השר לשעבר משה נסים ישלם מס על רווח הון בשיעור 3 מיליון שקל

נדחה ערעורו על החלטת פקיד השומה, שלפיה המוניטין של נסים שייך לו בלבד ולא ניתן למכירה ■ ישלם מס על רווח הון בשיעור 3 מיליון שקל, במקום כ-10,000 שקל

פסק דין חדש, שיצא עתה תחת ידיו של שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מגן אלטוביה, מגלה כי גם שר האוצר (והמשפטים) לשעבר, משה נסים, נוהג כאחד האדם, כאשר מדובר בניסיון להפחית את סכומי המס שיהיה עליו לשלם למדינה. לגיטימי.

אלא שניסיונו זה של נסים לא צלח הפעם. אלטוביה צדד בעמדתו של פקיד השומה, דחה את ערעורו של נסים על שומת המס הנכבדה, שהוצאה לו, וחייב את נסים לשלם לפקיד השומה אף הוצאות משפט בשיעור 45 אלף שקל.

כבר בשנת 1959 היה נסים לחבר כנסת, וככזה כיהן שנים רבות. במסגרת היותו נבחר ציבור, שימש נסים - שהוא גם עורך דין - אף כשר המשפטים, כשר האוצר, כשר המסחר והתעשייה וכסגן ראש הממשלה. לאחר פרישתו מן החיים הפוליטיים שב נסים לעסוק בעריכת דין, והקים משרד בשותפות עם עו"ד מוטי רינקוב ואבי סנדרוביץ.

זמן קצר לאחר מכן הוא הקים חברת עורכי דין, שהייתה בבעלותו המלאה. מייד לאחר הקמת החברה נחתם בין נסים לבין החברה שבבעלותו הסכם, שלפיו הוא מכר לה, תמורת 3 מיליון שקל, "את המוניטין שרכש בכל שנות עבודתו ובמסגרת מגוון תחומי פעילותו".

רווח הון בסך 3 מיליון שקל בגין מוניטין

בעקבות ההסכם, דיווח נסים לפקיד השומה על רווח הון בסך 3 מיליון שקל, בגין מוניטין שלא שולם בעד רכישתו. הוא התיימר לסמוך על הוראת חוק, שלפיה בעסקה שכזו הסכום האינפלציוני פטור ממס, ודיווח על סכום אינפלציוני של כ-2.99 מיליון שקל. לדידו, נכס המוניטין החל לצמוח בשנת 1964 - כשקיבל את רישיון עריכת הדין. מילים אחרות: על-פי הדיווח של נסים, היה עליו לשלם מס בגין רווח הון בשיעור כ-10,000 שקל בלבד.

פקיד השומה לא ראה את הדברים עין בעין עם נסים. בעסקת המכר הוא ראה מכירתה לחברה של זכותו של נסים בשותפות. מכירה שכזו חייבת במס רווח הון ריאלי, בגין מלוא 3 מיליון שקל, ללא התחשבות בסכום אינפלציוני כלשהו.

נסים (באמצעות עו"ד משה דרוקר ואריאל דיאמנט) ערער על החלטתו של פקיד השומה.

אלטוביה תמך, כאמור, בעמדתו של פקיד השומה. תחילה, הוא אזכר מהי ההגדרה הנכונה של המונח "מוניטין": "סבירות כי הלקוחות ישובו, מסיבה זו או אחרת, למקום העסק... מכלול היתרונות שנצברו לעסק בשל תכונותיו - מיקומו, שמו הטוב, דימויו, איכות השירותים שהוא מציע ואיכות המוצרים שהוא מספק". הוא הוסיף ואזכר את ההבחנה בין מכלול היתרונות, שנצברו לעסק, אשר הם "מקורות המוניטין", לבין התוצרים הנובעים מאותם יתרונות, הם "פירות המוניטין". "בפרט בעיסוקים מסוימים המכונים 'מקצועות חופשיים', מקורות המוניטין אחוזים בעסק או בעוסק עצמו, טבועים בו ואינם ניתנים להפרדה ממנו באשר הוא", המשיך אלטוביה. "המקורות הם המוניטין האישי, אשר הוא כאחד מתכונותיו האישיות של האדם ולפיכך אינו ניתן לעולם להעברה", הוסיף. "פירות המוניטין, לעומת זאת, הם המוניטין העסקי, כלומר תוצר התכונות האישיות, אשר ניתן להפרדה מהתכונות עצמן".

לאחר דברים כלליים אלה פנה אלטוביה להכריע במחלוקת, שנתגלעה בין נסים לבין פקיד השומה ואשר עסקה בשאלה האם שמו הטוב של נסים הוא ממקורות המוניטין - כלומר, אחת מתכונותיו האישיות, הטבועה בו לנצח - או שמא מדובר בפירות נכס המוניטין - כלומר, נכס נפרד, שאותו ניתן להעביר ושבו ניתן לסחור, גם במנותק מזהותו של נסים.

"בכדי להוכיח כי המוניטין הנטען במקרה דנא הינו מוניטין עסקי ולא אישי, על המערער להוכיח כי העביר מרשותו לרשות החברה נכס המעניק לחברה יתרון עסקי מסוים", המשיך אלטוביה בדרכו. דוגמאות לנכס שכזה הן רשימת לקוחות, המאפשרת לרוכש ליצור קשר עם לקוחות המוכר ולהציגו כיורשו, ואף קביעת תניית אי-תחרות, לצד מכר רשימת הלקוחות, היוצרת לרוכש מעין בלעדיות על לקוחות המוכר. "המשותף לכל המקרים בהם יש להכיר במכר מוניטין הוא שתתקיים העברה של נכס בעל ערך כלכלי לידי הרוכש", סיכם אלטוביה את הפן העקרוני של פסק הדין.

יישומם של הדברים על ערעורו של נסים לא היטיב עמו. "יכולת משיכת הלקוחות, הסבירות כי הלקוחות (הקיימים והפוטנציאליים) יביאו עסקיהם אל פתחה של השותפות, גלומה באופיו, מהותו ותכונותיו האישיות של המערער", קבע אלטוביה. את קביעתו זו הוא סמך, בין היתר, על עדויות של לקוחות השותפות, שהובאו מטעמו של נסים דווקא, ושהעידו כי הגיעו למשרד בגלל נסים, וכי תכונותיו-שלו הן שהביאו אותם לפנות אל השותפות, מתוך כוונה שנסים עצמו יעניק להם את השירות. "אם בצד רחוב יש את משרדו של עו"ד משה נסים, ובצד השני של הרחוב יש משרד עו"ד ויש חברה, משה נסים בע"מ, וידוע לי שמשה נסים מכר את המוניטין שלו לחברה, שמחזיקה את המוניטין, וכשאני צריך שירותי עו"ד, אלך למשה נסים עם הידע שלו. אין לו תחליף", השיבו עדים לשאלות עוה"ד אורית וינשטיין, שייצגה את פקיד השומה.

"עדי המערער חזרו שוב ושוב על כך שהאיש משה ניסים הוא האבן השואבת אשר הובילה את הלקוחות למשרדי השותפות", סיכם אלטוביה עדויות אלה. "המערער לא הוכיח מהו אותו נכס מוניטין שנמכר לידי החברה, ולא הוכח כי קיים מנגנון עסקי כלשהו הנפרד מהמערער ומזוהה על ידי הלקוחות כבעל שם טוב בזכות עצמו. אם היה עובר יום למחרת המערער להעניק שירותיו המקצועיים באופן אישי במסגרת שותפות אחרת, הרי שלחברה לא היה קיים כל מוקד משיכה ללקוחותיה, שכן מוקד משיכה זה הוא כאיבר מאיבריו של המערער עצמו", חרץ אלטוביה והוסיף: "אם תימכר החברה לצד שלישי, עדיין ימשיכו לקוחות השותפות לתת מבטחתם במערער דווקא. במצב דברים כזה לא נראה כי הועבר נכס מוניטין מהמערער לחברה שבבעלותו".

מוניטין אישי רב, שאינו ניתן להעברה

לחיזוק מסקנתו זו, ציין אלטוביה, שלצד חתימת הסכם מכר המוניטין, לא העביר נסים לידי החברה כל נכס, כדוגמת רשימת לקוחות, ואף לא התחייב כלפיה בתניית אי-תחרות. "בכדי להוכיח מכירת מוניטין, על הנישום להוכיח כי הגורם אליו נמכר המוניטין רשאי להציג עצמו כממשיכו וכיורשו של המוכר", המשיך. משהחברה הציגה עצמה כמחליפתו של נסים רק מתוקף מעמדו כבעליה הבלעדיים, ומשלו הוא היה מוכר את אחזקותיו בה לצד שלישי כלשהו, לא היה בידי החברה כל נכס, המבטא את הזכות לפנות ללקוחות השותפות, קבע אלטוביה שאין בידי החברה כל נכס, המבטא סבירות, שהלקוחות ימשיכו להתקשר דווקא עמה, אף בהעדרו של נסים עצמו.

"לו נותקה החברה מן המערער, הרי שהיא הייתה נותרת ככלי ריק, כאבן שאין לה הופכין, וודאי שלא כאבן שואבת", כך אלטוביה. "המערער לא הצליח להוכיח ממכר של נכס מוניטין, אלא לכל היותר כי יש בידיו מוניטין אישי רב, שאינו ניתן להעברה", רמז לעבר עדויותיהם של לקוחותיו של נסים, שהובאו מטעמו ושעדויותיהם הזיקו לעניינו.

"בדין קבע המשיב כי אין להכיר במקרה זה במכירת מוניטין", סיכם אלטוביה. לדידו, הסבת זכותו של נסים בשותפות לידי החברה שבבעלותו מהווה "מכירה" על-פי הוראות פקודת מס הכנסה, וככזו חייבת היא במס רווח הון מלא. (ע"מ 1036/08).