ביום של הפצה

כשסרט מגיע לקולנוע, תעשיית הפיראטים שולחת אנשים לאולמות עם מצלמות וידיאו לצלם את הסרט בגרסה רועדת, באיכות טכנית גרועה ועם רעשי קהל. לא רק שאנשים מורידים את הגרסאות הללו בחינם מהרשת - יש אפילו כאלה שמוכנים לשלם כמה דולרים ולרכוש עותק פיראטי כזה מדוכן מזויפים. כשהסרט מגיע לטלוויזיה ולדי-וי-די, העתקתו פשוטה ואיכותית יותר. אבל איך מגיעים עותקים איכותיים לרשתות הפיראטיות כשהסרט עדיין בקולנוע, ואפילו לפני שהוא מגיע לשם?

מנואל סירגו, חבר ותיק ומכובד בתעשיית הקולנוע הספרדית, הוא במאי, כותב, מייסד חברת ההפקות "12 פינגווינים", עובד לשעבר בחברות וורנר ודיסני, חבר האקדמיה הספרדית לקולנוע וזוכה פרס גויה, האוסקר הספרדי, לסרט הקצר הטוב ביותר ב-2002 על סרטו "פויו". סירגו גם חשוד בהפצת סרטים ברשתות שיתוף קבצים לפני יציאתם למסכים, ונעצר ונחקר לאחרונה בנושא זה על ידי המשטרה הספרדית.

לפי דיווח של אתר חדשות שיתוף הקבצים טורנט-פריק, נעצר סירגו באמצע מארס בעקבות הלשנה שהתקבלה מארגון זכויות היוצרים הקולנועי הספרדי EGEDA. על פי החשד, השיג סירגו עותקים של הסרטים ממחשב של האקדמיה הספרדית לקולנוע, שם יש לו גישה לסרטים שטרם הופצו, ויחד עם שניים מעובדיו העלה את הסרטים לרשת. סירגו הכחיש את ההאשמות וטען שגורם עלום השיג את הסיסמאות שלו והשתמש בהן להורדת הסרטים ולפרסומם ברשת. "איך אפשר להאשים אותי בפיראטיות של סרטים אם אני במאי?", הגיב באמצעות עורך דינו.

איך זה עובד? // המלחמה

תיק לכל גולש

כך נלחמת התעשייה במאות אלפי צרכנים פיראטים

המלחמה של תעשיות הבידור והתוכן בפיראטיות נתפסת אצל חלק מהמבקרים כהתכחשות למציאות והתחמקות מהתמודדות עמה. ההתפתחות הטכנולוגית והדיגיטציה של התוכן הובילו לשינוי בהרגלי הצריכה ובהשקפת העולם. אדם שלא היה מעז לגנוב די-וי-די מחנות לא תופס את עצמו כגנב כשהוא מוריד סדרה מביטורנט. יותר מכך: הסביבה לא תופסת אותו כגנב. המבקרים קראו לתעשייה להפסיק לראות בפיראטים עבריינים, להציב תחרות ראויה להפצה הפיראטית ולחשוב על מודלים עסקיים חדשים.

גורמים בתעשייה האזינו, הפנימו, יישמו והציגו מודל עסקי עדכני: תביעת מורידים פיראטיים ברבבותיהם. מי שלא רצה לשלם 10 דולר בקופת הקולנוע ישלם אלפי דולרים בהסכם פשרה. לפי דוח שפורסם באתר טורנטפריק, מינואר 2010 עד ינואר 2011 הוגשו בארה"ב תביעות נגד כ-100 אלף גולשים על הורדת סרטים, בעיקר בביטורנט. הסרטים נשואי התביעה נעים מ"מטען הכאב" זוכה האוסקר, דרך סרטי אינדי ועד לפורנוגרפיה. הצופים, להשערת תעשיית הסרטים למבוגרים, יעדיפו לסגור את העניינים בפשרה ולא להגיע לדיון משפטי שיחשוף את העדפותיהם בתחום הפורנו.

אחת התביעות העדכניות נוגעת לסרט "Nude Nuns With Big Guns" ("נזירות עירומות עם רובים גדולים"), פיסת טראש מהסוג שאנשים אוהבים להפוך לסרטי קאלט ולצפות בהם בצורה אירונית ומודעת לעצמה. בתחילת מארס הגישה חברת הסרטים האמריקנית קמלוט דיסטריביושן גרופ תביעה פדרלית נגד 5,865 גולשים, שהורידו את הסרט בפרוטוקול שיתוף הקבצים ביטורנט ברבעון הראשון של השנה.

קמלוט לא יודעת את שמות הנתבעים - התביעה הציגה רשימה של כתובות IP (מספר ייחודי שמוקצה לכל מכשיר שמתחבר לאינטרנט), ומבקשת מבית המשפט להורות לספקי האינטרנט לאתר את הלקוחות לפי הכתובות ולהעביר לה את פרטיהם. השלב הבא יהיה לשלוח לגולשים מכתבים שמודיעים להם על התביעה ומציעים להם להגיע לפשרה ולפצות את קמלוט על הנזקים. מי שלא יסכים לפשרה ייגרר לבית המשפט וישלם, תיאורטית, סכום גדול בהרבה.

מפיקי סרטים, גם אם הם גרועים, זכאים להתפרנס מעבודתם, אבל הרציונל שעומד בבסיס התביעה בעייתי. ייתכן שההורדות הפיראטיות הסבו לקמלוט נזק כלכלי, אבל קשה לקבל את ההנחה שבהיעדר פיראטיות, כל אחד מאלפי המורידים היה משלם כדי לצפות בסרט - קונה כרטיס בקולנוע, שוכר את הסרט בספרייה או בשירות צפייה מקוון, מזמין אותו ב-VOD או מעביר דמי מנוי חודשיים לספק טלוויזיה שמשדר אותו באחד הערוצים. לפי אותו היגיון, ג'דסון לייפלי, יוצר הסרטון "אבולוציה של הריקוד", שרשם עד כה 169 מיליון צפיות ביוטיוב, יכול היה להיות מיליונר אילו במקום להעלות את הסרטון לצפייה חינמית ביוטיוב היה מעלה אותו לדי-וי-די ומפיץ לחנויות.

הנה עוד דרך להסתכל על מופרכות התיק הזה: אם בית המשפט יגזור על כל אחד מהנתבעים של קמלוט את סכום הפיצויים המקסימלי, 150 אלף דולר, יגיעו ההכנסות של "נזירות עירומות" בארה"ב ל-879,750,000 דולר, יותר מההכנסות ברוטו בארה"ב של סרט שאולי שמעתם עליו: "אווטאר".

איך זה עובד? //הספין

איך זה עובד? // הגניבה

שודדי הפיראטים

כך נעשה באוסטרליה שימוש בדוח מפוקפק, במטרה ליזום חקיקה נגד הפיראטים

תעשיית הבידור האוסטרלית נחלה כישלון אחר כישלון בבתי המשפט, בניסיונותיה לאלץ ספקי אינטרנט לפעול נגד משתפי קבצים. בפברואר 2010 פסק שופט פדרלי כי ספק האינטרנט iiNet אינו אחראי משפטית להורדות הפיראטיות שמבצעים לקוחותיו. תעשיית הקולנוע ערערה על הפסיקה, ושנה לאחר מכן, בפברואר 2011, נדחה הערעור. בית המשפט קבע כי אין תוקף לטענה שהספק "אישר" שיתוף קבצים פיראטי בכך שלא פעל למנוע מלקוחותיו לשתף קבצים.

חזית נוספת של התעשייה היא חקיקה. ה-Australian Content Industry Group הזמינה מחברת המחקר ספיר אנליסיס דוח על נזקי הפיראטיות. לפי הדוח, שפורסם בתחילת מארס, בשנת 2010 צרכו 4.7 מיליון אוסטרלים תוכן פיראטי אונליין, שכולל סרטים, סדרות, מוזיקה ותכנים אחרים. הפיראטיות הסבה לתעשיות המוזיקה, הסרטים, הטלוויזיה, התוכנה ומשחקי הווידיאו נזק של 900 מיליון דולר, גרמה למדינה להפסיד 190 מיליון דולר וחיסלה 8,000 משרות בתחום. ב-2016, מעריכים מחברי הדוח, יעלה מספר הפיראטים ל-6.5 מיליון, ואלה יגרמו נזק של 5.2 מיליארד דולר לתעשייה ו-1.1 מיליארד דולר למדינה, ויפגעו ב-40 אלף משרות.

האומנם? ב"סידני מורנינג הראלד" נטען כי הדוח מסתמך על דוח דומה שנכתב באירופה והופרך עד היסוד, שאי אפשר לבסס תחזית של חמש שנים על נתונים של שנה אחת בלבד, ושהמספרים שמופיעים בו מפוקפקים, אם לא מומצאים. כשאתר טורנטפריק ביקש לבדוק את המתודולוגיה של הדוח כדי לברר את אמינותו, הוא כשל בכך וחשף מידע מעניין על הגופים שעומדים מאחוריו. ACIG, שהזמינה את המחקר, היא חברה לא מוכרת, שנרשמה כחברה רק ארבעה חודשים לפני כן, ואין לה אפילו אתר אינטרנט. גם חברת המחקר ספיר אנליסיס נרשמה כחברה חודשים ספורים לפני פרסום הדוח, וגם לה אין אתר. שם החברה רשום על שם תאגיד ספיר פרופרטי קורפוריישן, שעוסק ככל הנראה בנדל"ן.

ההתייחסות הראשונה לדוח נעשתה בנאום של היועץ המשפטי לממשלה רוברט מקלילנד, בכנס על עתיד חוק זכויות היוצרים, כשהציבור טרם שמע על הדוח או ראה אותו. מקלילנד התייחס בדבריו לנזקים הכלכליים שגורמת הפיראטיות. שבועיים לאחר מכן פורסמה ידיעה על הדוח בעיתון "The Age". הכתב שחתום על הידיעה הודה שלא קרא את הדוח המלא, אלא קיבל מידע עליו ממקור שהוא לא רוצה לחשוף. אנשי טורנטפריק, שהסתייעו במפלגת הפיראטים האוסטרלית ובבקשת חופש מידע מהיועץ המשפטי, לא הצליחו לקבל עותק מלא של הדוח.

ואתם חשבתם שפיראטים זה דבר מפוקפק.

איך זה עובד? // הטכנולוגיה

מה זה טלוויזיה?

כך מצא את עצמו תאגיד טיים וורנד כייבל בצד של הפיראטים

במלחמה נגד הפיראטיות, תאגידי ענק נמצאים באופן טבעי בצד התובע והמאיים, כשבצד השני הגולשים שצורכים ומשתפים תכנים פיראטיים. אבל לאחרונה מצאה את עצמה טיים וורנר כייבל, ספקית טלוויזיה רב-ערוצית בכבלים, בצד של הפיראטים.

טיים וורנר כייבל השיקה אפליקציית אייפד בשם "TWCable TV", שאפשרה למנויי הטלוויזיה בכבלים של החברה לצפות בחלק מהערוצים על האייפד שלהם. וורנר ראתה באייפד זרוע ישירה, קטנה וניידת של השידור במסכי הטלוויזיה - האפליקציה עובדת רק כשהצופה נמצא בבית ומחובר לקו האינטרנט הביתי, ועל כן מהווה שירות של ניוד התכנים מהמסך הגדול והנייח למסך הקטן והנייד, שאפשר לקחת לשירותים או למיטה.

ספקי התוכן של וורנר, לעומת זאת, ראו באפליקציה סכנה לפגיעה במקור הכנסה פוטנציאלי וממשי - למשל, מכירת סדרות וסרטים בחנות המקוונת של אפל, אייטיונז, לצפייה באייפד. הזרמה של סדרות וסרטים באייפד, טוענים הספקים, היא שירות שונה ונפרד משידור טלוויזיה בכבלים. לפי דיווח של ביזנס אינסיידר, כמה מהם דרשו מוורנר להפסיק מיד את השירות.

סמנכ"ל הפרוגרמינג של וורנר, מלינדה וויטמר, טוענת שהחוזים הקיימים של החברה עם הספקים מתירים לה הזרמת ערוצים לכל מכשיר בבית, כל עוד המידע מועבר על גבי הכבלים או ברשת מאובטחת. "אנחנו לא מגדירים בחוזה שלנו מהו מכשיר צפייה, כי הטכנולוגיה כל הזמן מתפתחת", אמרה בראיון ל"וול סטריט ג'ורנל".

בהתחשב בכסף הגדול שעובר בין הצדדים, לא נראה שמדובר פה בשבירת כלים. ספקי התוכן רוצים לבצר את כוחם במשא ומתן על גובה התשלום לשידור במכשירים חכמים, מול וורנר, ספקי טלוויזיה רב-ערוצית אחרים וגופים כמו חנות המדיה אייטיונז של אפל, שירות השכרת התכנים נטפליקס ואתרי סרטונים כמו יוטיוב. וורנר רוצה להוכיח שאף שהיא לכאורה כלכלה ישנה של כבלים ומכשירי טלוויזיה, היא פלטפורמה יעילה לשיווק ולהעברה של שידורים גם למכשירים חכמים.

תפקידה של וויטמר הוא למצוא תכנים, לרכוש את הזכויות עליהם ולארגנם לצפייה ברצועות השידור המתאימות, בעולם שבו הצפייה החיה והליניארית הולכת ומפנה את מקומה לצפייה לפי דרישה במגוון מכשירי קצה, תוך דילוג על מתווכים (כמו חברות כבלים) ופירוק מדורות השבט של הפריים-טיים. אולי הפער הזה הוא שהוציא מוויטמר את המשפט המהמם הבא, בראיון ל"ג'ורנל": "אני כבר לא יודעת מה זה טלוויזיה. זה סוג של מונח אנכרוניסטי".