"אין להטיל על עורך דין אחריות לכך שהסיכון שנטל הלקוח התגשם"

בית המשפט העליון דחה ערעור על פסק דין, בו נדחתה תביעת רשלנות מקצועית בסך מיליוני שקלים נגד עו"ד יוסף שטבהולץ

על עורך הדין מוטלת אחריות מקצועית כבדה. הלקוח שם בו את מבטחו, מפקיד בידיו את ענייניו החשובים והרגישים ביותר, והוא סמוך ובטוח, שעורך הדין יגן עליו ועל האינטרסים שלו.

יש המפליגים והמגזימים, בסוברם שאחריותו של עורך הדין היא אינסופית. כשהדברים אינם מתנהלים כפי שניתן היה לקוות שיתפתחו, נוטה האדם הסביר לחפש לו אשמים ואחראיים למצבו, זולת הוא-עצמו. ומה קל יותר מאשר להטיל את האחריות על עורך הדין?

בפסק דין, שיצא עתה תחת ידי בית המשפט העליון, הושם גבול לאחריותו המקצועית של עורך דין. המסר המשוגר ממנו הוא זה, שלפיו לא כל עוון ניתן לפקוד על עורך הדין.

עד שעלה לישראל, מדרום אפריקה, בשנת 1978, עסק פרנק פביאן בעריכת דין. לאחר עלייתו ארצה, הוא ניהל קשרים עסקיים שונים עם אחד, עזרא קריגר שמו. במסגרת קשרים אלה, צבר קריגר חובות כלפי פביאן, ששיעורם הגיע עד למעלה ממיליון דולר. או אז דרש פביאן, כי קריגר יעמיד לו ביטחונות לפירעון חובותיו כלפיו.

הביטחון שהציע לו קריגר היה בדמות המחאתן לטובתו של זכויותיה של חברה בשליטתו - "מ.ק.ר. אחזקות ומקרקעין בע"מ" , מכוח הסכם שנערך בינה לבין חברה אחרת - "גן הפקאן קבלנות והנדסה בע"מ". הסכם זה נשא את הכותרת "פרטיכל", ונקבעו בו מנגנונים הדדיים לסילוק חובותיהן של גן הפקאן ושל מ.ק.ר זו לזו. בפרטיכל נקבע, בין היתר, כי לסילוק חובה של גן הפקאן למ.ק.ר. תמחה לה גן הפקאן את התמורה בגין מכירת 4 קוטג'ים, שהיא תכננה להקים. התחייבויותיהן של מ.ק.ר ושל גן הפקאן, זו כלפי זו, היו שלובות ומותנות אלה באלה.

באותו פרטיכל נקבע כי עו"ד יוסף שטבהולץ ישמש נאמן להבטחת התחייבותה של גן הפקאן להמחות למ.ק.ר. את תמורת 4 הקוטג'ים.

כך, הביטחון שקריגר הציע לפביאן היה בדמות המחאת זכויותיה של מ.ק.ר מכוח הפרטיכל, כלומר, את הזכות לקבל את תמורתם של 4 הקוטג'ים.

צינור להמחאת הזכויות

פביאן ביקש לוודא כי מ.ק.ר. אכן יכולה להמחות לו את זכויותיה האמורות, ושהנאמן-שטבהולץ מוכן לפעול בכספי התמורה על-פי הוראותיו. לפיכך, שיגר עו"ד שטבהולץ אל פביאן מכתב, בו הוא אישר, כי קריגר הנחה אותו להעביר לידיו, בהמחאת זכויות בלתי הדירה, את כל זכויותיה של מ.ק.ר. בקוטג'ים.

לאחר קבלת מכתב זה, הסכים פביאן לקזז מחובו של קריגר כלפיו 1.2 מיליון דולר.

זמן מה לאחר מכן, הודיעה גן הפקאן למ.ק.ר. על ביטול ההתחייבויות ההדדיות ביניהן. את הביטול היא תלתה בהפרת התחייבויותיה של מ.ק.ר. כלפיה. בעקבות ביטול זה, לא העבירה גן הפקאן למ.ק.ר. את תמורתם של 4 הקוטג'ים, וממילא, זו לא הועברה לפביאן.

רק כשנתיים מאוחר יותר נודע לפביאן אודות ביטול הפרטיכל. חלפו עוד כ-3 שנים עד שהוא הגיש, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, תביעה נגד עו"ד שטבהולץ. בתביעתו הוא טען, כי בינו לבין שטבהולץ נוצרו יחסי נאמנות, או יחסי שליחות, או יחסי עורך דין לקוח, וכי שטבהולץ הפר את חובותיו כלפיו.

פביאן טען, בין היתר, כי בכך שהוא לא גילה לו, כי זכותה של מ.ק.ר. לקבלת תמורת הקוטג'ים, מותנית בקיום התחייבויותיה של מ.ק.ר. כלפיה, שטבהולץ הציג בפניו מצג-שווא. הוא הוסיף וטען, ששטבהולץ לא הציג בפניו מסמכים רלבנטיים שונים, וכשל אף בכך שלא עדכן אותו, בזמן אמת, אודות ביטול הפרטיכל.

בעת הגשתה, עמדה התביעה על כ-6.7 מיליון שקל, ושערוכה להיום מעמידה על קרוב ל-11 מיליון שקל.

שופטת בית המשפט המחוזי, ענת ברון, דחתה את התביעה, ופביאן ערער על כך בפני בית המשפט העליון. ערעורו נדחה עתה.

"נקודת המוצא לדיון היא, כי התחייבותה של גן הפקאן להמחות למ.ק.ר. את תמורת 4 הקוטג'ים בוטלה כדין", פתח השופט אשר גרוניס. "ברור שהמערער אינו זכאי לקבל ממ.ק.ר. את תמורת 4 הקוטג'ים, ככל שמ.ק.ר. לא זכאית לקבלם מגן הפקאן", המשיך. "זאת מן הטעם הפשוט שמ.ק.ר. לא יכולה הייתה להמחות למערער יותר ממה שהיה לה".

"האם יש להטיל על המשיב (עו"ד שטבהולץ - א'ט') את האחריות לכך שעקב ביטול ההסכמים בין גן הפקאן ובין מ.ק.ר. לא הגיעה לידי המערער תמורת הקוטג'ים", הציג גרוניס את השאלה המרכזית שבפניו, והשיב עליה בשלילה.

בדרכו לכך, הוא הזכיר את זאת, שלמכתבו אל פביאן צירף שטבהולץ את הפרטיכל-עצמו. "את הפרטיכל לא ניתן להבין אלא כמסמך המפרט חיובים מותנים של גן הפקאן ומ.ק.ר. האחת לשנייה", קבע. והרי בפרטיכל נקבע, באופן ברור, כי זכותה של מ.ק.ר. לקבלת תמורת הקוטג'ים כפופה למילוי התחייבויות שונות, שהיא נטלה על עצמה כלפי גן הפקאן.

גרוניס ייחס משמעות לכך, שבדרום אפריקה, עסק פביאן (שיוצג בערעור בידי עו"ד גדעון כהן) בעריכת דין, במשך 20 שנים. לדידו, לפחות לאור זאת, היה עליו להבין, מקריאת הפרטיכל, כי המחאת תמורת הקוטג'ים למ.ק.ר. הייתה מותנית במילוי התחייבויותיה-שלה. "הוכח במקרה דנא כי המערער היה מודע היטב לחשיבותו הרבה של המסמך", המשיך גרוניס. "משכך, אין להטיל על המשיב את האחריות לכך שהמערער לא עיין בפרטיכל, ככל שאכן לא עיין בו", חרץ.

לאור קביעתו זו, לא ראה גרוניס להידרש לשאלת טיב היחסים, שנוצרו בין פביאן לבין עו"ד שטבהולץ (שיוצג בידי עו"ד יוסי שלף). הוא הסתפק בכך, שלדידו, במסגרת ההסכמה שהתגבשה בין קריגר לבין פביאן, שטבהולץ לא פעל כבא-כוחו של אף אחד מהם. "המשיב היה הגורם היחיד אשר יכול היה להעביר לידי המערער את המכתב נשוא התובענה", הוסיף.

"המשיב שימש 'צינור' להמחאת הזכויות ממ.ק.ר. למערער ותפקידו, בכל הנוגע להסכמה שהתגבשה בין המערער לבין קריגר, היה טכני בעיקרו", קבע גרוניס. "למשיב לא הייתה כל מעורבות במערכת היחסים בין המערער לבין קריגר, וביתר פירוט במשא-ומתן ביניהם באשר לפירעון החוב של קריגר למערער".

תוצאה לא מידתית

על-פי גרוניס (עמו הסכימו השופטים אדמונד לוי ועדנה ארבל), בכך שפביאן היה אמור לגלות, מתוך הפרטיכל, כי המחאת הזכויות של גן הפקאן למ.ק.ר. הייתה מותנית בקיום התחייבויותיה של האחרונה כלפיה, הוא היה צריך להבין, כי הוא נוטל על עצמו סיכון, שמא המחאתן אליו של זכויות מ.ק.ר. תתברר כחסרת תוכן כלכלי.

"אין מקום להטיל על המשיב את האחריות לכך שהסיכון אותו נטל המערער התגשם בסופו של דבר", הגיע גרוניס לשורה התחתונה. "תוצאה כזו, המחייבת את המשיב 'לספוג' את מלוא הנזק שנגרם למערער... אינה מידתית בעליל. זאת בהתחשב במידע שהיה ברשות המערער ובתפקידו של המשיב בשלב בו גובשה ההסכמה בין המערער לבין קריגר".

לצד דחיית הערעור, לא ראה גרוניס, באורח חריג, לעשות צו להוצאות. ניתן לשער, שהוא חס על פביאן, אשר מעת שהסיכון, שהוא נטל על עצמו, אכן התגשם, הוא כבר נשא בנזקים כבדים. הוא סבר, כנראה, שהחברה המבטחת את שטבהולץ לא תתמוטט מכך. (ע"א 9370/09).