הנקראות ביותר

לזרוב: "היום אני הרבה יותר נהנה מהמקום של היוצר"

יחזקאל לזרוב כתב וביים את ההצגה "איגלו", שתעלה החודש בפסטיבל ישראל, העוסקת בין השאר בפצעים של טראומה והדחקה ■ לזרוב: "הזיכרון הנעלם זה משהו שתמיד נורא סקרן אותי"

יחזקאל לזרוב, 39, חווה באחרונה בעיות קלות בזיכרון שלו לטווח קצר. והאמת שקשה להאשים אותו. בין "סטמפניו" בבימויו המשותף ובכיכובו, שחוגגת בימים אלה את הצגות המאתיים שלה, דרך פסטיבל בוידעם לאמנות, שהוא יזם, אוצר ומנהל, ועד להשתתפות דרך קבע בסרטים ובסדרות המדוברים והמדוברות; לפעמים נדמה שיש לפחות איזה שניים-שלושה לזרובים בסביבה. אם לא די בכל זה, בפסטיבל ישראל הקרוב הוא יעלה את "איגלו", מחזה שכתב, ביים ואפילו חתום במשותף על עיצוב התפאורה. איפה אתה מוצא זמן לכתוב, אנרגיה לייצר מחשבה טרייה? אני שואל אותו. והוא צוחק: "האמת שאת הכתיבה אני בדרך-כלל עושה בלילות אחרי שאני חוזר מהצגה. הבית יחסית רדום ואני נכנס לתהליך של כתיבה עד לשעות הקטנות של הבוקר. ככה זה בכל אופן קרה עם 'איגלו'".

- מתיש לא?

"יש תקופות שאני בהתשה, כן", הוא לוקח אוויר. "עכשיו זו תקופה בהחלט עמוסה. יש לי בין 20 ל-25 הצגות של 'סטמפניו' בחודש. אבל אני לא מאלץ את עצמי לעשות משהו. אני משכלל את עצמי ואני מסוקרן כל הזמן, ודברים מתפתחים אצלי באופן טבעי למקומות של העשייה היצירתית. אין ספק שהפרפורמר לוקח ממני את רוב הזמן וגם את רוב הכוחות. אבל אני לא מצליח לנשום אחרת.

"במשחק יש את התקופה של היצירה של הדמות, שהיא תקופה מאוד מהנה, אבל אחר כך הרוטינה של לשחק באותו דבר. היום אני הרבה יותר נהנה מהמקום של היוצר. אני חוזר הביתה ולא יושב מול הטלוויזיה או משהו כזה, אני מחפש את הדבר שאני רוצה להתעסק איתו".

כי קר שם בפנים

באי פסטיבל ישראל יוכלו לצפות ב-24 במאי בתיאטרון ירושלים, בבכורת המחזה שהפך את הלילות של לזרוב ללבנים: "איגלו", המגולל את סיפורם של רפי ולני בגילומם של אלון פרידמן ושירי גדני. "לני", מספר לזרוב, "היא דמות שחוותה התעללות מצד אביה. ורפי, שגר מולה, היה בעצם העד האילם היחיד שראה הכול. הוא חווה את הכאב שלה, ונוצר אצלו סוג של אובססיה והעתקה בקשר אליה, ומשם הוא התחיל לפתח צורך לגונן עליה. הוא עוקב אחריה, רואה שיש לה כוונות פליליות כלפי אביה, ושם מתחיל סיפור אלסקה, שהוא מזמין אותה לבוא איתו. הוא מנסה למנוע ממנה מלעשות את זה".

- למה איגלו - כי קר שם בחוץ?

"אני דווקא הולך על 'כי קר שם בפנים'. מבחינה הזו, איגלו הוא מן מרחב מוגן, זיכרון שעבר איזה סוג של הדחקת הטראומה. מטאפורה למקום הרחוק ביותר שלא באמת קיים. מקום שהוא חסר גבולות, מרחב אינסופי של יופי עילאי, אבל גם משהו שמסמל קיפאון, שלא בהכרח נוח לחיות בו. מן קופסת שימורים כזו שאפשר להכניס רגשות לתוכה".

- סיפור קשה. איפה אתה בתוך זה?

"זה סיפור קשה, כן. אבל זה משהו שתמיד נורא סקרן אותי, עניין הזיכרון הנעלם. לי, באופן אישי, יש זיכרון קצר. למשל, הייתי השבוע בטיול עם המשפחות והילדים של הכיתה של בתי הגדולה, ואחת האימהות שאני זוכר שאני מכיר אותה מלפני הרבה שנים שאלה 'אתה זוכר איך נפגשנו?'. אמרתי לה שלא, והיא התחילה לספר לי שזה היה בחמש בבוקר בהמבורג, 'אספתי אותך בוואן ונסענו לשוק הדייגים'. עכשיו, אין לי שמץ של זיכרון מהאירוע הזה, וזה אירוע לא קטן. לא משהו שאתה לגמרי שוכח".

- יכולת לשחק את רפי, ולא עשית את זה.

"בקונסטלציה הזו, אני חושב שאם גם הייתי משחק אז הייתי באמת כבר לא הייתי יכול ליהנות, כי זה היה עמוס מדי. אבל זו לא שאלה ששאלתי את עצמי. בהתחלה כשכתבתי, זה היה מתוך משהו שלי, ראיתי את עצמי מדבר כי היה לי קל לדבר מתוך זה, אבל בסופו של דבר, נוצרה איזו דמות שהיא לא אני. היה לי ברור שזה לא לי, ושהמחזה הוא לשניים. שאני רוצה להעביר אותם את התהליך שעברתי".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות