ואם במקום 20 קבוצות במשק יהיו 200?

השפעת ההון על השלטון היתה פחותה אם במקום "20 הקבוצות" היו 200 קבוצות? אין לכך בסיס

במסגרת המסע התקשורתי המתנהל מעל דפי המוסף הכלכלי של עיתון "הארץ", "דה מרקר", נגד מי שנקראים "הטייקונים", מועלות לדיון ציבורי טענות בשאלת הריכוזיות והשפעתה על הדמוקרטיה.

ראשית, נטען כי כלכלת ישראל נשלטת על ידי מספר קטן של קבוצות שליטה בראשות חברות משפחתיות ("טייקונים") ושמבנה משק כזה גורם לפגיעה בחדשנות, ביעילות, בתחרות וביוזמה החופשית.

יתר על כן, טוענים מנהלי הקמפיין כי קבוצות השליטה משתמשות בהונן להשפיע על קובעי המדיניות הכלכלית של ישראל ומטים אותה לטובתם. השפעה שכזו של ההון על השלטון, כך נטען, מסכנת את הדמוקרטיה. טענה נוספת היא שקבוצות השליטה משיגות את שליטתן זו תוך שימוש בעיקר "בכספם של אחרים" (בעיקר החוסכים הקטנים) ובמבני בעלות "דמויי פירמידה", המאפשרים השתלטות כזו במעט כסף.

ישראל כידוע היא דמוקרטיה קפיטליסטית. הנחת המוצא של התפיסה הכלכלית הנוהגת בארצנו היא כי "ההון" עושה חסד עם האזרחים בכך שאינו "בורח" מהמדינה. לכן יש להעניק לו יחס מועדף על היחס כלפי מי שאינו הון (נקרא להם "שכירים"). הצידוק לתפיסה זו כפי שהוא מנוסח על ידי מעצביה הוא שהעדפת ההון היא בסופו של דבר גם לטובת השכירים. לכן בדמוקרטיה קפיטליסטית כמו ישראל יש להון "קצת" יותר דמוקרטיה מאשר לשכירים.

כאשר מועלית טענה כי הטייקונים, המסמלים את האינטרס של בעלי ההון, מסכנים את הדמוקרטיה, משתמע מכך שהשפעתם פוגעת במרכיב השוויון הכלכלי של הדמוקרטיה מעבר ל"מה שצריך". השאלה היא אפוא על אילו מרכיבים במדיניות הכלכלית השפיעו לחצי הטייקונים וגרמו להטיה לטובתם מעבר למה שהמערכת באופן "טבעי" מעניקה להם?

שאלה נוספת היא האם מבנה הריכוזיות בישראל אכן גורם לנזקים המיוחסים לו, והאם ישראל היא דוגמה יוצאת דופן וקיצונית, דבר המחייב שינוי. לבסוף, עולה השאלה לאיזה מודל חלופי חותרים המבקרים.

בישראל קלים חייהם של בעלי ההון

בחינה מהירה מראה כי העקרונות המרכזיים של המדיניות הכלכלית בישראל, שאכן יש בהם יסודות ברורים של אי שוויון כלכלי, גובשו ללא מעורבות או שתדלנות של בעלי ההון. עקרונות אלה, שההנהגה הכלכלית של ישראל אימצה מארצות הברית, מושרשים בה עמוק. המרכיב העיקרי בהעדפת ההון בא לידי ביטוי במשטר מיסוי המפלה לטובה את ההון, באופן שגרתי. כל שאר ההעדפות מתגמדות ביחס אליה.

מנהלי המסע התקשורתי הנוכחי אינם נמנים עם שוללי המדיניות הזאת. חסידיה מנסים ליצור אשליה שאנו חיים בחברה הומוגנית שהיא "חברת כל בעלי המניות שבה", היינו "כולנו בעלי מניות (דרך חסכונות הפנסיה וכדומה) ולכן כולנו - בעלי הון ומשלמי מסים - בעלי אינטרס זהה".

הגידול בפער ההכנסות, תחום שבו ישראל וארה"ב הן "מצטיינות" גלובליות, הוא תוצאה ישירה של המדיניות הזאת. כאן ובארה"ב, הפער מצמצם את הדמוקרטיה להיבטיה הפורמליים כמו זכות הצבעה וחופש הדיבור. בארה"ב, היכן שהפוליטיקה היא על כלכלה, ולא סביב נושאי ביטחון, משקף אחוז ההשתתפות בבחירות את הייאוש של אזרחי ארה"ב מהיבטיה האי-שוויוניים של הדמוקרטיה.

ה"רפורמות" הגדולות אשר הונחתו על המשק בישראל מאז תוכנית הייצוב בשנת 1985 שירתו אמנם את בעלי ההון, אך הן עצמן לא היו היזמים של צעדים אלה. לא היו להם יד ורגל במיסודם של חוק ההסדרים וחוק בנק ישראל, שהם חוקים לא דמוקרטיים בעליל. אף שבעלי ההון הם הנהנים העיקריים מההפרטה, לא הם שיזמו אותה ולא הם שיזמו את החקיקה הפנסיונית אשר שלחה את קרנות הפנסיה לשוק ההון. המלצות ועדת בכר, אשר שירתו אף הן את בעלי ההון, הוצגו על ידי תומכיהן דווקא כמאבק באילי ההון.

ההנהגה הכלכלית דבקה במדיניות כזו מרצונה החופשי, תוך אמונה וגאווה גדולה - מלאכתו של בעל ההון נעשית בידי אחרים. על כל ההיבטים האלה של המדיניות ל"דה מרקר" אין ביקורת. נהפוך הוא. לדעתו הממשלה עוד לא הלכה מספיק רחוק, ובכל דיון בשאלות הנוגעות לשכירים, הוא מצדד בלהט בעמדה שנגדם. נראה כי כאשר "דה מרקר" מתייחס ל"דמוקרטיה", כוונתו לדמוקרטיה של "בעלי מניות".

הטייקונים: מאלילים לאויבים

מהיווסדו מייצג "דה מרקר" פופוליזם קפיטליסטי (פופוטליזם). בעיניו הקפיטליזם היא שיטה מושלמת אם לא יקומו מדי פעם נבלים וישבשוה. יתר על כן, הסוגיות החשובות והגורליות בחיינו הן אלה הקשורות בכלכלה וכסף. מלכתחילה אימץ העיתון סגנון סנסציוני בסיקור הכלכלי. ניהול מסעי תקשורת נגד משהו או מישהו - הפך חלק מרכזי במיצובו.

בשנות האופוריה שקדמו למשבר הפיננסי הנוכחי, הוביל המוסף את הסגידה להתעשרות. הטייקונים היו אז דווקא הגיבורים בדרמה של ההתעשרות. מעל דפיו הם הופיעו כסמלים של סיפור ההצלחה הגלובלי של ישראל והצלחתם שימשה הוכחה שהמדיניות הכלכלית נכונה; עם הצלחה, כידוע, אי אפשר להתווכח. בנוסף, הסנסציות של הצלחתם הגדילו את הפופולריות של המדיה הכלכלית ואת כוחה הכלכלי והפוליטי. השיח העסקי דחק לשוליים כל נושא ציבורי אחר.

שני גילויים של סגידה לטייקונים ראויים לאזכור מיוחד: הראשון, חנוכת מלון "פלאזה" בניו יורק על ידי יצחק תשובה. בפסטיבל רב משתתפים (ובשידור ישיר), אשר אורגן על ידי המוסף, הוצגה "הטייקוניות" הגלובלית של תשובה כמקור לגאווה ישראלית.

האירוע השני הוא ההתבטלות בפני וורן באפט, הכהן הגדול של דת הכסף, שבאמצעות רכישת השליטה בחברה הישראלית ישקר "שם אותנו על המפה" הגלובלית. עורכו של "דה מרקר" שם פעמיו לסין ומשם לנברסקה כדי לדווח בהתרגשות על מפגשיו עם וורן באפט. אפילו תלאות הטיסה שלו הפכו לדרמה כלכלית.

ההתמקדות של השיח בהצלחות הטייקונים גרמה לרוב הציבור שלא נהנה מפירות ההצלחות להרגיש עד כמה הוא חי בעולם אחר מזה שבו חיים העשירים. כעת, כאשר רוב הציבור הוא הסובל העיקרי מהמשבר, באופן טבעי הוא מגיב בשנאה ומרירות כלפי אותם עשירים. הטייקונים הם גדולי העשירים ולכן קל לנהל נגדם מסע פופוליסטי ולרכז את כעס הציבור בהם. הפופוטליסט רוכב כעת על גל האיבה שהוא במידה רבה סייע בהיווצרותו.

השופט ברנדייס: רטוריקה גבוהה אך כישלון צורב

לטענת הפופוטליסט, כלכלת ישראל היא מקרה קיצוני של ריכוזיות. הוא מבסס אותה על מחקרים, אשר צוטטו לראשונה על ידי הנגיד סטנלי פישר (ועל כך בצד). כדי לגייס את הציבור ללחוץ על הממשלה לפעול נגד הריכוזיות ל"הצלת הדמוקרטיה", מגייס הפופוטליסט את הרטוריקה של השופט ברנדייס במאבקו בקונגלומרטים בארה"ב בראשית המאה ה-20.

מהשימוש הנרחב שעושה הפופוטליסט בסיפורו של ברנדייס, מתקבל הרושם כי ברנדייס הצליח במאבקו, וכי ארה"ב פעלה לצמצום גודלם של הקונגלומרטים ואנו צריכים ללכת בעקבותיה. אבל למעשה, ברנדייס נכשל, והריכוזיות באמריקה כלל לא "נבלמה". הטפתו לפירוקם של הקונגלומרטים נדחתה. ברנדייס גם ניהל מאבק חריף במיוחד נגד הבנקים להשקעות, שבהם ראה את התגלמות השחיתות. ואולם, גם בתחום זה עמדתו לא נתקבלה. אבל בכל זאת לאחר הקריסה של המערכת הפיננסית ב-1929 נחקקה ב-1933 הרפורמה הבנקאית הנקראת GLASS-STEAGALL ואשר שיקפה רבות מעמדותיו של ברנדייס.

כמו כן, התדירות של משברים פיננסיים מאז, אשר חשפה בכל פעם מחדש את הפקרות הבנקים להשקעות, הקנתה לברנדייס את מעמדו כמצפן של אתיקה פיננסית, וספרו "כספם של אחרים, ואיך הבנקאים עושים בו שימוש" הפך לטקסט חובה לעוסקים בתחום. אבל, כידוע , גם חקיקה זו בוטלה ידי הנשיא קלינטון בהמלצתו של שר האוצר שלו רוברט רובין, מראשי "הארכיטקטים" של המשבר הנוכחי. אמריקה על פי חזונו של ברנדייס מעולם לא הייתה.

התברר כי אין קפיטליזם ללא תאגידים וקונגלומרטים גדולים. בניגוד להאשמות הפופוליסטיות, הקונגלומרטים לא מדכאים חדשנות ויוזמה. חדשנות היא תוצאה של מחקר, הדורש כסף, אשר מצוי בתאגידים הגדולים ובמוסדות הממומנים בכספי הממשלה. קיומם של קונגלומרטים לא פוגע בתחרות, ולצרכן הקטן טוב יותר בעולמם מאשר בעולמו של ברנדייס. גודלם הוא יתרון ולא חיסרון.

המאבק בקונגלומרטים (הטראסטס), אשר החל עם החקיקה הראשונה ב-1890, עלה בהמשך על פסים משפטיים. ההגבלות על מונופולים והסדרי סחר כובלים מתייחסות לאופן שבו קונגלומרטים מנהלים את עסקיהם ולא לגודלם.

* הכותב שימש בנקאי בכיר וממונה על קשרי חוץ באוצר