החיים הם לא במקום אחר

הם חוצבים ומפסלים את חייהם כמו שירה מזוקקת ועזה, אמני החיים

1. לפני כמה שנים נסעתי לחופשה בעיירה מושלגת בעיצומו של מארס קפוא. אלא שבמקום לעשות סקי, או משהו מועיל מעין זה, הצטנפתי בחדר במשך ימים והתמסרתי לקריאה. לא הנחתי מהיד את "הדרך" של קורמק מקראתי, נשאבתי לאפוקליפסה. לדרך שבה הכול נמחק. הנוף, התוואי, כל זכר ליישוב. העולם נותר מפויח ושחור.

הכול הופשט מזהותו. 200 עמודים אפלים אחר כך, הרבה ממה שחשבתי על העולם נשאר מאחור. התחלתי להסתכל על צבעים במבט אחר. הירוק החי של העצים, הלבן השבור של הוורד, אפילו התכול הרך של השמים. אף אחד מאלה לא היה מובן מאליו. זה היה כמו לראות אותם בפעם הראשונה.

2. הדברים הטובים בחיים הם הרבה פעמים הדברים הכי בסיסיים, והם עוברים לידך כשאתה לא שם לב. העולם הדיגיטלי מהיר מאוד, ברוטלי, דורש פידבקים מיידיים. רוצים עכשיו, מהר, קצר.

בעולם המורכב הזה התנינו את עצמנו לא לשים לב לדברים הקטנים. בטח שלא ליהנות מהם. לא מספיק. גם אם העולם הזה מורכב מבעבר, הוא הרבה יותר שטחי. גם אם החוויה המעצבת שלנו היא דיגיטלית, החיים הם בסופו של דבר אנלוגיים. מילן קונדרה דיבר על ההנאה שבאיטיות. הוא לעג לחופזה שלנו במציאות המודרנית, על החיים חסרי הסבלנות שמובילים לאימפוטנציה, לאו דווקא פיזיולוגית.

3. יש לחיים כל כך הרבה ידיות וגדג'טים שצריך לדעת לתפעל. מכירים את אלה שהצליחו לסובב את הידיות והגיעו לאיזשהו כפתור נכון? אני קוראת להם אומני חיים. הם הצליחו להעלות את הקיום שלהם לדרגה של יצירת אמנות מעודנת.

יש להם הרבה מאוד סגנון, אבל גם אני רגשי מפותח. הם ניחנו בהבנת הפואטיקה של הקיום. הם חוצבים ומפסלים את חייהם כמו שירה מזוקקת ועזה, מנהלים את הנאותיהם בדייקנות נוירוכירורגית. כשזה מגיע למשקיענות, אין להם אלוהים. כלומר, הכי הרבה אלוהים.

4. אם אתה לא כזה - לא באמת תבין למה הכוונה. אבל אם תשאל אומני חיים, הם ישר יבינו. הם, שדואגים לניהול פעיל ומודע של העונג, משלבים הרפתקנות וטעם. וזה לא עניין של כסף. זה כוחה של ההנאה מהפשטות. הצרפתים המסורתיים, למשל, מאומנים להיות קשובים להתנסויות, להתאים עצמם לחומרי הגלם הטריים.

המרדף שלהם הוא אחרי איכות, לא כמות. כשצרפתי מדבר איתך על אוכל, יין ואהבה, אתה מצווה להקשיב. הוא יודע שאושר זה לא רק עניין של מזל, אלא מה שאתה עושה מהחיים שלך.

באיטליה פיתחו את אומנות ה"לעשות יש מאין", ליהנות מלא לעשות כלום. להפוך כמה מאכלים פשוטים למשתה, מפגש של כמה חברים - לחגיגה. לא צריך כסף, רק כישרון לשמוח. בהודו העלו לדרגת אומנות את האיזון בין תענוגות ארציים להתעלות רוחנית. נראה לכם בנאלי? אצל הרבה מאוד אנשים עונג מזוקק הוא לא חלק מהתפריט.

אומנות החיים היא עומק ההנאה שאתה יודע למצות מכל אספקט בחיים. מיצוי מלא ככל האפשר. החיים הם יותר מאשר לצאת לעבוד, לרבוץ בפסיביות מול "האח הגדול" וללכת לישון. בואו נודה, הרי בעידן הריאליטי והפייסבוק החיים זה מה שקורה לנו בזמן שאנחנו מציצים לחיים של אחרים.

5. אתה שמח ומרוצה מחייך? זה עדיין לא הופך אותך לאומן חיים. מצד שני, אין משמעות לאומנות החיים אם אתה לא שמח. אומני החיים הם אנשים יצריים, חושניים, מלאי תשוקה לכל דבר, נימפומנים של החיים. משתהים על החוויה, יונקים אותה. גם אם הם מתים מרעב, הם לא יכינו את הסנדוויץ' שלהם ביאללה יאללה. הם ישקיעו בו את כל תשומת הלב, יתנו את האקסטרה מאמץ. כן, גם אם זה כולה סנדוויץ'. הם יכולים להיות מידל קלאס בהרבה תחומים, אבל בארגון ההנאות הקטנות שלהם הם הכי "היי אנד".

6. אמנות היא לא רק משהו שממסגרים ותולים על הקיר, אלא כל מה שאנחנו משתמשים בו כדי להעשיר את עולמנו, לעצב את התפיסות שלנו. כל דבר יכול להיות יצירת אמנות, אם הוא מגלם משמעות. אנדי וורהול הדגים את זה עם קופסאות הברילו שלו.

זה נכון שאמנות וכסף מקיימים ביניהם יחסים הדוקים. האספן הטיפוסי הוא הקפיטליסט הטיפוסי. כך גם האספן של חוויות מרגשות - כשהן גרנדיוזיות, הן עולות הרבה מאוד כסף. היום כל בעל הון מפתח גם נפש של אמן. לא תמיד יש לו כוח לתהליכים המאומצים של יצירה ועיבוד אמנותי, כשמונחת מולו הדרך הקצרה והפשוטה אל ההנאה - האקט ההדוניסטי. עבור מי שנוהג רק הדוניזם ריק, כך נראים חייו: מוגזמים, יפים מדי, קיטשים. במסיבת התענוגות שמנפקת התרבות הבורגנית, זה בעיקר ביטוי קיצוני של אסקפיזם ושואו אוף.

7. אז מה לעשות כשהסיפור שלנו חיוור, קלוש, משוטט מכוח האנרציה, כשאנחנו חיים בלי תנופה בתוך ערפל המה-זה-כבר-משנה? בואו נודה, רוב הזמן החיים שלנו נראים כמו טיוטה לסיפור שעדיין לא ניצת. סיפור טוב חייב לבעור. אולי עוד אפשר לעשות משהו בעניין הזה. להפוך את החוויה למשהו יותר מודע, פחות פסיבי. לא להסתפק בחביתה הסתמית שנקראת קיום סטנדרטי.

כבר הרבה שנים שאני עובדת יותר מדי, כמעט בלי להרגיש אשם, מלבד רוב הזמן. ברגעי מודעות נדירים אני מבטיחה לעצמי, שמעכשיו באמת אתחיל לחיות כמו שצריך. אבל אז קורה מה שתמיד קורה להבטחות בחיים: החיים קורים. לא כולנו אינדיאנה ג'ונס שמונע למצוא את הגביע הקדוש, או אנטואן דה סנט אקזופרי, שמחפש כוכב שווה להנחית עליו את המטוס שלו, ובכל זאת, קצת לפני שאנחנו חותמים על טופס טיולים מהחיים - כדאי שננטרל את הטייס האוטומטי, ננשום עמוק ונעשה משהו מעורר, יצירתי, אפילו בקטנה. ולא, לא התכוונתי לגיחה לטרמינל.

vered-r@globes.co.il