ידידות אמת ושכרון כוח

מעולם לא התייצב נשיא אמריקני בוועידת אייפא"ק כדי לבקש תעודת יושר פוליטית

קריקטוריסטים אינם מבזבזים זמן על גינוני נימוס או על ניואנסים. הם הודיעו השבוע לצופיהם, כי הם ויתרו על התקווה שברק אובמה ינתק את חבל הטבור הקושר את ארה"ב ואת ישראל.

הכול נראה אחרת לפני שלוש שנים. קריקטורה ב"אל קודס" של מזרח ירושלים חגגה את נאום אובמה בקהיר. "סלאם עלייכום!", הוא אומר לקהל בחיוך רחב. "ועלייכום א-סלאם!", משיב ההמון כאיש אחד.

השבוע, ב"אל-אייאם" של רמאללה נראים ראש הממשלה נתניהו והנשיא אובמה בשני מצבים: מימין, תחת הכותרת "האמת", נראה אובמה התינוק בחיקו של נתניהו; משמאל, תחת הכותרת "פיקציה", נראה נתניהו התינוק בחיקו של אובמה.

קריקטוריסט סורי, המפרסם בשורה של עיתונים, מראה את אובמה על רקע דגל אמריקני בתבנית מגן-דוד. מפי הנשיא בוקעות המלים I Pac, משחק מילים על AIPAC, ראשי התיבות של השדולה הפרו-ישראלית בארה"ב.

נשיא ארה"ב התייצב לפני באי הוועידה השנתית של השדולה, והפציר בהם שלא לשעות לשלושת הטוענים הרפובליקניים לנשיאות, אשר עמדו לנאום למחרת. אם הם יטילו ספק בתמיכתו בישראל, אמר הנשיא, "זכרו-נא שאין לדברים האלה על מה שיסמוכו. וזכרו-נא שיחסי ארה"ב-ישראל הם פשוט חשובים מכדי שיעוותו לצרכים פוליטיים מפלגתיים".

דברים כאלה כנראה לא נשמעו מעולם בוושינגטון. נשיאים נשבעו אמונים לישראל, מועמדים פוליטיים נשבעו אמונים, אבל נשיא אמריקני מעולם לא התייצב בוועידת אייפא"ק כדי לבקש ממנה תעודת-יושר פוליטית. הנשיא הזה נהג השבוע באייפא"ק כדרך שפרקליט נוהג בחבר מושבעים בבית משפט אמריקני. נשימתם של ותיקי הסיקור הפוליטי בוושינגטון נעתקה.

החודש לפני 59 שנה בבית הלבן

איזו אבולוציה מדהימה עברו יחסי ישראל-ארה"ב ב-60 השנה האחרונות, או אולי בעצם 59. במארס 1953 סרה משלחת של יהודים לבית הלבן, להיוועד עם הנשיא דווייט אייזנהאור, שעתה זה הושבע. גיבור המלחמה בנאצים, משחרר מחנות הריכוז, לא היה זקוק לתעודת-יושר מאיש. ידיד קרוב של הנשיא, כוהן דת ששמו אדוארד אלסון, סיפר שנים אחר-כך על הפגישה הזו:

"הנשיא פנה אליהם, ותהה אם הם מבקרים אצלו כאמריקנים, או כנציגיו של אינטרס זר... הוא הצביע על מפת העולם, והראה להם את גשר היבשה הערבי הגדול בין אסיה, אירופה ואפריקה. הוא אמר להם ללא כחל ושרק, כי מי שיזכו בידידותם של אנשי גשר היבשה הזה, ידם תהיה על העליונה בכל סכסוך עולמי כי יפרוץ".

מותר להניח שבני שיחו היהודיים של הנשיא רעדו כעלים נידפים ברוח. מנהיג העולם החופשי הטיל ספק גלוי בנאמנותם לאמריקה. שלוש שנים אחר-כך, משלחת נוספת באה אל אייזנהאור לבקש שימכור נשק לישראל. זה היה בערך חצי שנה לפני מבצע סיני. הבאים שמעו תחילה ממזכיר המדינה פוסטר-דאלאס, אולי העוין ביותר לישראל מאז ומעולם, כי אסור שיתעורר הרושם, שהציונים מעצבים את מדיניות ארה"ב.

להלן אמר הנשיא, ש"שום שיקול פוליטי לא ישפיע עליו, הוא יעשה מה שהוא חושב לנכון, ואם זה ימנע את בחירתו החוזרת, לו יהי כן".

זו הייתה כנראה הפעם האחרונה שנשיא אמריקני דיבר כך, או נהג כך. אגב, אייזנהאור נבחר ללא קושי 6 חודשים לאחר השיחה ההיא. לקול היהודי לא היה שום משקל בבחירות של 1956. אבל 4 שנים אחר-כך, הקול היהודי מילא תפקיד חשוב בהבטחת ניצחונו הדחוק להפליא של ג'ון קנדי על סגנו של אייזנהאור, ריצ'רד ניקסון.

הקול היהודי - והתרומה היהודית

היהודים לא יחזרו עוד להיות לשון המאזניים. את מקום "הקול היהודי", לפחות בזירה הארצית, יתפוס בהדרגה כוחם של יהודים באיסוף כספים לטובת מועמד ומפלגה.

עליית אייפא"ק היא תוצאה ישירה של שימוש מסיבי בכוח התרומות. אמנם אייפא"ק עצמה אינה אוספת כספים לטובת מועמדים. מעמדה החוקי אוסר עליה (כארגון שלא לצורכי רווח, אשר התרומות לקופתו פטורות ממס). אבל היא הכתובת הטבעית בשביל כל תורם, הרוצה לדעת מי המועמד הפרו-ישראלי ביותר במחוז הבחירה שלו, או במדינתו, או בזירה הארצית.

חברי הקונגרס המגיעים לוועידות אייפא"ק עושים כן כמובן מתוך אהדה כנה לישראל, אבל גם כדי להתפקד. הם מנצלים את נוכחותם להפצרות לא-פורמליות בתורמים יהודיים לסייע למאמציהם לחזור ולהיבחר. השיחות עם התורמים לובשות לפעמים ממדים של יריד.

ועידת אייפא"ק הסתיימה ביום ב'. ביום ג' בבוקר סרו לגיונות של פעילי אייפא"ק אל גבעת הקפיטול, וביקרו במשרדיו של כל אחד מ-538 חברי הסנאט וצירי בית הנבחרים. זה מאורע שנתי, שאי אפשר לטעות בממדיו ובעוצמתו.

הנשיא האחרון שהיה מוכן להיקלע לעימות חזיתי עם ממשלת ישראל היה ג'ורג' בוש האב. ב-1990 הוא שלח את מזכיר המדינה שלו לוועידת אייפא"ק, כדי להודיע שהקיץ הקץ על "חלום ארץ ישראל השלמה" (Greater Israel). הנאום ההוא, כמו גם הדיפלומטיה האמריקנית שליוותה אותו, שכנעו את אייפא"ק להעתיק את כובד המשקל של מאמציו מן הזרוע המבצעת אל הזרוע המחוקקת.

במארס 1992, אולי בפעם הראשונה, פשטו פעילי אייפא"ק על הקפיטול. במקרה, באותו היום נתן בוש תדריך לעיתונאים. הוא נשאל על הפגנת הכוח הזו, וענה בקריצה, "זו לא חוכמה, כל-כך רבים נגד אחד".

"אחד" היה כמובן הנשיא עצמו, זה הנשיא אשר סירב להעניק ערובות להלוואת ענק שממשלת יצחק שמיר ביקשה מבנקים אמריקניים, כדי לשכן את עולי ברית המועצות. היהודים האלה הצביעו נגד שמיר ביוני 1992, ויצחק רבין עלה לשלטון.

סכנת הבומרנג?

יש אנשים לא מעטים בשמאל הישראלי, אולי לא רק בשמאל, המקווים לשידור חוזר. השבוע שמענו מוועידת אייפא"ק כי זו תקוות שווא, לפחות בשנה הזו. אני חושב שיתבדו אלה המצפים, כי אובמה יפנה נגד ישראל אם יחזור וייבחר. זו תהיה אמנם תקופת כהונתו השנייה והסופית, אבל מפלגתו לא תרשה לו להשאיר אדמה חרוכה.

השבוע, כאשר הנשיא אמר I Pac (בלשון הקריקטוריסט מדמשק), היה אפשר להבחין בקורטוב קל של שכרון-כוח בין ידידי ישראל. סוף-סוף, ישראל היא העניין היחיד במערכת הפוליטית המקוטבת באמריקה שממשלה ואופוזיציה יוצאות מגדרן לתמוך בו. אין צריך לומר שמצב עניינים כזה עדיף בהרבה על המצב ב-1953.

לעומת זאת אפשר גם לטעון, שיש סכנה מובנית בשימוש גלוי מדי בכוח פוליטי. לשימוש כזה עלול להיוודע אפקט בומרנג. אני מודה שאני שומע הזהרות כאלה זה 30 שנה לפחות, והן אינן מתאמתות, אבל אולי מוטב שלא להעמיד אותן במבחנים תכופים מדי. איש אינו יודע איך תגיב דעת הקהל האמריקנית, אם יתעורר הרושם, מבוסס או לא מבוסס, שישראל מסבכת את אמריקה במלחמה מעבר לים.

סוד הצלחתה של ישראל בדעת הקהל האמריקנית היה עד כה בהיעדר כוח נגדי מגובש. משימתה של ישראל היא להקשות על כוח כזה להופיע. אין זה מן הנמנע, כי אינטרס לאומי כל-כך חשוב מצדיק התאפקות.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com