אנטיתזה

גם הסטודיו שלו, חדר מלאכה קטן וצנוע בכיכר אתרים בתל אביב, הוא לא משהו שאנשים בתחום רגילים לראות. מעבר לעובדה הכמעט בלתי נתפסת שמהמקום הזעיר הזה יצאו לדרכן כבר למעלה מ-250 יצירות, שנמכרו בעשור האחרון ברחבי העולם, קשה להבין בתחילה מדוע הסטודיו נראה כמו מטבח, ולמה במקום מכחולים ומברשות יש בו מסננות צפופות, מערבלים (אלה שמרסקים את הירקות במרק) וסכו"ם. את התשובה, אגב, מקבלים כשרואים איך הוא עובד: מזליף את החומר המיוחד על הבד תוך שליטה מוחלטת בטקסטורה. החומר מתייבש, מתקשה ונשאר על הבד כתבליט מיוחד. המתכון סודי, למי שתהה.

כבר שבע שנים שהוא מצייר שם מדי יום, לצד עבודתו כמעצב תלבושות בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע המקומית; ורואים את זה. "בציורים שלי אני הרבה פעמים מתפקד כמו מעצב אופנה", הוא מאשר, "הטקסטורות של התבליטים מזכירות לי בדים, אריגים. בנוסף, בכל שנה אני מצייר ציורים עם השפעה מאוד חזקה של הצבעים ששולטים באופנה. כאן אני משלב את האופנה והאמנות יחד. וזה עובד גם הפוך: גם בעיצוב תלבושות הקורלציה היא שלמה. כשאני מעצב תלבושות לסרט, אני מדמיין את הפריים של השחקנים יחד ואני רואה את הציור הזה מראש בדמיון שלי, ואז אני מתרגם את זה לבגדים ולצבעים".

אבל מה שבאמת הופך אותו לעוף נדיר בנוף העכשווי הוא המאבק המתמיד שלו: עם הילדות תחת משטר קומוניסטי במולדביה; עם קשיי הקליטה שלו כנער בבת ים; עם העובדה שעד גיל 18 כמעט לא יצא מהבית; עם הצורך לסיים את השירות הצבאי בהצטיינות; עם העבודה הקשה בלימודי עיצוב האופנה בשנקר ובעיקר עם עצמו. אולי זו הסיבה שבניגוד לאמנים מיוסרים אחרים, אלקנוביץ' לא יוצר מתוך סבל. "להפך", הוא אומר, "אני אוהב לצייר רק כשאני מרגיש טוב".

בשנים האחרונות היו לו תערוכות יחיד בלוס אנג'לס, אריזונה, ניו יורק ובלונדון, וכיום הציורים שלו נמכרים גם באמסטרדם, במוסקבה ובמקומות נוספים. לאחרונה התגבשו הסדרות השונות לאוסף אחד של ארבעים יצירות נבחרות, שיוצגו מחר בקיסריה בתערוכת יחיד, שעבורו היא תערוכת הבכורה בישראל. בזה הוא לא שונה מהרבה אושיות תרבות אצלנו: קודם הם מתפרסמים בעולם, ורק אחר כך מכירים בהם בארץ.

מתחת לסינר של אימא

אלקנוביץ', 44, נולד במולדביה כבן זקונים. הוא גדל במשפחה חמה, מגובשת ומורחבת. כשהיה בן עשר החליטו הוריו לעלות לישראל. "מהילדות במולדביה אני כמעט שלא זוכר דבר. מחקתי המון. לא סבלתי את הקומוניסטים ואת שיטת הממשל. כילד כל הזמן פחדתי לדבר, כדי שאף אחד לא יאזין וישלח בגללי את ההורים שלי לסיביר. כשהייתי בן תשע ואבא שלי אמר לי שעולים לישראל, הייתי הכי מאושר בעולם. אמנם מעולם לא שמעתי את המילה 'ישראל' קודם, אבל כל מקום אחר היה נראה לי עדיף".

המשפחה עלתה לארץ והתמקמה בבת ים, ואלקנוביץ', שחש בקשיי הקליטה של הוריו (שהיו כבר בני 50), התעקש לבלות את כל השנים הבאות בצמוד אליהם. "את העברית למדתי תוך שלושה חודשים, אבל הייתי ילד מופנם מאוד וביישן. גם לדיכוי הקומוניסטי היו כמובן השלכות. לא הייתי מסוגל לדבר עם אנשים זרים, או להישיר אליהם מבט. כבן זקונים להורים שעלו לארץ ולא הכירו כלום, היה גם להם מאוד נוח שאני איתם בבית, כי דרכי הם ידעו על כל מה שקורה בחוץ. הייתי אפילו מתרגם להם את החדשות. מעולם לא שלחו אותי לשום חוג או דרבנו אותי לצאת. הייתי חוזר מבית הספר ומבלה עם אימא שלי את כל היום. עד הגיוס יצאתי פעם אחת למסיבה, בכיתה ו', ובקולנוע אני חושב שהייתי פעמיים. אבל הייתי ילד מאושר, היה לי עולם פנימי מאוד עשיר. עד היום אני יכול להיות עם עצמי במשך שבועות, להפליג בדמיונות ולהעסיק את עצמי במשך שעות".

שמונה השנים שאלקנוביץ' העביר "מתחת לסינר של אימא" היו יותר מסתם ביטוי עבורו: "אימא שלי הייתה בשלנית מעולה. מתישהו היא הפסיקה לעבוד והייתה מבלה שעות במטבח. שם הייתי קורא, מכין שיעורים, שומע רדיו, והיא במקביל הייתה מבשלת. עד היום אני יודע להכין הכול: כל סוגי הבצקים והלחמים, תבשילים, עוגות, דגים, סלטים, מרקים - הכול. בלי חומרים משמרים ובלי מזון מוכן מהשקיות. בזמן הזה גם הייתי מצייר המון".

המשבר החברתי הגדול הגיע, כצפוי, לקראת הגיוס לצה"ל. אז נתן הבין שהוא חריג מבחינת הכישורים החברתיים שלו: "הייתי רואה אנשים באוטובוס וכולם היו נראים לי מעוותים, מפלצות. לא הייתי מסוגל לדבר עם אף אחד. ואז הבנתי שהבעיה היא אצלי, ושאני חייב לפתור אותה עוד לפני הגיוס. אז החלטתי כל יום לחזור על תרגיל קבוע: לגשת באוטובוס, בחזרה מבית הספר, לנוסע אקראי, ולשאול אותו מה השעה. לקח לי חודשיים עד שהצלחתי להוציא מהפה את המשפט הזה ולא להאדים ולברוח לפני שאני שומע את התשובה".

כשהתגייס לחיל המודיעין, סיים את הקורס בהצטיינות ויצא להדרכה. בגיל 20 מצא עצמו עומד מול כיתה ומעביר שיעורים. ואז גם התהפכה הגישה: "הבנתי שכולם גדלו בצורה אחרת, ראו חיים, יודעים לבלות, הולכים לקולנוע, והבנתי שאני בפיגור. בהתחלה התבאסתי, אבל כדי לפצות את עצמי, החלטתי אחרי השחרור לעבוד כמלצר ולהכיר את עולם הבילויים מהצד השני שלו".

החינוך הסנטימנטלי

אלקנוביץ' מצא עבודה באפרופו בהיכל התרבות בתל אביב, שנחשב אז למרכז העניינים הדומיננטי ביותר בעיר, המקום שבו ישבו באופן קבוע כל המי ומי: רבין, שרון, ביבי, שחקני תיאטרון, זמרי אופרה, אנשי כנסת וכוכבי בידור. במשך שמונה שנים המקום הפך להיות הבית השני שלו: "עשיתי שם את כל התפקידים. מלצר, קופאי, מארח, ברמן, מנהל משמרת. שם גיבשתי את הזהות שלי והפכתי למי שאני היום. עד היום רוב החברים הקרובים שלי הם האנשים שעבדו איתי שם".

לא עבר הרבה זמן עד שאלקנוביץ' הבין שהחלום שלו ללמוד ציור לא בדיוק עומד להתממש. "רציתי ללמוד ציור וההורים שלי לא הרשו לי. אימא שלי רצתה שאהיה מהנדס או עורך דין או כלכלן, שיהיה לי מקצוע, ואני לא רציתי. בסוף נכנעתי ונרשמתי ללימודי כלכלה באוניברסיטת תל אביב, אבל שבועיים לפני הלימודים התעקשתי למצוא תחום שמשלב פרקטיות ואמנות, ויהיה מקובל על כולנו".

ההחלטה הזו אפשרה לאלקנוביץ' שנת חופש שבה החליט לבחון את התחומים שיכולים לבוא בחשבון: עיצוב גרפי, אדריכלות, עיצוב פנים. לבסוף ההכרעה נפלה על שנקר - עיצוב אופנה. על אף שהתקבל ללימודים בשנקר, לא היה לו מושג קלוש באופנה וגם לא טעם מגובש. "עד גיל 18 אימא שלי הייתה בוחרת וקונה לי את הבגדים. לא היה לי בכלל טעם משלי", הוא צוחק. "בתחילת הלימודים, כשנזרקו לאוויר שמות כמו שאנל, איב סאן לורן וכריסטיאן דיור, הייתי המום לגלות שלא מדובר רק בשמות של מותגים, אלא בשמות של אנשים בשר ודם. כדי לא להישבר הייתי מנצל כל הפסקה לטובת הספרייה, ועובר על כל המגזינים של "ווג" משנות ה-70 ועד היום וקורא את כל הביוגרפיות של המעצבים. כשהגעתי לווג של שנות ה-80 כבר התחלתי לזהות בעצמי את המעצבים על פי התמונות, וככה הצלחתי להדביק את הפער".

כשסיים את שנקר עשה את ההתמחות שלו אצל גדעון אוברזון, ושימש במשך שנה כאסיסטנט של המעצב ג'רי מליץ. אז גם הבין שהוא לא רוצה להיות מעצב אופנה.

"חזרתי לאפרופו ועבדתי שנה שלמה בלי לחשוב על אופנה, צבע או ציור. כל מה שעשיתי בשנה הזו היה למלצר, לבלות, ללכת לישון בארבע בבוקר וחוזר חלילה. מנוחה מוחלטת. מאוד נהניתי. אחרי שנה פגשתי את מעצבת התלבושות ציפי אנגלישר, שלמדה איתי בשנקר, והיא הציעה לי לבוא להיות העוזר שלה כמלבישה בסרט הקולנוע "קלרה הקדושה". אז הבנתי שעיצוב תלבושות זה התחום בשבילי, כי הוא מאוד יצירתי, חופשי ורווחי ונטול התפשרויות והתמסחרות" מאז, ב-15 השנים האחרונות, עיצב אלקנוביץ' תלבושות בעשרות סדרות טלוויזיה וסרטים, כמו "אחד העם 101" ו"כלבים לא נובחים בירוק", והפך לאחד המובילים בתחום בישראל. הוא אף זכה בפרס האקדמיה על עיצוב התלבושות בסדרה "הבורר", בפרס אופיר על הסרט "מוכרחים להיות שמח", ובפרס אופיר נוסף על הסרט "היה או לא היה". לאחרונה אף היה מועמד לפרס אופיר על עיצוב התלבושות בסרטו החדש של ניר ברגמן, "הדקדוק הפנימי". "כשאני בא לעצב תלבושות לסדרה, היחס שלי כלפיה הוא כמו אל ציור. כל פריים הוא כמו ציור עבורי, ואז אני גם מנווט בין הצבעים ובין החומרים בהתאם".

"לא בא לחנך אף אחד"

באותה תקופה שאלקנוביץ' החל ליצור על מסך הבד, הוא גם החל גם לצייר על הבד עצמו, הפעם גם בצבע. כשהתחיל לצייר את סדרת הפופ-ארט שלו, זה היה מיד בפורמטים גדולים, אבל התוצאה דווקא איכזבה אותו.

"הבנתי שזה נראה כמו הסגנון של אנדי וורהול, למרות שהפילוסופיה שלי שונה לחלוטין משלו", הוא מסביר, ומפרט: "וורהול בא ממקום של ציניות. הוא משקף להמונים איך הם נראים כשהם רודפים אחרי מונרו ואלביס. הוא מחנך הדור, הציורים שלו מהווים מראה עגמומית לאמריקאי הממוצע. אני מגיע ממקום של אהבה, הערכה, זיכרון, כמיהה וגעגוע. אני לא בא לחנך אף אחד, ולכן אני לא מצייר פוליטיקה או מלחמות".

הרצון להתבלט בסדרת הפופ-ארט ולייחד אותה מסגנונו של וורהול אילץ את אלקנוביץ' לחפש טכניקת ציור ייחודית משלו. כיוון שאת רוב הילדות בילה עם אמו במטבח, הפתרון היה כמעט מתבקש: "כשהתחלתי לצייר וחיפשתי את כתב היד שלי, הבנתי שאני עובד הכי טוב עם כלי מטבח, כי זה מה שהכרתי מכל השנים האלה עם אימא. אז במקום להיות שף החלטתי לעבוד עם אותם כלים בציור. מי שיראה אותי מצייר מהצד יחשוב שאני קונדיטור".

השלב הבא היה למצוא את החומר שיוכל ליצור תבליט דרך המזלפות: "לא למדתי ציור, והייתי די מוגבל באפשרויות של ערבוב צבעים. אז התחלתי בניסוי וטעייה והחלטתי להפוך את הציורים שלי לתבליטים. לצייר בשמן לא היה אופציה, כי אני לא אוהב את החומר ואת הברק. רציתי צבע שהתוצאה שלו היא מט, בלי ריח, על בסיס מים ושיתייבש נורא מהר. הצבע היחיד שענה על האופציות האלה הוא האקריליק, אבל הוא שטוח. אז חיפשתי פתרונות אחרים והתחלתי לערבב כל מיני חומרים פלסטיים".

לקח לו חמש שנים לרקוח את נוסחת הפלא ולמצוא את הרכב החומר הנכון, שיוצר תבליט בהזלפה, טכניקה שבאמצעותה שכלל את העבודות שלו.

הוא החליט לנסות את מזלו ולעשות סיורי גלריות בתל אביב. כיוון שהציורים היו גדולים, הוא לא יכול היה לסחוב אותם איתו, אז תחילה היה מגיע להציג את עצמו. "מיד היו שואלים אותי איפה למדתי, וכששמעו שלא למדתי היו אומרים: 'תבוא עוד חודש, עוד שנתיים'. הייתה אפילו גלריה אחת שבינתיים נסגרה".

ב-1999 הציג אלקנוביץ' את תערוכת היחיד הראשונה (והאחרונה) שלו בגלריה של עמליה ארבל, אבל שלוש השנים הבאות המשיכו בסירובים רצופים - שהולידו "כן" אחד בלבד. "באותה תקופה שחיפשתי גלריה וכולם אמרו לי לא, עברתי ברוזנפלד, שהייתה סמוכה לבית שלי. צקי, הבעלים, סירב אף הוא בתחילה. אבל ב-2002 התמזל מזלי וזכיתי בסכום מכובד מאוד של כסף בשעשועון 'הכספת', ועם הסכום הזה פתחתי אתר אינטרנט והוצאתי קטלוג מסודר של כל הציורים שלי. יום אחד שלחתי לצקי את הלינק לאתר החדש, ותוך שעתיים הוא שלח לי מייל בחזרה: 'תתקשר'. למחרת הוא היה אצלי בבית, ויום לאחר מכן פתח אצלו סטודיו עבורי. הוא הוציא אותי ליריד האמנות בפרנקפורט, לגלריות נחשבות בניו יורק ול'ארט אקספו'. בחו"ל לא שואלים שאלות. אם המוצר מספיק טוב, זה מה שחשוב".

הקשר בין רוזנפלד לאלקנוביץ' הסתיים אחרי שלוש שנים, אבל הותיר בנתן מוטיבציה אדירה לשים את הדגש על מכירה בחו"ל ולא בארץ. "כל סירוב שהייתי מקבל כאן היה רק מדרבן אותי להמשיך, כי הבנתי שאני מצליח למכור לחו"ל ולשרוד בתחום שבו אנשים הרבה יותר מלומדים ממני כבר התייאשו. אני לא חושב ששרדתי מפני שאני מצייר יותר טוב, אלא מפני שאני חדור אמונה עצמית ואי-אפשר לערער אותי".

באותה תקופה התקבלו ציוריו בסותבי'ס ארטלינק, שעוזרת לאמנים בתחילת דרכם לקבל הכרה ממסדית. ב-2008 החל להציג בגלריה עדן, על כל שלוחותיה: תל אביב, ירושלים, ניו יורק ופריז. "אני שומע כל הזמן מאנשים שנתקלים בציורים שלי בחו"ל. הם מצלמים ושולחים לי או פונים אלי בפייסבוק. יש גלריות שמוכרות ציורים שלי ואני אפילו לא מכיר אותן".

אז כבר הגיעו ההזמנות הפרטיות. "פונים אליי אנשים עם בקשות מיוחדות מכל העולם ואין לי בעיה עם זה, אני מגשים להם חלום בתוך הבית. אנשים שרואים את הציורים שלי טוענים שזה משרה עליהם תחושה של נינוחות, אהבה. לא יודע איך או למה, אבל זו התוצאה. אז כשאנשים מבקשים ממני משהו אני תמיד שמח להיענות. גודל, צבע, דמות, העיקר שיהיו מרוצים ושיקבלו את האנרגיות הטובות מהציור בבית".

לקראת התערוכה אלקנוביץ' החליט לפרוש קצת מעיצוב התלבושות ולהתמקד אך ורק בציורים. הוא עובד בדרך כלל על ארבעה-חמישה ציורים במקביל, וכל ציור שואב מספר שבועות עבודה לא מבוטל. בימים שהוא מצייר הוא לא שותה אלכוהול, ואף נמנע מקפאין כדי שהידיים יהיו יציבות ברמה המדויקת ביותר כשהוא מצייר, או ליתר דיוק "מזליף".

"לפעמים אני אפילו לא נושם, כמו בצלילה, כדי לא להפריע לדיוק של ההזלפה", הוא צוחק. ההשראות שלו מגיעות מאמנים כמו פיקאסו, ואן גוך, מיכלאנג'לו, וורהול, ראושנברג, קרוואג'יו, מונה, דאלי וג'ף קונץ, מאשר ודירר "שמאוד השפיעו עליי ברישומים" ומהישראלים מישה רפפורט, "שיש לו טכניקה מדהימה בעיניי שאני לעולם לא אגיע אליה".

אני שואלת אותו לסיום אם הוא מרגיש שעמד בכל האתגרים שהוצבו בפניו. "האתגר הוא כל האמנות שלי", הוא עונה, "אני רואה אותה כציור אחד גדול. כל הסדרות, הסרטים והציורים - כולם מתקשרים לתמונה אחת שלמה שהיא אני. האתגר הוא להישאר תמיד נאמן לעצמי וליצור מהעומק האמיתי שלי, לא לזייף ולא לרצות אף אחד, אלא ללכת עם עצמי יד ביד".