קורע, קוריאה: מה בדיוק קורה שם, ולמה המנהיג עצבני?

אפרת אברמוב מנסה להבין מה בדיוק קורה בצפון קוריאה, ולמה קים ג'ונג-און החביב כל כך כועס

"זה תסריט שחוק!", נבח הכותב הראשי, "ילד שמן ודחוי שהופך לנסיך. גיב מי א ברייק, לא פלא שיורדים עלינו בכל העולם". ישיבת התוכן בערוץ הולמרק סערה. "תנו לי אדג', חספוס, יותר HBO!". "מה עם תיכוניסטית פרועה שנכנסת להריון ומבינה ששגתה?", גמגמה אחת הכותבות. "קומי! קומי!!!", שאג התסריטאי, "קחי את הרעיונות המסריחים שלך ודחפי אותם לערוץ דיסני!!!" התסריטאית נמלטה מן החדר תוך ניסיון לחמוק ממוחטה שיורטה לעברה. "עוד מישהו?" הוא חייך בשיניים חשופות ומבטו אמר טירוף. השמועה סיפרה שחברתו עזבה אותו לא מזמן בגלל שהוא פירומן. לא מהסוג שאוהב אש, אלא מהסוג שמגלה דחף מיני בלתי נשלט בכל פעם שהוא מצוי ליד פירות, בעיקר אנונות. החברה הרגישה שכל הירקנים בעיר עוגבים עליה ולא יכלה לשאת את זה.

"מה, אם הילד השמן לא יהפוך לנסיך אלא לשליט אכזר?", אמר בשקט זאק, הכותב החדש. דממה השתררה בחדר. "ומה", הגביר זאק את קולו, "אם במקום להתאהב בנסיכה ולשלוח לה פרחים, הוא יתאהב בעצמו וישלח פצצה גרעינית?".

"אני אוהב את זה!", נהם הכותב הראשי. "זה הולמארק! זה רידמפשן! נצלם סצנה בשוק!!!".

פעם שלישית - הצילו

השבוע ניסיתי להבין את הגדרתו המדויקת של המשטר בצפון קוריאה. דיקטטורה נשמע לי הרמוני מדי. גיליתי שהמשטר בקוריאה הצפונית הוא חד-מפלגתי. כלומר, אם מישהו יעז לבוא אי-פעם בטענה כלשהי, תמיד יוכלו לומר לו שנורא רצו אבל פשוט לא היו אופציות. טרנד מלחמות העולם במאה השנים האחרונות מלחיץ. סטטיסטית אמורה להיות מלחמת עולם שלישית. הרי כמעט לכל דבר בעולם הזה יש שלושה חלקים, ולרוב, החלק האחרון הוא הכי גרוע, כמו בטרילוגיית "בחזרה לעתיד" או בכהונה הקרובה של ביבי. גם לפני מאות שנים היו מנהיגים מטורפים, רק שאז פרקו זעם עם סוסים וחרבות מלאות טטנוס. ההרס היה סביר.

היום שום דבר לא סביר. נגיד, זה שקים ג'ונג-און, מנהיג קוריאה הצפונית, הוא בדיוק כמו ג'סטין ביבר. שניהם צצו פתאום, נהנים מגלי הערצה עצומים וגורמים הרבה סבל לאנושות. לפחות במקרה של קים ג'ונג-און פולחן האישיות ברור, כי במדינה מזת הרעב הזו, זו פעם ראשונה שהאזרחים נתקלו במישהו שמנמן והוא נראה להם שילוב של אל וסופגנייה.

גרעין שליטה

אז למה קים כל כך כועס? אולי כי בתור היחיד במדינה שנחשף לתרבות המערב, הוא גילה שלאסיאתים יש קטן. ולקוריאנים בפרט. וכאילו זה לא מספיק, יריבו המושבע, נשיא ארצות הברית, הוא שחור. לדעתי, האדם היחיד שקים ג'ונג-און צריך באמת לכעוס עליו זה הספר שלו. התספורת הזו, עם הגלח, בצדדים הייתה פאסה כבר באייטיז. שיאפשר לספר גישה חד-פעמית לאינטרנט. זה עניין של פיקוח נפש.

אבל האמת שאני קצת בעד קים ג'ונג-און. או כמו שאני קוראת לו, קימי. הוא ממש משתדל. בזמן שכולם מתרכזים בפשעיה של צפון קוריאה, הם מתעלמים מהפשע הנתעב של שכנתה מדרום - הגנגנאם סטייל. והאם זו לא צביעות? ומה בכלל כולם רוצים מקימי? הילד קיבל את הביזנס המשפחתי של סבא, ולא רוצה להיות כמו עוד דור שלישי שהורס הכל. הוא החליט להשקיע, למתג את העסק, והנה, כבר בזכותו אנחנו יודעים מה זה צפון קוריאה, שזה הרבה. הוא מנסה לשמר לקוחות, ועובדה, כמעט אף אחד לא עוזב, והאזרחים בחרו במסלול התחייבות לכל החיים. הוא רוצה להתרחב ולכן החליט לבחון את החנות הסמוכה "דרום קוריאה". זה הכל. ובגלל שכל עסק צריך סלוגן טוב, קימי בחר ב"בעל הבית השתגע" ומתכנן לצאת במבצעי חיסול. ועל זה נשאר לי רק לאחל לו בהצלחה. ולכולנו.

קים ג'ונג און / איור: עינת צרפתי
 קים ג'ונג און / איור: עינת צרפתי