הנקראות ביותר

אלי עמיר: "מקווה שיקשיבו לאובמה ויחוללו מחאה מדינית"

הסופר אלי עמיר, שספרו "תרנגול כפרות" חוגג 30 שנה, לא חוסך גם היום את ביקורתו מהמדינה ■ "הקביעות, הפנסיה וההטבות הסוציאליות הצטמצמו. לא מבין איך הצעירים לא מתקוממים" ■ המסקנה: "צריך לצאת שוב לרחובות"

בספרו המפורסם "תרנגול כפרות", שהשנה ימלאו 30 שנה לפרסומו (הוצאת "עם עובד"), מציג הסופר יליד בגדד, אלי עמיר, את מדינת ישראל של תחילת הדרך באור ביקורתי. הביקורת היא על מדיניות כור ההיתוך שלה, שניתקה בין משפחות העולים, ועל הסתירה בין עקרונות הקיבוץ הסוציאליסטיים לערכי הדמוקרטיה והציונות. "הביקורת והכאב כתובים מתוך אהבה", אומר עמיר בראיון חג ל"גלובס" ונדמה שאת המשפט הזה אפשר להחיל לא רק על ישראל של תחילת שנות ה-50, אלא גם של העת הזו, ואף הקטרוג העכשווי שלו לגביה נוגע הרבה בחיבור של בין מזרח למערב, למשל באשר לתום המשבר עם טורקיה.

לדבריו, "יש לאורך הדרך כשל של מדינה, שמתיימרת להיות חלק מהעולם המערבי, בהבנת האסלאם והערבים. אנו לא יודעים לדבר איתם, לא מבינים את הקודים של הכבוד, הבושה וההסתרה, שמאוד בולטים בתרבותם. נתניהו סוף סוף התנצל בפני טורקיה. הרי יש לנו מספיק אויבים. צריך עוד? גם ארדואן כבר הבין שאת הסגר מעזה הוא לא יסיר. אז ארדואן יציג את ההתנצלות כהישג. בסדר. אני לא רוצה להרוג את השומר, אלא רק להשיג את הענבים. קצת שכל יהודי".

- איפה אנחנו עוד טועים בהיכרות עם העולם הערבי?

"קח את השפה הערבית ותרבותה. כמה לומדים בבית-הספר אנגלית וכמה ערבית? בממשלה החדשה, כמה שרים דוברי ערבית? זה כשל גדול. אנו צריכים שגם נתח מהתרבות הישראלית יראה שאנו חלק מהמזרח. ככה הערבים מזהים אותנו עם אמריקה וצלבנים".

"לזכור שגרים היינו בארץ מצרים"

על האינטראקציות שלו עם השכנים באזור, לא חסרים לעמיר סיפורים, כאלה שמספקים תובנות עלינו ועליהם, למשל בנוגע לאותה השפעה מערבית והסיכוי לשלום. "גם במצרים יש זהויות כפולות", הוא אומר. "אחרי הסכם אוסלו, שמעון פרס מינה אותי לחבר הוועדה המולטי-לטרלית לפליטים פלסטינים, בה היו חברות 43 מדינות. פעם התכנסנו במצרים ואישיות מהצמרת הפוליטית שם רצתה להכיר אותי. אני בא אליו. בית מקסים על הנילוס, מה אגיד? אחרי שיחה של 30 דקות ושתיית ויסקי, הוא אומר לי פתאום 'תגיד לפרס ולרבין שאם לא תשתייכו למזרח, לא יהיה שלום".

"התחלתי לשאול - 'השטיח היפה פה הוא בלגי, לא?' 'כן', הוא עונה. 'הציור היפה על הקיר סיני, נכון?' 'נכון', הוא משיב. 'המוזיקה היא של ויוואלדי, נכון?' 'נכון'. 'גם הערבית שאתה מדבר איתי, מתובלת באנגלית ואשתך מדברת 6 שפות, אז אתה מזרח או מערב?' עכשיו הוא הבין את הסיבה לכל שאלותיי אלה ואמר 'אתה שד', ואני עניתי 'לא. אני בדיוק כמוך - שייך למזרח ולמערב גם יחד'".

- מצטערים בעולם הערבי על שהעזיבו את היהודים?

"כן. בהחלט. כשפורסם ספרי 'מפריח היונים' (בקרוב ייצא הסרט - עם ששון גבאי, יגאל נאור ותאופיק ברהום), פגשתי בבריטניה וגרמניה עיראקים וכורדים. איזו קבלת-פנים הייתה לי שם. BBC בערבית ריאיינו אותי. באתי למועדון מוסלמי עיראקי מוכר בלונדון וחשבתי שיבואו 6-8 אנשים, אבל האולם היה מלא. הביאו נגן ומוזיקה, להנעים לאפנדי הציוני את זמנו. על מה שכתבתי אמרו 'זה הילדות שלנו', 'זה בגדד שלנו'. באחת וחצי בלילה לקחו אותי לאכול דג צלוי עיראקי. ועל מה הם דיברו איתי? עלו שם געגועים ליהודים, צער רב שרדפו אותנו, שהתנהגו אלינו לא יפה, על הפרעות ב-1941 ("הפרהוד", בה נרצחו 179 יהודים - י.מ).

"אבל אין לנו מה לחזור לשם. במצרים אמרו לי - 'אתה בקיא בתרבות שלנו, בן ערב כמונו, מה אתה עושה שם?' עניתי - 'אני מודה שאני בן ערב, אבל אני יהודי, ציוני, ישראלי, שפת אמי עברית ולעולם לא אחזור למדינה ערבית שאהיה בה אזרח סוג ב''. האמן לי, הקהל מחא לי כפיים.

"הנס הגדול של יהדות עיראק, שהיא עלתה לישראל. פה יש מדינה משלנו. בתקופה קשה בעיראק, כשדודי היה בצינוק, אבי אמר לי משפט שהנחה אותי כל חיי: 'בני, אם נזכה להגיע לארץ ישראל, אני רוצה שנתנהג לערבים שם כמו שאנו רוצים שיתנהגו אלינו כאן. לזכור שגרים היינו בארץ מצרים'. זה חשוב לא בשבילם, אלא כתעודת כבוד לעצמנו ושכר החינם יהיה שהעולם יכבד אותנו. בעולם מזהים אותנו כיום עם נאצים וכיבוש ונשמתי פורחת. בשביל זה הקמנו מדינה? ואני לא אומר שהפלסטינים צדיקים".

- אתה יכול להעריך עד כמה אפשר להגיע עם הפלסטינים לשלום?

"אני לא חושב שהם רוצים שלום. הם לא בשלב של בשלות לפשרה ההיסטורית הגדולה. אין להם מנהיג בעל כוח שיכול לכפות החלטה כזו. אין להם בן-גוריון, והם גם לא מאוחדים. אבל צריך להיות קשובים וחכמים. אבו-מאזן אומר שידבר איתנו אם נקפיא את ההתנחלויות. אז בואו נקפיא לחצי שנה ונראה מה יגיד.

"הלוואי שאמריקה קצת תתערב, שג'ון קרי ידחוף את התיישים העיקשים משני הצדדים לשבת יחד. אני מקווה שהצעירים פה יקשיבו לקולו של אובמה, וכמו שהם חוללו מחאה חברתית, הם יחוללו את המחאה המדינית".

- אתה עדיין מאמין בהידברות עם חמאס?

"כן, מיום עלייתו לשלטון. צריך להיות ריאלי. זה הפרטנר שבחר העם הפלסטיני. לא נגיע איתם לשום הסדר, אבל צריך לדבר איתם".

לוחם מושבע בפערים החברתיים

עמיר גם ניסה להפוך לפוליטיקאי. היו אלה ימי עמרם מצנע במפלגת העבודה, ולדבריו הוא נקרא לדגל וגם כמעט נהיה חבר כנסת. "בפריימיריז חסרו לי 300 קולות כדי להיכנס לעשירייה הראשונה", הוא נזכר.

- המפלגה חוותה התפתחויות מעניינות מאז שאהוד ברק עזב אותה.

"שלי יחימוביץ' חוללה שם שינוי גדול, אבל אני מצטער שהדגל המדיני הורד ,וזה פגע ב'העבודה'".

למרות הביקורת הזו על יו"ר האופוזיציה, אין לטעות - עמיר מזדהה עם השקפתה הכלכלית. "אני סוציאליסט בדמי ולוחם מושבע של צמצום הפערים בחברה", הוא אומר. "אני מאבד את שפיותי כשאני למד שבחברה שלנו מיליון וחצי אנשים חיים מתחת לקו העוני. אין לי דבר נגד טייקונים ויזמים. הם חשובים לחברה ומרוויחים כספם ביושר. אני טוען כנגד הממשלה.

"מקוממים אותי הפרשי השכר המהממים במשק. כשאתה רואה מה מרוויח מנהל של בנק, זה בשמיים. כשהייתי מנכ"ל של עליית הנוער בסוכנות, שזו הייתה אימפריה, כמה הרווחתי? מה זה השכר הזה של 3-7 מיליון שקל עם בונוסים כאלה ואחרים? אין צניעות.

"אנו חברת מהגרים שמתהווה. הפערים בין קבוצת החו"ל והסיגרים לבין שאר העם, זה לא נכון. אנשים צעירים היום הם עבדים במקום העבודה שלהם. הקביעות, הפנסיה וההטבות הסוציאליות הצטמצמו. לא מבין איך הם לא מתקוממים. צריך לצאת עוד פעם לרחובות. גם העניין הזה של עובדי קבלן, צריך להימחק. היום סטודנט מסיים תואר, והמשכורת שלו היא מתחת למינימום. בשביל זה הוא למד 4 שנים? פה צריכה להישאל השאלה 'לאן הולך הכסף?'"

- ישראל של תחילת הדרך עדיפה בעיניך בהקשר הזה?

"בתחילת דרכי הייתי שליח על אופניים במשרד ראש הממשלה, אבל הייתה קביעות והפסקה של חצי שעה לאכול ארוחת בוקר. צריך לאזן גם את הוועדים הגדולים, שלא יהיה להם יותר מדי כוח להשבית את המשק. זה קיצוני, אבל מכאן ועד מה שקורה היום בשוק העבודה, הפער גדול.

"השלטון הימני ברוב 36 השנים האחרונות הפך את החברה למנוכרת, לא סולידרית, הרס את 'כל ישראל ערבים זה לזה', החליש את המעמד הבינוני עד חיסולו כמעט, שלא לדבר על המעמד הנמוך. זה לא רק קטע הומניסטי, אלא עניין פרקטי. ישראל חייבת חברה חזקה כדי לשרוד בג'ונגל של המזרח התיכון".

- יש לך גם ביקורת על ש"ס, ביחס למסורת ערב האמיתית.

"נכון. הרבנות של המזרח הייתה ליברלית, פתוחה לכל הזרמים. החרדיות האשכנזית, ומלחמות העולם בין חצרות רבנים, לא היו שם. ציפיתי שרבני עדות המזרח ימשיכו במסורת אבותיהם הזו, בעיקר בארץ מהגרים שמשוועת להכרת הזולת. לאסונה של החברה הישראלית, קרה שכאשר הוקמה ש"ס, היא הלכה והתחרדה ולמעשה היא היום כמו חסידי ויז'ניץ.

"אלה פצעי אוהב, כי אני תומך במאבק החברתי של ש"ס, בצמצום הפערים, אבל ההקצנה הדתית וההליכה להתחרדות במקום להביא לנו אור, מכאיבה לי מאוד. לתנועה הרפורמית בארה"ב - אליה צריך להתחבר. במקום זה אנו חיים בגטאות. בעיראק למדנו דתיים ולא דתיים באותו בית-ספר, ולא קרה דבר. אבי, שהיה חילוני, שלח אותי בקיץ לישיבה. לזה ציפיתי מש"ס. תרימו את הדגל של הליברליזם".

- הליכוד נתפס כקרוב וכמכבד יותר את בני עדות המזרח. זו תפיסה מוצדקת?

"לא הייתי אומר זאת. בגין ניצל הזדמנות עם חושים פוליטיים מבריקים. אבל תסתכל על הליכוד היום מול מפלגות אחרות. הסיפור השתנה".

- ב-2006 הוצע שתהיה נשיא המדינה. זה דבר שעדיין היית רוצה בו?

"הייתה זו תופעה שמרנינה את הלב, כי הקריאה באה מלמטה והיא זכתה לתמיכה רבה מאוד. זה לא עניין של רוצה או לא, אלא אם זה ריאלי או לא. גם עכשיו אני שומע קולות כאלה. אולי זה גם מבטא רצון שבבית הנשיא יישבו מפעם לפעם מדענים ואנשי רוח ולא רק פוליטיקאים".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות