עיר עם השראה: ארל בדרום צרפת היא לא רק העיר בה אושפז ואן-גוך

ניתן לראות את ארל כמייצגת במידה מסוימת את חבל קמארג שבו היא נמצאת, מי שיחפור קצת בהיסטוריית העיר יגלה אפילו קהילה יהודית עתיקה

שמונה שבועות במצטבר שהיתי בעיר ארל שעל נהר הרון. ישבתי באכסניה למתרגמי ספרות, שהוכשרה באגף של מה שהיה בעבר בית החולים העירוני המזוהה בתודעה עם וינסנט ואן-גוך, שהיה מאושפז בו. תרגמתי ספרים, ובמקביל מצאתי את עצמי תועה שוב ושוב בסבך סמטאותיה הימיביניימיות של ארל הקטנה.

ניתן לראות את ארל (Arles) כמייצגת במידה מסוימת את חבל קמארג, שבו היא נמצאת. הפולקלור של הקמארג - פסטיבל רועי הבקר הרכובים בתלבושותיהם הססגוניות, המכונים גרדיאן, חקלאות האורז ומלכתה השנתית - זולג לחוצותיה של ארל, ויום אחד בשנה, בחודש יוני, מכתים את רחובותיה בערימות של גללי סוסים.

הרובע העתיק הוא ברובו מדרחוב, והשוק של שבת בבוקר, גם אם מקטעים גדולים ממנו נכבשו בידי המאגרב, מציע מכל טוב הפרובנס. השיטוט בין הצבעים והריחות והטעימות הרבות שמציעים הרוכלים גורמים לך לקנות, גם אם לא ממש התכוונת. בצהריים, בעוד השוק מתפרק ונעלם כלא היה (עד שיוקם בפעם הבאה, לפנות בוקר), נכבשות הטראסות של בתי הקפה הגדולים שמולו במאות קונים על סליהם, שמלווים את האפריטיף בכל מיני מעדנים שקנו לפני שעה קלה - זיתים בשלל גוונים וטעמים, גבינות עזים בשמן זית, עגבניות מיובשות, שום כבוש, מאפים, פרוסות של נקניקי בקר קמארגיים, צדפות טלין מבושלות קטנטנות ועתירות חול, גם הן מקמארג, או פאייה שנמכרת ממחבתות ענק. אחר כך הולכים כולם, על סליהם, לנוח על בטן מלאה, או לבשל.

לארל, עיר רומית מובהקת שקמה על מסד עתיק פי כמה, גיבורים רבים. הראשון הוא מי שנחשב למייסדה, יוליוס קיסר. במאי 2008 התגלתה בנהר הרון פרוטומה מושלמת של קיסר. ב-2010 הציגו אותה במסגרת תערוכה יוצאת דופן של ממצאים שנחשפו לאורך עשרים שנה על קרקעית הנהר הרחב. במשך חודשים ארוכים הוצג דיוקנו המפוסל של קיסר במוזיאון הארכיאולוגי בעיבורי ארל ומשך מרחבי צרפת קהל עצום, שהתגודד מול יוליוס וחיוכו הטמיר כמו מול המונה ליזה בלובר.

האתרים הרומיים מתנוססים בכל פינה בעיר, חלקם שלמים או משוקמים, פעילים כתיאטרון או זירת קורידה עצומה, אחרים טרם נחפרו. בבטן האדמה, מתחת למה שהיה הפורום הרומי, מצויות מנהרות המסד של לב העיר הרומית, המכונות טריפורטיק, שאליהן יורדים במדרגות דרך בית העירייה המרשים.

מגפת הואן-גוכיטיס

תרבות ואמנות הן נשמת אפה של ארל התוססת. אחרי יוליוס קיסר, כל שאר הדמויות המסמלות אותה, בעיניי, קשורות קשר ישיר לאמנות. נתחיל בפחות נודע - ז'אק ריאטו, צייר טוב אך לא מהולל, יליד ארל שחי במחצית השנייה של המאה ה-18. בבניין עתיק שרכש, ששימש עבורו אטליה, הוקם מוזיאון על-שמו, ובו, לצד יצירות שהוריש, אוסף אמנות מגוון הכולל 57 שרבוטים צבעוניים של פיקאסו, שאותם העניק, בהיותו בן 90, כשי למוזיאון כשנשלחה אליו משלחת מתרימים. מי שהשיג את התרומה מפיקאסו היה לוסיין קלרג, גיבור תרבות מקומי נוסף - הצלם הראשון שהתקבל לאקדמיה הצרפתית ומקים בית הספר הלאומי הגבוה לצילום היחיד בצרפת, הפועל בארל ומושך אליה צלמים מקצווי תבל.

בין ריאטו לקלרג של ימינו משתרבב האנטי גיבור ואן-גוך, שבזמנו זכה לבוז מקרב תושבי ארל. כיום העיר מכה על חטא. לארל, הלוקה בואן-גוכיטיס חריף המיועד לתיירים פתאים - חולצות, חפצים, תדפיסים, יינות, פסלוני פולקלור ומה לא - אין ולו ציור אחד של ואן-גוך להתגאות בו. במוזיאון ריאטו מוצג מכתב אחד ששלח לאחיו, שתרם נדבן, ואשר תוכנו מוקרן על קיר. זה הכול. לעומת זאת, יש בו כמה אולמות מיותרים למדי שכולם מהווים מעין "הומאז'" לואן-גוך.

מי שניסתה לעשות למען מורשת הגאון ההולנדי היא יולאנד קלרג, אשתו של, שחנכה מכון על-שמו ופנתה לעשרות אמני צמרת בעולם, בהם סופרים, אופנאים ומוזיקאים, וביקשה מכל אחד יצירה לתפארת ואן-גוך. האוסף, שלעתים מוצג ולעתים מטייל בעולם, משובח, אבל ואן-גוך אמיתי אין גם בו.

לפני קלרג, גיבור התרבות החשוב ביותר של ארל במאה ה-20 הוא פיקאסו. הוא אינו מזוהה איתה במיוחד בדעת הקהל, ואף על פי כן הוא קשור אליה מאוד, בעיקר כחובב קורידות מושבע שהתארח תמיד באותו המלון וצפה באדיקות במלחמות השוורים, וכתורם אמנות שיצירות ושרבוטים שהעניק, לעתים כתמורה לארוחה, פזורים ברחבי האזור.

אזכיר גם את אופנאי הצמרת כריסטיאן לקרואה, בן העיר, שמרבה לבקר ופעיל בחייה האמנותיים. ב-2008 הציג ריאטו תערוכה גדולה ומתוקשרת שהוקדשה ליצירותיו של לקרואה, והותירה אחריה אולם קבוע ומרשים עם עבודותיו. אחרון הגיבורים הוא המו"ל הצרפתי-בלגי הובר ניסן, שהקים בית הוצאה גדול שכמעט כל תפוקתו ספרים מתורגמים לצרפתית, ובתמיכת הנשיא מיטראן כונן את האכסניה למתרגמי ספרות והפך את העיר לבירת התרגום בצרפת. בית ההוצאה הוא מרכז תרבות פעיל ובית קולנוע.

ועדיין לא הזכרתי את מוזיאון ארלאטן המוקדש לתרבות הפרובנסלית, את בית הקברות העתיק ואת הכנסיות היפות, ובראשן סן טרופים ומנזרה, ואת הכיכרות המרשימות, ואת טיילת הנהר, ואת רובע לה רוקט המינורי אך מלא חן; ויש עוד.

ביומי האחרון בארל, במאי 2010, עמדתי לא הרחק מבית החולים על-שם ואן-גוך, משוחח ברחוב עם אנשים. לפתע חלפה לידי כרוח סערה קבוצת תיירים שאותם זיהיתי מיד כישראלים. המדריכה צעקה לעברי "ואן-גוך! ואן-גוך!". הבנתי שהיא מחפשת את הכניסה לגינה של בית החולים, והוריתי לה בעברית לאן להמשיך לדהור. זו הייתה קבוצה שעצרה לרגע בארל בדרך לשדה התעופה, להעיף מבט חטוף במה שמחשיבים לגולת הכותרת של העיר לתיירים. גם קבוצות יפניות חולפות ביעף בגינה היפה, מצלמות וטסות הלאה. מדובר בעוול לעיר שיש לשוטט בה בניחותא, לעצור ללגום קפה או תה משובח באחת משכיות החמדה התרבותיות של העיר - לטעמי, בית הממכר לקפה Cafes de la Major שבסמטה הנמצאת פסיעותיים מריאטו - או לאכול פסטה ביתית בטראטוריה Palau, ולפנות לה ולסביבתה כמה ימים של יופי מובטח, אוכל ויין.

רחוב היהודים הפך ל"רחוב החדש"

באביב 2008 התקיימה בבית ממשל המחוז במרסי, השוכן ברובע ערבי למשעי ליד הנמל הגדול, תערוכה מעניינת שהוקדשה ליהדות פרובנס ההיסטורית. בחוברת שנדפסה לרגל התערוכה מוצגת מפה של ארל בימי הביניים, ורחוב במרכז העיר מצוין בה כרחוב היהודים. המפה עוררה את סקרנותי: במהלך שהיותיי בארל לא הבחנתי בה בשום סימן ליהדות מוקדמת. לא מתווה של בית כנסת עתיק שנשתמר בבית קיים כמו בטאראסקון, ולא השם "רחוב היהודים", ששרד בערים רבות. בזכות משמר ההיסטוריה העירונית בעירייה קיבלתי תיעוד מרתק על פן יהודי לא מוכר - במשך אלף שנה היו הסמטאות שבהן הילכתי עשרות פעמים חלק מרובע יהודי שוקק חיים.

הקהילה היהודית בארל התקיימה משנת 500 ועד 1,500 לערך, בתחום שבימינו מתפרס לאורך רחוב וחצי. העיר עברה מיד ליד - היא הייתה אוטונומית, השתייכה לרוזנות פרובנס וטולוז, שהייתה נוחה ליהודים, עברה לידי האפיפיור ולידיהם של כוחות אחרים, ולבסוף סופחה לצרפת. למלכי צרפת היה מה שמכנים בפלילים "דפוס פעולה", וכמו בכל מקום שאותו ניכסו, גם מארל גורשו היהודים לאלתר.

הגירוש הראשון של יהודי צרפת - בעיקר תושבי צפון מזרח, כי הממלכה דאז הייתה מצומצמת - התרחש כבר בשנת 629, כמעט 900 שנה לפני גירוש ספרד, בימי מלכותו של דאגובר הראשון. מאז גירשו הצרפתים שוב ושוב את יהודיהם. בין מגורשי ארל היו יהודים ממגורשי ספרד שהיגרו אליה, וגם פליטי מונפליה, שהתברכה בקהילה יהודית חשובה וותיקה, מקצתה מגורשי ספרד - קהילה שסולקה, כמובן, כאשר ממלכת צרפת סיפחה את העיר, ועקרה לאוויניון ולקונטה ונסן, אל חיק הכס הקדוש. צרפת המהפכנית הייתה הראשונה שהעניקה ליהודיה אזרחות. בזכותה מיהרו היהודים לעזוב את ערי השדה ועקרו ברובם לפריז.

מה שהיה רחוב היהודים (La Grande Juiverie) בארל שינה שמו ונקרא לימים Rue Neuve, הרחוב החדש, והוא בימינו חלק מ-Rue du Docteur Fanton במרכז העיר העתיקה, שבו כמה וכמה מסעדות לתיירים ואי-אלה מבנים היסטוריים. לרחוב זה יעבור בעתיד מכון ואן-גוך שהזכרתי. אבל זכר באבן לעבר יהודי - אין. סמטה שהתחברה אליו נקראהLa Petite Juiverie .

בשתי סמטאות צרות אלה הצטופפו כמה מאות יהודים, שחלקו את חייהם הלא קלים כבניה של עיר קטנה שבדרך כלל לא היה לה על מי להישען בעת צרה. וצרות היו למכביר: מלחמות וכיבושים, רעב ופרעות של פועלים חקלאים שיכורים שרצו לפגוע בבורגנים אבל איכשהו התמקדו ביהודים, עד כדי כך שפרנסי העיר התירו ליהודים לחסום את הרובע בשערים. הרבה ממה שעבר על יהודי ארל באלף השנים הללו ידוע לא מעט בזכות ארכיונים נוצריים. בביקורי הבא שם אסתכל במבט שונה על עיר שהניחה ליהודים לחיות בה, גם אם לא תמיד בביטחון.

אין צורך ברכב: מידע מעשי למבקרים בארל

כללי: בארל החניה בעייתית, ורק למלונות ספורים יש חניה משלהם. ברחוב הרחב המקיף את מרכז העיר, ובו מתקיים השוק, Boulevard des Lices, יש חניון תת-קרקעי גדול שאפשר להשאיר בו את המכונית. בארל עצמה אין צורך ברכב.

לינה: אוטל די מוזה (Hotel Du Musee) הזול (50-70 אירו לזוג), השוכן במרכז העיר, בחווילה מהמאות ה-17 וה-18. חדרים נאים וממוזגים, פטיו נעים (טל' 33490938888).

ארלאטאן (Arlatan) הקטן הוא מלון-מוזיאון השוכן בחווילה משלהי המאה ה-15. בבר נשקפות מבעד לרצפת זכוכית עתיקות רומיות מהמאה הרביעית. החדרים (85-150 אירו) מלבבים. גראנד אוטל נור פינוס (Nord Pinus) בכיכר לה פורום מנציח את זכר אורחיו המהוללים, בעיקר פיקאסו, בהדר מעט ארכאי, ובחדרים שחלקם יפהפיים. 25 חדרים ודירות, 160-570 אירו, טל' 0490934444.

מסעדה: L'Autruche )בת היענה) בסמטת Dulau ליד בית החולים ואן-גוך (טל' 0490497363).

צרו איתנו קשר *5988