במקום הכי נמוך בתל-אביב

למרבה הצער, "קומדיה של טעויות" בקאמרי עושה עוול היסטורי לשייקספיר, ומגדירה מחדש את הערס-פואטיקה

יש הצגות שהדיסוננס בין מרכיבי הקדרה ובין התוצאה הסופית פשוט בלתי אפשרי לעיכול. ב"קומדיה של טעויות" משחקים לא מעט שחקנים מצוינים שכבר הראו שהם שחקנים מצוינים בלא מעט הזדמנויות ועל גבי כמה וכמה פלטפורמות. מעודד תאומי דרך גילת אנקורי ועד לאלי גורנשטיין, מדן שפירא דרך יפתח אופיר ועד ליניב ביטון. שחקנים אחד-אחת, כמו שאומרים בכדורגל. אבל אם כבר התבקשנו למשחק עם הדרבי וחוקים משלו, הרי שכמו שגורסת קלישאת הכדורגל החבוטה שלפיה שמות לא מנצחים משחקים, כך אירע גם הפעם בתבוסה שהנחילה קבוצת הפועל "קומדיה של טעויות" בראשות הקפטן שלה הבמאי משה קפטן, ל-FC שייקספיר הלונדונית.

ניסיתי להיזכר מתי צפיתי לאחרונה בקומדיה כה חלשה. פארסה בימתית מאכזבת שלא עושה כבוד לאיש ממשתתפיה ומיוצריה, ודאי שלא לאכסנייה המכובדת שבמסגרתה היא עולה, ולבטח שלא לקהל שלה, שאם צריך לאפיין אותו במילה אחת הרי שהיא תהיה - נבוך.

מזמן לא ראיתי כל-כך הרבה אנשים בוגרים מתכרבלים בתוך עצמם במבוכה, ואני חוסך מכם את התגובות בדרך למגרש החנייה. לא כך דמיין הקהל הזה את גדול המחזאים ויליאם שייקספיר - ערס-פואטי רק בלתי הפואטיות.

מאיפה להתחיל? משיבושי הלשון הירודים וממשחקי המילים ברמת יובל המבולבל; מהמיניות הזולה שגורמת געגועים עזים ליהודל'ה, בנצי ומומו; או אולי מהשחקנים שלא מאמינים לאף מילה שיוצאת להם מהפה ומשדרים תחושה חזקה מאוד של "מה אני עושה פה לכל הרוחות?!". ולא, מודעות עצמאית להימצאותך בפארסה מקושקשת לא הופכת אותה פתאום למתוחכמת במין הוקוס-פוקוס של הפוך על הפוך.

לא מצליח להסתיר את הגיחוך

קצת דוגמאות? קחו למשל את קטעי המעבר בין התמונות, שמגיש עודד תאומי בתפקיד המספר, שפחות או יותר מתנצלים בפני הקהל על מה שמציגים בפניו. או אולי את דן שפירא בתפקיד התאום מסירקוז, שלא מצליח להסתיר את הגיחוך בין שפתיו, כשהוא נדרש לסלסול בסגנון זוהר ארגוב (תפקיד שהוא מילא היטב בהצגה אחרת, אבל איך זה שייך?). או אולי את רונה לי-שמעון בתפקיד הזנזונית ארוכת הרגליים, שנכנסת לצלילי להיט המועדונים What the fuck (לא יכולתי להגדיר את זה טוב יותר בעצמי).

או אולי את נדב אסולין בתפקיד הצורף, שגזר על עצמו שיבוש לשוני בדמות הפיכת כל שין לצ'ין צועקת. צ'ייקספיר מתהפך איפשהו.

לסיכום, באמת שאין לי דבר נגד הבמאי משה קפטן, שכמה מהדרמות שביים לאחרונה זכו לביקורות לא רעות בכלל במדור זה ("אם יש גן עדן" בהבימה או "בחורים טובים" בבית ליסין, למשל), אבל אני חייב להודות בכל הקשור לקומדיה הרף רק נחבט והולך. אם חשבתי שב"שם פרטי" שהוא ביים בבית ליסין או ב"זהב טורקי" שהוא ביים בקאמרי ושירד באותה מהירות שעלה, נגענו בתחתית, באה הפרשנות שלו ל"קומדיה של טעויות" והגדירה אותה מחדש.

טוב, בכל זאת שייקספיר.

"קומדיה של טעויות" מאת ויליאם שייקספיר, תרגום: דורי פרנס, בימוי: משה קפטן, תיאטרון הקאמרי