מודה בכירה בחברה מוכרת. "הרי אנחנו פה כי בארץ לוקח שנים להפשיר אדמה. שמע, היינו צריכים להפשיר קרקע גדולה במרכז העיר. שלחתי את העובד הרומני שלי לתת למי שצריך קצת קפה ושוקולד - האדמה הופשרה. אם אני הייתי הולכת הם היו רוצים לפחות 500 אירו. אני נגד לעבוד דרך אדריכל רומני, כי הוא יגנוב אותי. הוא יגיד, 'זה עלה לי 1,000 אירו'. אני מכיר אותם". הבעיה, היא אומרת, היא שלא תמיד הצד השני מספק את התמורה לשוחד: "אמרתי לרומנים, 'הבעיה איתכם היא שאתם לוקחים כסף ולא נותנים תמורה'".

אולם גם אם סופקה התמורה, עניין חשוב שהישראלים נוטים לשכוח הוא שאדמה מופשרת וזכויות בנייה זה מצוין - אבל זה ממש לא אומר שמישהו יקנה את הבתים שלך. וכשבמרכז בוקרשט נפלה השלהבת, מה יגידו בכפרים הסובבים אותה.

"יש קבוצה חרדית מאשדוד שקנתה אדמות בג'ורג'יו ונפלה חזק", מספר אשר לקס, סגן נשיא למכירות באדמה. "הם קנו אדמות חקלאיות והפשירו אותן. אז מה. מישהו הציע לי, 'קחו את האדמה בלי כסף, רק תבנו'. אמרתי לו, 'גם אם תשלם לי 100 אלף אירו אני לא אלך לשם, חבל לי על הדלק'".

אדמה היא אחת מהחברות הישראליות הבודדות שהקימה מערך פעילות ממשי ברומניה, והפכה למותג בולט בשוק למגורים. כשביקרתי במשרדי החברה ב-2007 העסק תקתק כמו שעון: "קל למכור פה דירות", אמר אז היו"ר, דייב פלוסברג. "כל מה שאנחנו מוציאים לשוק - נמכר".

אשתקד הפסידה החברה 48 מיליון אירו, ובמחצית הראשונה של 2010 עוד כ-12 מיליון. עם זאת, המנכ"ל דביר כהן-חושן משוכנע ש"עוד כמה שנים החברה תהיה חזקה יותר ברומניה משהיתה לפני המשבר". יום לאחר השיחה הודיעה אדמה שהוא ושאר המייסדים צפויים למכור בקרוב את אחזקותיהם בחברה.

החודש הזה, אומר לקס, הוא הכי טוב שהיה לו השנה: הוא מכר במהלכו עשר דירות. קשה למכור, הוא אומר, אבל מה שהחברה מצליחה "זה יפה מאוד, בזמן שכל הישראלים הולכים על ארבע או לא הולכים בכלל או הולכים ברברס". בסך-הכול יש לו מאות דירות פנויות לשווק ברומניה. שגיאה בולטת שעשו יזמים רבים היא בניית דירות גדולות ויקרות מדי. חלק מהישראלים הגיעו למסקנה שהרומנים כבר לא ייקנו דירות יקרות מ-65 אלף אירו (ואחרים סבורים שגם זה סכום גדול מדי). "אנחנו משנים את התכניות, כך שיתאימו למצב הנוכחי: דירות קטנות שהרומנים יוכלו לקנות", אומר מנכ"ל חברה בורסאית. אדמה עדיין משווקת דירות תחת הכותרת "רק 133 אלף אירו כולל מע"מ!". הצלם הרומני שאיתי, נשוי פלוס תינוק המחפש דירה, משפשף עיניו בתדהמה: הוא לא מכיר אף אחד שיכול לשלם "רק" סכום שכזה.

אנחנו יוצאים לסיור בשכונת טיטאן, שבה מרכזת אדמה את פעילותה. הפער בין הפרויקטים החדשים לבניינים הקיימים דוקר את העין: לצד בניין חדש שהקימה דניה סיבוס עבור אדמה ניצבים שיכוני הרכבות המתפוררים, מוטיב שחוזר על עצמו בלא מעט מהפרויקטים בעיר. במקור היו אמורים לעמוד כאן שישה בניינים כבר במארס, אולם הוחלט להאט את הקצב, כשבנייתו של הבניין השני מתוכננת להתחיל בחודשיים הקרובים. פרויקט אחר, שכבר מאוכלס כמעט כולו, ממוקם סמוך לבית הספר היסודי. זהו היום הראשון לשנת הלימודים, והילדים מתייצבים בחגיגיות: הבנים בעניבות פרפר, הבנות בשמלות אלגנטיות. "המיקום מצוין", מסביר לקס. "הרעיון הוא שאתה לא באמצע המדבר. יש לך בסמוך חנויות, בתי ספר - הכול".

אלא שגם המיקום המשובח לא עזר לפרויקט ישראלי אחר הצמוד לבית הספר - פרויקט Colors של פיוצ'ר גרופ, החברה של אסף לזניק ואסף רזין. כל מה שנשאר כאן הוא אתר נטוש שבו בנייה שהופסקה בשלבים ראשוניים, המכער את האזור. הפרסומות שנותרו על הגדר נראות אירוניות למדי כעת: מעל ציור של ארבעה בניינים אפורים ועלובים, כמיטב המסורת של צ'אושסקו, והדמיה מרשימה של בניין חדיש בצבעי ורוד-כחול-צהוב, מתנוססת הסיסמה: "הבלוק חולם על צבעים. ואתה?".

תגובות

עו"ד שלמה ורטהיים טוען בשם יורו הביטאט: "אנחנו מכינים תוכנית רה-ארגון לחברה, במסגרתה נמסור את כל הדירות לכל הרוכשים. כל עוד התכנית לא תאושר על-ידי בית המשפט, הבנק יכול למנוע ממני למסור דירות. הבנק גרם למצב החברה, כשלא מילא אחר התחייבויותיו. הבנק היה צריך להעמיד מסגרת אשראי לחברה של 40 מיליון יורו ונתן רק 10 מיליון. בינואר אשתקד החברה הגיעה איתו להסכם לפיו החברה והבנק צריכים להזרים לפרוייקט 2 וחצי מיליון יורו כל אחד. החברה הזרימה 2.9 מיליון, הבנק הזרים 1.2 מיליון". יצויין שהמנהל המיוחד בישר לדיירים שיוכלו להיכנס לדירות בכפוף לאישור מכיבוי אש, אך זה יינתן רק לאחר השלמת העבודות, שהמימון לה תקוע.

משה אגבי: "קרה מה שקרה בעולם, ואנחנו כרגע לא ממשיכים את הפרוייקט. הסברנו לאנשים את המצב ובכל זאת הם ביצעו את הרכישה". לדבריו תקציבי השיווק קוצצו מכיוון שהמאמץ מתמקד בהעברת קונים שרכשו דירות בשלב ב' המוקפא, לדירות הפנויות בבניינים שהוקמו. "אנו משתדלים לאכלס אותם, להגיע להסדר עם הבנק ומנהלים מו"מ לעשות קומבינציה כדי שמישהו אחר יבנה את שלב ב'".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות