הנקראות ביותר

דאגלס הכובש: תערוכה מעולה של האמן דאגלס גורדון במוזיאון תל אביב

האמן הבינלאומי דאגלס גורדון שורף, מפרק ומרכיב מחדש סמלי תרבות בתערוכה המתפרשת על שני בנייני מוזיאון תל-אביב ■ בשיחה עם "גלובס" אומר האמן הסקוטי הפרובוקטיבי: "אני יודע לכבוש שטחים"

דאגלס גורדון הוזמן פעם להציג תערוכה בגלריה קטנה בוורשה. "הם אמרו לי 'תשתולל', אבל המקום היה כל-כך קטן. שברתי את הראש והחלטתי ללכת הפוך על הפוך ופשוט להציג הכול. ערמתי מסכים בצפיפות והצגתי את כל עבודותיי כמעט עד אותו זמן". את העבודה הזו משחזר גורדון באחד הצמתים בתערוכה החדשה שלו "אני גם...דאגלס גורדון" במוזיאון תל-אביב.

לעומת הגלריה הקטנה בוורשה, הפעם מתפרסת התערוכה על שטח בלתי מוגבל כמעט וגורדון יכול להציג גם וגם וגם, את כל צדדיו - המוארים והאפלים, האמוניים והכופרים, היצירתיים וההרסניים, כמו הנושאים המעסיקים אותו ביצירתו.

המוזיאון התמסר לאמן והעמיד לרשותו את מיטב חלליו ומבואותיו, והוא מציג "את כל עבודותיו כמעט עד היום" (כשמותיהן של חלק מהעבודות), בסיוע האוצר הישראלי בינלאומי עמי ברק. האפקט של התערוכה מדהים, למי שיעקוב אחר מופעיה וחלקיה השונים. זוהי תצוגה תובענית, הדורשת מאמץ והתמסרות של הצופים. אך גם מי שיציץ רק לרגע - ייפגע. במובן הטוב של המילה.

עבודות הטקסט שלו מקבלות את פני הנכנסים בשערי הבניין החדש ומלוות את העין מלוא הקיר הגבוה המקיף את "מפל האור" במרכז האגף החדש.

הטקסטים של גורדון מינימליסטים, מנותקים, כשברי מחשבות בעלי קצוות פתוחים לפרשנות רב-משמעית. האפקט של קיבוצם ביחד מעניין, אך לטעמי גם מגביל במידה מסוימת. כמו ציפורים שכל אחת מהן במעופה נראית כיצירה מושלמת ואילו בלהקה הן מקבלות ישות אחידה, צפופה, כענן מאיים.

ואכן, עבודותיו של גורדון גודשות ומתרחשות על המוזיאון כסופה. סוחפות ומטלטלות אך גם גודשות ומאפילות זו על זו. זאת, לעומת בחירות נקודתיות ומדויקות מאוד, אפילו מינימליות של עבודותיו בתערוכות קודמות.

- אתה לא חושש מחשיפת היתר הזו? אולי מרוב עצים לא רואים את היער?

"אני לא יודע. אולי זה הגיל שלי. אני נמצא בנקודת זמן בחיים שבה ההורים מזדקנים וחולים, לחבריי קורים דברים וגם לי. אני מרגיש שזה נכון לי לנסות משהו אחר. ואני לא יודע אם זה טוב יותר או פחות מתערוכות קודמות. זה בעיקר אחר".

ציון דרך עבור המוזיאון

גורדון, 46, יליד סקוטלנד, חי בברלין עם בת זוגו הישראלית, זמרת הסופרן רות רוזנפלד, בתה של המלחינה נורית הירש. היא וילדיו, כמו חבריו וסביבתו הקרובה, מופיעים באחת היצירות בתערוכה - אולם שלם מלא ממסד עד טפחות בצילומים ממוסגרים, תחת הכותרת "אני גם... הייד", בעקבות "ד"ר ג'קיל ומר הייד", של ר.ל. סטיבנסון.

- איך בחרת את החללים והחלטת על המיקום של כל פרט ברחבי המוזיאון?

"אני יודע לכבוש שטחים", הוא צוחק ברצינות גמורה.

הטקסטים יוצרים סקרנות ומכוונים את התנועה כלפי מטה, לגלריה הגדולה, שבה מוצגות כמה מעבודות הווידיאו האיקוניות של גורדון: "פסיכו 24", העבודה שעימה פרץ לתודעה בשנות ה-90, מותחת את סרט האימה המפורסם של היצ'קוק להקרנה בהילוך איטי לאורך 24 שעות.

גורדון אוהב לשחק בסמלי תרבות, ללוש אותם כחומר ביד היוצר. כפי ש"פסיכו" הוא אולי סרט האימה האולטימטיבי, כך גם בעבודה החדשה "קצ/ה הציוויליזציה" (End of Civilization במקור) הוא מעלה באש פסנתר כנף - סמל התרבות המערבית. הפסנתר העולה באש בלב הטבע מצולם בקמבריה, נקודת נוף מרהיבה על גבול אנגליה וסקוטלנד, שבעבר סימנה את קצה האימפריה הרומית והגבול בין ה"תרבות" האימפריאלית לשבטי הפראים המאיימים. את שרידי הפסנתר ניתן לפגוש, פיזית, מונחים כפסל חרוך באולם אחר, באגף הישן של המוזיאון.

הוא עצמו הוא מעין פרא סקוטי - אמן בינלאומי ענק וילד רע מבחירה. מרדן שגדל במשפחה של "עדי יהווה" וחרט בקעקועים על גופו חלק מהאני מאמין שלו. זוהי התערוכה הגדולה ביותר שלו אי פעם ולדברי מנכ"לית המוזיאון והאוצרת הראשית, סוזן לנדאו, היא מהווה ציון דרך גם עבור המוזיאון וגם בזירת האמנות העולמית. עבור מי שמכיר את יצירתו, היא מאפשרת מבטים מצטלבים בין עבודותיו מתקופות שונות. עבור הקהל הרחב זהו מפגש מרתק ועוצמתי.

השאלה אם "מה שעובד" כאן הוא האמנות או אופן הצגתה המרהיב אינה חשובה בעיניי. כשגורדון הכניס פיל לגלריה ניו יורקית וציווה עליו להעמיד פני מת (Play Dead), היה לכך אפקט לא פחות ראוותני. הפיל, הפסנתר ו"פסיכו" מוצבים באולם הקתדרלי על מסכי ענק הניצבים בחדר בחופשיות, כפסלי-וידיאו בגודל טבעי, אפילו גדולים מהחיים. ניתן להקיפם ולספוג את נוכחותם במלוא החושים.

מסלול התערוכה עובר בין שני הבניינים, באולמות, בחדרים קטנים, למעלה ולמטה. ערימת מסכי הטלוויזיה ובהם "כמעט כל עבודות הווידאו שלי עד כה", מוצגת בפינה ללא מוצא, לא רחוק מהאולם שבו מוקרן הסרט המרהיב על הכדורגלן זינאדין זידאן, עבודה משותפת של גורדון עם האמן הצרפתי פיליפ פארנו. "זידאן, דיוקן של המאה ה-21", צולם ב-2005 והוקרן לראשונה ב-2006, רגע לפני המונדיאל האחרון של זידאן, שהפך אותו מכוכב פופולרי לגיבור טרגי.

לא מדובר בסרט תיעודי, אלא ביצירה המכניסה את הכדורגל לבין כותלי המוזיאון ושואלת שאלות על סדרי העולם וסמליו - מהיתרבות גבוהה ומיהו גיבור תרבות? הסרט מצולם לאורך משחק כדורגל בין ריאל מדריד לוייה ריאל. אורכו 90 דקות, כאורך המשחק, פס הקול שלו הוא רעש המגרש (האמנים משתמשים ברעש הטבעי, ומגבירים או מחרישים את הצלילים באופן המעורר תגובה רגשית). אך בניגוד למקובל, 17 מצלמות עוקבות אחר איש אחד, בקלוז-אפ ומרחוק, מאחוריו מלפניו ומצדדיו. האדם הוא הגיבור העומד במרכז העלילה ולא הכדור. פניו, זיעתו, גופו של זידאן בתנועה אתלטית, כל אלה מייצרים דיוקן עז. הסיפור האישי שלו הופך את העבודה למרשימה עוד יותר.

עוד יצירה שאסור להחמיץ היא k.364, המוצגת בקומת המרתף של האגף הישן. גורדון עוקב אחר שני מוזיקאים ישראלים ממוצא פולני, אברי לויתן ורועי שילוח, במסע רכבת מברלין לוורשה, שבסיומו הם מנגנים את הסימפוניה של מוצארט לכינור ולוויולה, שעל שמה נקראת היצירה. הקונצרט המנוגן להפליא באולם החשוך, בין מסכי ענק ומראות, הוא רגע של התעלות.

מוזיאון תל-אביב לאמנות, שד' שאול המלך, תל אביב. ב', ד' 16:00-10:00, ג', ה' 22:00-10:00, ו' 14:00-10:00, שבת 16:00-10:00

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות