הנקראות ביותר

ח"כ אורלי לוי-אבקסיס: ניפצתי את הסטריאוטיפ של דוד לוי

תוך קדנציה אחת בלבד, הפכה אורלי לוי-אבקסיס לח"כית החברתית הנמרצת ביותר ■ כפוליטיקאית היא זוכה להערכה מימין ומשמאל, אבל נושאת איתה עד היום את צלקות היחס שקיבל אביה, דוד לוי

הכותרת "על הספה" הייתה מאוד קונקרטית בפגישתי עם חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס, מאחר שנערכה אצלי בקליניקה - המגרש הביתי שלי. הטעם היה פשוט: לוי סירבה בתוקף לאפשר לי להיכנס לביתה בקיבוץ מסילות, והסבירה שהיא רוצה לשמור על חלקת האלוהים הקטנה שלה, ולהגן על משפחתה מפני חשיפה. רמז ראשון לצלקות החשיפה שלה הייתה נתונה בילדותה מתוקף תפקידיו של אביה, חבר הכנסת לשעבר מטעם הליכוד, דוד לוי.

מטרת ה-Setting בחדר הטיפול לגרום ליושב רוגע ושלווה, וליצור בועה מוגנת מול חייו בעולמו הסוער שבחוץ, מה שמאפשר לו חשיפה נוחה. "אז זוהי הספה המפורסמת?", חייכה לוי במבוכה בהיכנסה לחדרי. מהמפורסמות הוא שלקליניקה אסור לאחר. איחור פירושו התנגדות. ועדיין, קשה היה לי לכעוס על איחורה הלא דיפלומטי, כי ברגע שנכנסה היה ברור קסם אישיותה.

4 חודשים אחרי לידה רביעית לוי משדרת רעננות ויחס בלתי אמצעי, ומציגה יכולת מיידית ליצירת קשר בין-אישי. חזותה העדינה עלולה להטעות: היא נחושה ומלאת אמביציה. יש בה דרייבים אינסופיים, רצון להשיג, להטביע חותם, לרוץ קדימה ולשנות. היא פרלמנטרית דעתנית, חרוצה ועקשנית. בת 39, בעלת תואר ראשון במשפטים מהמרכז הבינתחומי, אך מעולם לא עבדה כעורכת דין. "לא אהבתי את הרעיון, כי אני מתקשה מצפונית להתנתק מתחושות אישיות, ולהיות סכמטית בלי להפעיל רגש ושיפוטיות".

זמן קצר חלף מאז הבחירות לכנסת ה-19. ישראל ביתנו, המפלגה שבה חברה לוי, התאחדה עם הליכוד בראשות נתניהו, אותו אדם שאביה נפגע ממנו אישית בזמנו.

- איך זה משפיע עלייך?

"אם יש משהו שאני שונאת, זה תווית 'הנפגע', כי זה מראה על סטריאוטיפיות או זלזול. הטריף אותי שאמרו על אבי שהוא 'נפגע והולך להסתגר בביתו'. לאן הוא אמור ללכת? זה כל כך חסר הוגנות ונגוע בדברים שאני לא רוצה לייחס להם חשיבות. התבניות הללו צריכות להתפורר. פגיעות זו תכונה אנושית.

"בסטריאוטיפ הזה עשו לאבי עוול. הפוליטיקה זה לא עולם פייר. אבא עבר חוויות לא קלות בראש זקוף. הדברים שהצליח לקדם, בייחוד מהמקום שממנו בא, גורמים לי להעריץ אותו. הוא הגיח לפוליטיקה הישנה. לא היו הוגנים עמו. נהגו בו זלזול, והוא עבר זאת כלוחם.

"החיים שלי יותר קלים. אולי אם הייתי בסיטואציה דומה לאבי, הייתי חושבת שזה לא שווה את המאבק, בייחוד במה שקשור לילדיו שנפגעו. אבי הגיע ממקום שלא הצמיח מנהיגים באופן שוטף. ההנהגה הגיעה אז מחוגים אחרים. אני לא באותה סיטואציה. הפוליטיקה שלי מפצה על חוסר ההוגנות. אני עובדת, עושה, ומעריכים אותי על עבודתי".

- את, כנסיכה פוליטית, ניפצת את הסטריאוטיפ?

"מה שאומר שזה היה רק סטריאוטיפ".

- מה אביך אומר?

"אני חושבת שהוא גאה בי, בגלל שהוא יודע כמה קשה להעביר חוק. אני חושבת שאני לא עושה לו בושות. הפיצוי הוא בכך שאני זוכה להערכה שלא קשורה למוצא שלי, למקום שלי, אלא לדברים אובייקטיביים".

- איך את מסבירה את זה?

"מן הסתם אנחנו יותר בשלים, השתנינו כחברה. אבל עדיין יש תנאים אובייקטיביים שגורמים לשוני. לבחור מהפריפריה אין אותם תנאים שיש לבחור מהמרכז. אני גרתי תשע שנים במרכז, ורק אחרי לידת הבנות חזרתי צפונה. האוכלוסייה בפריפריה נאלצת לוותר על טובי בניה ובנותיה, וזה פספוס ענק. ראו איך בארה"ב תמרצו את פיתוח התעשייה הפריפרית. אני מחקתי את הסטריאוטיפ של דוד לוי, ובכך יש כנראה צדק פואטי".

- לא חזרת לבית שאן, עברת לקיבוץ. למה?

"החיים בקיבוץ מזכירים לי את הילדות שלי, הדלת המסתובבת, ילדים נכנסים ויוצאים. גדלתי בסביבה של חום ואהבה בלתי אמצעית מלווה בסולידריות. באירועים היו סירים ענקיים שמתבשלים. אצל המרוקאים זו חגיגה בפני עצמה. היו הדדיות, אכפתיות, שותפות, תחושת ביטחון עם לינה בדלת פתוחה. הורג אותי שהבת שלי מתכתבת בפייסבוק עם בת השכנים. החזרתי אותה לתקשורת הישירה, לא דרך המקלדת. אני מאוד קנאית למשפחתי ולשפיות שלי. רוצה לתת לילדיי שפיות, נורמליות".

מי מרוויח יותר

את בעלה, ליאור, הכירה בגיל 17. "אחי נשוי לאחותו, והיה לי קראש עליו", היא מספרת. בזמן שירותם הצבאי ליאור נפצע קשה, והוכר על ידי משרד הביטחון כבעל 78% אחוזי נכות. "ליאור נפצע בגיל 19, בהיתקלות עם מחבלים בלבנון. בווידוא הריגה התפוצצו המטענים שנשאו המחבלים, תשעה חיילים נפצעו. ליאור היה המאגיסט ונפצע בעין ובריאות. חצי עכוז הלך. הוא עבר ניתוחים רבים, ושיקום ממושך".

- מה הוא עושה היום? איך הבית מתנהל לאור הקריירה התובענית שלך?

"יש לנו ארבעה ילדים. הקטן היה הצ'אנס האחרון לקרוא על שם אבי, אני חושבת שזו מחווה יפה. ליאור מגדל את ארבעתם ומחזיק את הבית. הוא גם מתופף בהרכב מוזיקלי ועשה קורס מאמני כדורסל לנוער. כיום הוא עסוק בעיקר בהסעות. עם העבודה שלי, מישהו צריך להיות אחר הצהריים כשהילדים מגיעים, לקחת אותם לחוגים, לשמור בבית על שגרה.

"אני יוצאת בבוקר מהקיבוץ, הסמוך לבית שאן, ונוהגת לבד שעתיים לירושלים. אני משתדלת להיות אחר צהריים אחד בשבוע בבית, ומשתדלת לחזור כל יום, אם כי זה קשה כשיש דיוני תקציב. אני מנסה להיות נוכחת כמה שמתאפשר, לפחות ברוחי".

- אנשים לא מרימים גבה על חילופי התפקידים המסורתיים בביתך?

"אנחנו הרבה שנים ביחד. העניין הכספי, מי מרוויח יותר, מעולם לא היה על הפרק. בגיל 19, כשבן הזוג נפצע בצבא, זה יכול לקחת לשני הקצוות. אצלנו זה יצר ברית עולם.

"ליאור לא יעצור אותי, למרות שאני לא בטוחה שהוא מבסוט מזה שאני חברת כנסת. לא בטוחה שזו הייתה משאת נפשו. ברור שהוא מוותר, אבל הוא לא מנפנף לי עם זה. אולי אני צריכה להיות יותר רגישה לצרכים שלו ולוויתורים שלו. זה מצריך ממנו המון. הוא עושה זאת בצורה מעוררת התפעלות. הילדים חווים הרבה שעות אבא, הוא שם יותר ממני.

"הוא מאחוריי, אך בו זמנית הוא המבקר הכי קשה שלי. הוא יכול לפגוע בנקודות בהופעות ציבוריות שלי. ההצפה הזו גורמת לי להתעמת ולהתבונן. לפעמים אני חושבת שהוא מעריך אותי יותר ממה שאני מעריכה את עצמי. להיות שרה לא היה חלק מהשאיפה שלי. אני גם לא חושבת שליאור היה רוצה שאהיה שרה. ברור שחשובה לי דעת הבית".

- את יכולה להיות שרה?

"אני חושבת שאני ראויה להיות שרה, אשמח לתרבות וספורט או רווחה. בטח שאני מתאימה, יש לי את הכישורים. אך השרות בפני עצמה היא לא מטרה".

*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי" הנמכר גם ברשת סטימצקי

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות