לפני כ-5 שבועות התיישבו עורכי דין, עיתונאים ספורים ונציגי האגודה לזכויות האזרח באולמה של השופטת מיכל אגמון-גונן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. על הפרק עמד פסק דין בעתירה שהגישו 3 חסרי בית, באמצעות האגודה, נגד עיריית תל-אביב. העירייה נהגה להחרים קרטונים, שמיכות וציוד נוסף המשמשים את חסרי הבית לשינה. משמעות הדבר בפועל הייתה סילוקם מגנים ציבוריים.
אגמון-גונן החליטה לעכב את ההקראה, אולי מי מהשלושה שהגישו את העתירה עוד יתייצב לשמוע את פסק הדין. זו גם אחת הסיבות שביקשה להקריא אותו ולא הסתפקה במשלוח בדואר. כשאיש מחסרי הבית אינו מגיע, היא מציינת את חוסר הנגישות שלהם למערכת המשפט כחלק מהבעייתיות שבמצבם. אמירה שיותר ממרמזת על רוחו של פסק הדין: עתירתם של חסרי הבית התקבלה.
"הדרתם של חסרי הבית מהמרחב הציבורי פוגעת בזכויות האדם הבסיסיות ביותר שלהם... הזכות להתקיים וכבודם כבני אדם", הקריאה השופטת. "לקיחת הציוד שלהם בכוונה להרחיקם פוגעת בזכות התנועה שלהם ובקניינם".
זהו פסק דין לא פשוט ולא מאוד צפוי: הוא מבכר, הלכה למעשה, את זכותם של חסרי הבית לדור ברחוב על פני אי-הנוחות שהנוכחות שלהם עשויה לעורר בקרב התושבים; והוא גם ישליך מטבע הדברים על רשויות מקומיות נוספות, שיידרשו ליישר קו לפי הנחיות השופטת לגבי הנסיבות החריגות שבהן מותר לראות בחסרי הבית וציודם בגדר מטרד. בעיריית תל-אביב מתכוונים להגיש ערעור לבית המשפט העליון; אגמון-גונן, אולי השופטת הכי פחות צפויה במערכת המשפט כיום, כנראה תמשיך למשוך אש מצד המערכת.
עם השנים הפכה אגמון-גונן, 51, לאחת השופטים הבולטים בסוגיות של צדק חברתי וזכויות אדם. היא לא מתביישת להצהיר שהיא רואה במשפט כלי לשינוי חברתי, ולהחזיק באג'נדה - אחת המילים שמעוררות פריחה בבית המשפט העליון. פסקי הדין שנתנה אגמון-גונן בשנים האחרונות, בשבתה כשופטת מחוזית, מדגישים את תפיסת עולמה האנטי-ממסדית, זו שמקדשת את זכויות האזרח הקטן ומתייחסת בחשדנות רבה לרשויות; אותה תפיסת עולם שהפכה אותה לסיוט הגדול של המשטרה ושל הפרקליטות כשופטת שלום בירושלים, בגלל היחס המתחשב שגילתה כלפי זכויות העצירים ובגלל הספקנות שהפגינה כלפי מערכת אכיפת החוק.
בארגוני זכויות האדם ובאקדמיה חולקים לה שבחים; פרקליטי הרשויות, כמו גם גופים אחרים בשירות המדינה שנפגעו מהרוח המהפכנית הזו, נלהבים הרבה פחות וטוענים כי אגמון-גונן מציגה תפיסה פופוליסטית, שזוכה לתקשורת אוהדת אבל גם נהפכת בסופו של דבר בעליון ולכן אינה מייצרת שינוי אמיתי.
אחת הדוגמאות לכך מתבטאת בפסק הדין שנתנה אגמון-גונן בעניין מוסה דכה: דכה הוא תושב שכונת פרדס דכה שביפו, שביקש מבית המשפט לבטל את צו ההריסה שהוציאה לו העירייה, אחרי שהרחיב את דירתו ללא היתר - היתר שממילא לא יכול היה לקבל כיוון שאין תוכנית מתאר באזור. אגמון-גונן לא הסתירה את ביקורתה על העירייה, שהודתה בדיון כי לא צפויה תוכנית כזו גם בעשור הקרוב: "אתם מחזיקים את התושבים כבני ערובה", היא הצהירה, והאריכה את מועד ההריסה לשנה מהיום שבו תהיה אפשרות לבקש היתר בנייה.
שופט העליון אליקים רובינשטיין הפך את פסק הדין ואמר שלא ייתכן שאגמון-גונן תאפשר לתושבי פרדס דכה לקחת את החוק לידיים. החדרון שבנה מוסה דכה נהרס, אבל העברת פסק הדין של העליון למבקר המדינה ונזיפה ששיגר רובינשטיין לעירייה באותה החלטה עשו את שלהם - ותוכנית המתאר החלה סוף-סוף לזוז.
אפשר לראות בביטול פסק הדין פגיעה בשיקול הדעת של אגמון-גונן, אבל אפשר גם לומר שבמבחן התוצאה החברתית, היא הצליחה: "תמיד שאלה אותה למה דווקא היא מקבלת את התיקים המעניינים", מעידים גורמים במחוזי בתל-אביב, "והיא הייתה עונה שאלה אותם תיקים שכולם מקבלים, רק ששופטים אחרים מתייחסים אליהם בצורה טכנית, בעוד שהיא רואה בהם הזדמנות לשינוי חברתי".
פרקליט שמייצג רשויות מקומיות מגחך לשמע הדברים: "אם אגמון-גונן רוצה ליצור שינוי חברתי אז שתרוץ לכנסת או שתעבוד כלוביסטית - ממילא נראה שמאוד חשוב לה לבלוט. כשופטת, היא לא יכולה להרשות לעצמה לראות את הדברים בשחור-לבן, וכשמופיעים אצלה נוצר הרושם שהאזרח תמיד צודק והרשויות תמיד טועות. יש תחושה שהיא באה מראש עם אג'נדה".
- זו לא אג'נדה כל-כך גרועה לתמוך באזרח הקטן, בפרט שרוב השופטים חושבים שהקידום שלהם נמצא אצל המדינה.
"הבעיה עם אגמון-גונן היא שבגלל מחויבותה לאג'נדה שרואה ברשויות מקום מושחת, היא לא רואה את התמונה הרחבה יותר, ומחמיצה לפעמים את המשמעות הכוללת. לפסוק הוצאות עצומות לרשות מקומית כדי ללמד אותה לקח לא משרת את האזרח הקטן, כי זה נלקח מכספי הארנונה שלו".
- למה אתה מתכוון?
"כשאגמון גונן אישרה תביעה ייצוגית של דייגים ושל גולשים בגלל קריסת קו ביוב, שהסבה לשיטתם נזק, היא אמרה בדיון: 'אני כבר החלטתי שיש פה נזק. השאלה מי ישלם'. לא תמיד המדינה או החברות הגדולות מנסות לדפוק את האזרח הקטן, בעוד שמבחינתה זה מצב נתון. האפשרות שהאזרח הקטן מנסה לעשות קופה על חשבון המדינה כמעט שלא עולה על דעתה".
משה נגבי, הפרשן המשפטי של קול ישראל, אינו מתרגש מהביקורת: "ההחלטות שלה אולי לא שגרתיות, אבל הן מנומקות היטב. גם אם אני לא תמיד מסכים איתה, אני עדיין מעדיף אותה על-פני שופטים בלי אג'נדה ערכית של זכויות אדם. האקטיביזם שלה הרבה פחות מאיים על מערכת המשפט בהשוואה לבינוניות השולטת במערכת".
- אם העליון הופך חלק מהפסיקות העקרוניות שלה, אז מה שווה האקטיביזם הזה?
"שופט שכותב החלטות פורצות דרך תמיד יעורר התנגדות אצל השמרנים. אני מעדיף שופט עם ראש גדול על-פני זה שהולך בתלם. התפקיד שלה הוא לשפוט מן הצדק, ולא להתייסר בשאלה איך המדינה תיישם את זה. גם בית המשפט העליון בארצות-הברית לא התחשב בשאלת הכסף כשביטל את ההפרדה הבין-גזעית. אני רוצה שופטים כאלה, שמוכנים להוביל מהפכות".
הסרטן שינה את התמונה
אגמון-גונן נולדה לאריסטוקרטיה רחבייתית (אביה הוא הגינקולוג פרופ' עמירם אדוני, ואמה היא חוקרת התקשורת פרופ' חנה אדוני); הייתה נשואה לצבי אגמון, עורך דין מסחרי מוביל שהיה שותפו של מישאל חשין בתקופה שבה היה עדיין עורך דין; וחלום חייה כילדה היה להיות אחות. אביה הציע שאם כבר אחות, כדאי שתלך ללמוד רפואה, אבל אגמון-גונן העדיפה לוותר על הרעיון, מתוך הנחה שלא תוכל לבחור בהתמחות מעניינת ולגדל במקביל ילדים. היה לה מובן מאליו שהיא, ולא בן זוגה, תהיה מי שיעשה את הוויתורים בקריירה. גם בחירתה בלימודי המשפטים נעשתה מתוך מחשבה שמדובר במקצוע פרקטי, שיאפשר לה לנהל חיי משפחה שפויים יותר, ודאי לא כאלה שיציירו אותה כמהפכנית גדולה.
"מיכל אגמון-גונן הייתה חלק מחבורת ילדי הפרופסורים מרחביה", מספר עו"ד עמוס ון-אמדן, שמיודד איתה מאז תקופת הלימודים באוניברסיטה העברית. "היו בחבורה שלנו כאלה שחלמו על שיפוט, היא דווקא לא הייתה ביניהם".
המסלול הבורגני הזה, אולי הבורגני מדי, קיבל תפנית עם המעבר לשוק העבודה, אז החלה להתעצב השקפת העולם של אגמון-גונן. זה החל בשנתיים שבהן שימשה עורכת דין במשרד פרטי שהתמחה בהנפקות. לכאורה, התחשבו שם באם הצעירה ואפשרו לה לצאת הביתה מוקדם. אלא שהישיבות החשובות עם הקליינטים הגדולים התקיימו בשעות הערב והותירו אותה מחוץ לתיקים המעניינים באמת.
"מיכל מצאה את עצמה מייצגת בתיקים שבכלל לא שיקפו את היכולות שלה", מספרת חברה קרובה. "הרגיז אותה להתעסק בשטויות, והיא עברה למחלקת הייעוץ והחקיקה במשרד המשפטים. שנים אחר כך, כשהתארחה בכינוס של הלשכה שעסק בהעצמת נשים, היא הציעה להם לקדם מודל של משרד ידידותי למשפחה, שיכלול ישיבות עד השעה ארבע, ועבודה בשעות גמישות".
התחנה השנייה שעיצבה את השקפת עולמה הייתה מחלת הסרטן שתקפה אותה לפני 6 שנים, ושממנה הבריאה לחלוטין.
"כשמיכל הייתה בחופשת מחלה, היא התלבטה אם לחזור לשיפוט", מספרת אותה חברה קרובה, "עלו אצלה שאלות וספקות, אם יש טעם, אם זו לא מלחמה בטחנות רוח, אם היא בכלל משנה משהו. וכמו שקורה ללא מעט חולים, ובעיקר לאדם עם מבנה אישיות לוחמני כמו שלה, המחלה רק חיזקה אצלה את התחושה שכולנו זמניים פה, ושחשוב להספיק לעשות כמה שיותר בזמן הקצוב שיש לנו. אז היא החליטה לחזור למערכת".
האנשים שמאחורי התיקים
חבריה של אגמון-גונן מאמינים שדימוי הטרבל מייקרית דבק בה רק בשל היותה אישה: "היא אדם לא מתפשר, נעדרת קונפורמיות ומנהלת מאבקים צודקים", אומר אחד מהם. "על גבר שהיה עובד כך היו מרעיפים סופרלטיבים, אבל מיכל סובלת מאותה הבעיה שממנה סובלים חושפי השחיתויות - היא זו שיוצאת הבעייתית במקום המערכת. אמרנו לה כמה פעמים, 'איך תשבי בעליון? תראי את ההרכבים שם, תראי את הנפשות הפועלות - זו מערכת מאוד שמרנית'. אבל היא מתעקשת שגם לה יש מקום שם".
עורכי הדין נוטים להזכיר את החיוך, והרוב מדברים על יכולת אנליטית ועל החלטיות: "המשרד שלנו אוהב להופיע מולה", אומר עו"ד בועז וילנסקי. "לא תמיד אני מסכים איתה, אבל בסך-הכול ההחלטות עם היגיון, וניכר שהיא חושבת על האנשים שמאחורי התיקים".
תיק שבו גילתה התחשבות מיוחדת באנשים - אולי מיוחדת מדי, כפי שטענו רשות שדות התעופה והוועדות המקומיות בערעור שהגישו לעליון - נוגע לדרישה של התושבים הסמוכים לנמל התעופה בן-גוריון לקבל פיצוי כספי בשל הרעש שנגרם להם בעקבות פעילותו החדשה של השדה בעידן נתב"ג 2000. בפסק דין תקדימי, שהתבסס על עקרון הצדק הסביבתי, אישרה אגמון-גונן את עצם הגשת התביעות. הנחת העבודה שלה הייתה כי לא ייתכן שכל עם ישראל ייהנה מהתחדשות שדה התעופה, ורק תושבי האזור ישלמו את המחיר.
העדפה נוספת של האזרח הקטן על-פני התאגידים הגדולים מתבטאת בהחלטתה לאפשר שידור חי וללא תשלום של שידורי הפרמייר ליג באינטרנט. חברת הפרמייר ליג טענה שמדובר בפגיעה בזכויות היוצרים, וכי אין סיבה שמי שלא שילם דמי מנוי ייהנה מהשידורים בחינם; אולם בהחלטה ארוכה ומנומקת קבעה אגמון-גונן כי מדובר בשימוש הוגן, שכן בעל האתר אינו מרוויח כסף מהעברת המשחק, אלא בסך-הכול מאפשר לציבור שידו אינה משגת לשלם דמי מנוי, להיות שותף לחגיגה בזמן אמת. היא גם הגנה על זכותו של בעל האתר להישאר אנונימי, ובכך התאפשר לו לחמוק מתביעה.
הפרמייר ליג לא ויתרה וערערה לבית המשפט העליון, ששוב הפך את החלטתה של אגמון-גונן: הגולש אמנם נותר חסוי ובית המשפט הפנה את הסוגיה למחוקק כדי שיכניס סדר לחלל החקיקתי בנושא, אלא שהשורות העליונות, כלומר הנימוקים שישפיעו על ההתייחסות למקרים הבאים, היו שונים בתכלית וסתרו את הנמקותיה.
ד"ר גיא פסח, מומחה לקניין רוחני מהאוניברסיטה העברית, סבור שלמרות האמור לעיל, אגמון-גונן "היא אחת השופטות החשובות והמשפיעות בתחומים של קניין רוחני, זכויות יוצרים וטכנולוגיה. פסיקתה מאופיינת בחשיבה חדשנית ובהבנה כלכלית-עסקית של התחום".
לא כולם יסכימו עם הקביעה הזו של פסח: לפני כמה חודשים פסקה אגמון-גונן מיליון שקל בפיצויים לאיש העסקים אלי עזור, בעקבות קמפיין שלילי שהפעילה כלפיו חברת קאנווסט הקנדית באמצעות יועצי התקשורת רונן צור ומוטי מורל. בכתבה שפורסמה ב-G, הצהירו לא מעט יועצי תקשורת כי גונן-אגמון רחוקה מלהבין איך השטח פועל, וכי הגבלת הקמפיין השלילי לאזורים "חלביים" היא בגדר גזירה שלא ניתן לעמוד בה.
פסק דין אחר, שמייצג את אותה חשיבה עסקית מתקדמת, נוגע לתביעה שהגיש מעריב נגד חברת אול-יו-ניד, מפעילת אתר אול ג'ובס, שפרסם מודעות דרושים שהופיעו בעיתון. אגמון-גונן התירה את הפרסום בנימוק שלמעריב אין זכויות יוצרים על תוכן המודעה, ושאם העיתונות המודפסת תחדל מלהתקיים בגלל דברים כאלה, הרי אין מה לעשות - זו המציאות ויש להתקדם לעבר מודל עסקי חדש. גישה הומנית במיוחד כלפי העובדים שיאבדו את מקום עבודתם אין כאן, אבל מבחינתה מדובר במצב דומה לזה שחוו חברות התקליטים בארצות-הברית, שלמרות הזכיות בבית המשפט נגד חברות שיתוף הקבצים, נאלצו להתאים עצמן למודל חדש כדי לא להפסיד באמת את השוק.
בעליון רוצים אנדרסטייטמנט
האם גם בית המשפט העליון רוצה שופטים מסוגה? שאלה טובה, בוודאי לאור העובדה שאגמון-גונן אינה מסתירה את רצונה להתמנות לעליון. היא עצמה סיפרה לחבריה, כי בערך על שמה בוויקיפדיה היא ערכה כמה שינויים שחידדו פריט בביוגרפיה שלה, שהיה חיוני בהתמודדות על הכיסא המזרחי לפני שנה: העובדה שיצחק אדוני, סבה מצד אביה, כיהן בוועד העדה הספרדית בירושלים וזכה בתואר יקיר העיר, הופיעה בסמוך לחיפושים אחר מועמד מזרחי לעליון. מי שאייש את הכיסא הזה בסוף היה השופט אורי שוהם, שעלה כילד מעיראק.
"קשה להאמין שהיא הייתה נבחרת על הטיקט הזה", מגחך חבר בלשכת עורכי הדין, "היא בת למשפחה ס"טית מרחביה, ילדת שמנת, לא בדיוק הביוגרפיה שאתה מצפה ממי שמתמנה על תקן השופט המזרחי".
ומה עם התקן הנשי? על אף העובדה שרק 4 נשים נמנות עם 15 השופטים המרכיבים את בית המשפט העליון, ספק גדול אם היא תהיה זו שתחליף את עדנה ארבל שעתידה לפרוש ב-2014, בעיקר כשמדובר בעידן של נשיא שמרן כמו אשר גרוניס.
גם בעידן מרים נאור שצפוי לאחריו, מקורבים לוועדה לבחירת שופטים אינם מעניקים לאגמון-גונן סיכוי גבוה: בבית המשפט המחוזי בירושלים לא אהבו אותה כשופטת השלום בעיר, ולא במקרה היא מונתה למחוזי רק כשהסכימה להעביר את מועמדותה לתל-אביב. נאור, שהגיעה מאותו בית משפט, אמנם הייתה כבר בעליון כשמועמדותה של אגמון-גונן נשקלה למחוזי, אבל נחשבת לחלק מהמיליה החברתי שמרכיב את המחוזי בירושלים, וסביר שלא היא תהיה זו שתיתן לאגמון-גונן את כרטיס הכניסה לעליון.
"אולי בעידן אסתר חיות, שתמונה לעליון ב-2017, יהיה לאגמון-גונן סיכוי", מעריך מקורב לחברי הוועדה לבחירת שופטים, "וזה בסדר, היא צעירה ויכולה לחכות כמה שנים. לא מן הנמנע שעד אז גם יציעו לה פוליטיקאים שאוהבים את סוג הנועזות שהיא מייצגת תפקיד משפטי מחוץ למערכת בתי המשפט. בעליון אוהבים ביטחון משפטי, והעובדה שהיא מאוד בלתי צפויה גורמת להם להתייחס אליה בזהירות".
- מה כל-כך מפריע להם בפסיקה שלה?
"על זה שהיא משפטנית מקצועית אף אחד לא חולק - אהרן ברק ראה בה מטאור משפטי ומינה אותה לעוזרת המשפטית שלו - הבעיה היא שבניגוד לרוב המוחלט של השופטים, היא אינה משחקת לפי משחק הערכאות. היא לא עובדת לפי הכללים שאומרים שהיא, כשופטת מחוזי, צריכה לפסוק לפי ההלכות שקבעה הערכאה שמעליה. היא לא חוששת להראות לעליון שהוא טועה. יש לה דרכים אינטליגנטיות להתחמק מהסתירות האלה, אבל זה עדיין מאוד יוצא דופן. וגם אם זה לא נעשה בכל שבוע, היא עושה את זה יותר מכל שופט אחר בארץ".
- אם תמונה לעליון, היא ממילא תהיה זו שתקבע. משחקי הכבוד לא יהיו רלבנטיים יותר.
"כן, אבל החשש הוא מזה שהיא לא תקשיב לאחרים. היא לא שחקנית קבוצה, גם במחוזי היא אף פעם לא הייתה שייכת לאף קליקה והסתפקה בחברות הקרובה עם השופטת רות רונן, ובעליון יושבים רוב הזמן בהרכבים. החשש של חלק מהשופטים שם הוא מהרגע שבו היא תחטוף את הג'ננה ותוביל נושא מהותי לכיוון לא מקובל. היא מושכת אש".
שופט בדימוס שמכיר את אגמון-גונן מקרוב לא חושב שזו סיבה להשאיר אותה בחוץ: "זה נכון שבעליון אוהבים אנדרסטייטמנט, ואצלה יש הרבה סטייטמנט, אבל זו לא סיבה לוותר עליה. בסופו של דבר היא שופטת אמיצה שמביאה כבוד למערכת".
פטרון בעליון, בכל אופן, אגמון-גונן תתקשה למצוא. ברק, שתמך בה בראשית הדרך, נעשה קריר כלפיה לאחר שמונתה לשופטת שלום בירושלים. "ברק אהב שקט תעשייתי", מסביר מי שראה את אגמון-גונן מסתכלת בעיניים כלות על כל מי שקודם לפניה. "העובדה שהוא עצמו היה אקטיביסט לא גרמה לו לעודד אקטיביזם אצל אחרים. הוא הציע לאגמון-גונן לעבור למחוזי בבאר-שבע, אבל היא ראתה בזה סוג של גלות, אפשר לומר שאפילו עונש. בסופו של דבר, דורית ביניש הייתה זו שקידמה אותה. כיום אפשר לומר שהיא מרוצה מהמסלול שעשתה ומהמעבר לתל-אביב".
מיכל אגמון גונן
■ אישי: בת 51, נשואה בשנית + 3
■ השכלה: דוקטור למשפטים מטעם האוניברסיטה העברית, שם גם התחילה את לימודיה
■ מסלול: אחרי תקופה קצרה במשרד פרטי עברה למשרד המשפטים. נשיא העליון אהרן ברק מינה אותה ב-1992 לעוזרת המשפטית שלו, ו-4 שנים מאוחר יותר לרשמת בעליון. ב-1999 מונתה לשופטת שלום בירושלים, ו-8 שנים אחר כך מונתה למחוזי בתל-אביב
■ עוד משהו: היא מציגה תמונות שצילמה בתערוכות, אבל מטעמי אתיקה הן אינן מוצעות למכירה