לכתבה הקודמתרוצים חופשה קצת אחרת? הנה 6 מלונות בוטיק שכדאי להכיר לכתבה הבאהפסטיבל המשוררים: חיים גורי התרגש מערן צור וחמי רודנר

פופ בבית האבות: איגי פופ והסטוג'ז באלבום בינוני פלוס

איגי פופ והסטוג'ז חובקים לראשונה אלבום שאינו מופתי או גרוע ■ ועדיין, למרות שמדובר באלבום נטול עומק, פני השטח שלו בהחלט מהנים ומתגמלים

23/05/2013, 16:20
שרון מולדאבי

איגי פופ הוא אחת התופעות המיתוגיות הייחודיות בתולדות הרוק. הוא מציג פער נדיר ביותר בין המשקל המסחרי הכמעט אפסי שלו לאורך 45 שנות קריירה, לבין הנפח, התוכן והמשמעות שהצטברו לזכות דמותו כאייקון רוקנרול אמין, מוצק, מסעיר ומצולק. העיניים הענקיות, הלסתות המסותתות, החזה החשוף ולפעמים הגוף שלו בעירום מלא, הפכו לסמלים של מחויבות, פראיות, כנות, והליכה עד ומעבר לקצה.

בעצם, ובדיוק כשם אלבומו המזהיר האחרון עם הסטוג'ז שיצא בדיוק לפני 40 שנה, האיש שהקלישאה הנכונה מזהה בו את "הפרא האציל של הרוקנרול" הפך למיצג של "עוצמה גולמית". הניגוד בין עוצמת ונוכחות איגי פופ האייקון בתרבות הפופ לבין חוסר המשמעות הכלכלית של פעילותו, היה יכול לייצר לא מעט מתחים ותסכולים אצל אמנים אחרים.

ויותר משהניגוד מעיד על האיש עצמו, הוא מלמד כמובן על הצדדים היותר רדודים ומטופשים של תעשיית המוזיקה. בשנים 1969-1987 איגי פופ היה אחיהם הצעיר, המחושמל והמחשמל של מיק ג'אגר וג'ים מוריסון ואביהם של הפאנק-רוקרים שבאו בעקבותיו, שיצר עשרות שירים עילאיים. הוא היה כלב רחוב עזוב, שלפעמים חבר ללהקות עם זאבים בודדים שכמותו ושאחת לכמה שנים נאסף לחיק תלמידו שהפך לפטרונו דיוויד בואי.

המוזיקה שלו טלטלה אלפי מוזיקאים שהושפעו ממנו, שבואי היה רק הראשון והחשוב שבהם. רק בראשית שנות ה-90 וביתר שאת באמצע העשור ההוא, בזכות המקום הבולט שקיבל שיר שלו מ-1977 בפסקול של "טריינספוטינג", איגי הפך מסוד יקר ושמור לקול ולדמות שחלחלו גם למיינסטרים. הוא החל בחפץ לב לתרום את דמותו וקולו ושיריו לפרסומות. הוא השתעשע קצת בקריירת משחק, והחל להתחכך ולהצטלם בחברתם של עשירים ומפורסמים, כולל כאלו שמעולם לא רעבו ללחם ולא היו מכורים להרואין כמותו.

פתאום העולם הכיר בחשיבותו ובהשפעתו והתקשורת הממסדית גילתה אותו. ועדיין, הסטוג'ז שלו, להקתו הראשונה והאחרונה, נאלצו להיפסל שש פעמים לפני שמועמדותם ל"היכל התהילה של הרוקנרול" התקבלה.

עד כדי כך היה מסובך, המקרה הכי מסובך עד אז, להכניס אותם למוזיאון הממוסחר הרשמי של תעשיית הרוק האמריקאי. ואיגי הפך לסלב ממש במקביל להידרדרות עקבית ויסודית באיכות התפוקה האמנותית שלו. מעולם לא חדל מפעילות, אבל ב-26 השנים האחרונות לא הוציא אלבום שיתקרב לשיפולי פסגות עברו.

בעשור האחרון פופ, שהתמחה ברוק גיטרות מפצתי וקטלני, התחיל לייצר לראשונה גם בלדות עם השפעות ועם קאברים מג'אז, שנסונים וקלאסיקות פופ מהזרם המרכזי, ובמקביל החיה את להקת האם שלו. הם חזרו להופיע באופן כמעט מלא וסדיר, ולפני שש שנים הוציאו אלבום קאמבק נוראי, שאחרי שלושת אלבומיהם המושלמים מסוף שנות ה-60 וראשית ה-70 דרדר את הציון המשוקלל של ארבע עבודותיהם הקודמות מ-100 לפניו ל-70 אחריו.

והנה, בגיל 66 של איגי, האלבום החמישי של הסטוג'ז הוא יצור לגמרי אחר. הוא אמנם רחוק ממה שידעו לעשות עד לפני 40 שנה, אבל באותה מידה רחוק מהזוועתון ההוא. וכמו שב"עוצמה גולמית" מ-1973 איגי פופ שינה את ההרכב כשאת מקומו של רון אשטון בגיטרה תפס ג'יימס וויליאמסון, כך כעת, בעקבות מותו של אשטון לפני ארבע שנים, וויליאמסון שוב גויס להרכב.

רוק ללא משקולות

וויליאמסון, כפי הנראה, השיב לסטוג'ז דחיפות, רעב, תשוקה ולהט שנעדרו לחלוטין מהאלבום הקודם. מוזיקלית, למרות שהאלבום נטול חידושים ואין בו שום רצועה עילאית ועל זמנית נוסח I wanna be your dog או Penetration, הוא בהחלט מציג להקת רוק מצוינת. הבעיה הגדולה כאן היא שבעוד וויליאמסון בוער, איגי נשמע כמתנייד בין כבוי למשועשע. הטקסטים, מלבד אחד שמוקדש לאשטון המנוח, נדמים כלא מחויבים, מנותקים רגשית, משחזרים חופש ודמיון ופראות שלא באמת קרובים לליבו כרגע.

אלו סלוגנים של פראיות, בדיוק מהסוג שמאות רוקרים פחות מחוננים ממנו הפכו לאורך השנים ללהיטים סטריליים, בעוד הוא נאבק בשוליים על המתכת הטהורה שלו. זה אלבום שמחד כמעט נטול עומק, ומצד שני, פני השטח שלו בהחלט מהנים ומתגמלים. יש בו ריפים נהדרים ועבודת סקסופון שלא דומה לזו המטריפה מאלבום השני מ-1970 אבל מאוד חריגה באופייה בקני המידה של הרוק. וככלל, זה האלבום הכי קליל של הסטוג'ז אי פעם. הוא חוגג את הרוקנרול הבשרני והתאוותני שלהם ללא המשקולות, הסכינים והרעלים שהפכו את הטקסטים הישירים, הכנים והמדממים של פופ לכמה מהאמירות השיריות הכי נוקבות ונוגעות ברוק.

כך שהסטוג'ז חובקים לראשונה אלבום שאינו מושלם ומופתי או גרוע, אלא בינוני פלוס. הם כנראה מאמני הרוק הבודדים שטובים מאד גם כשהם בינוניים, והבינוניות שלהם משכנעת יותר משיאיהם של מרבית עמיתיהם. וכמובן, האלבום המבדר ומשמח הזה, מתעצם עוד יותר על רקע הדעיכה העקבית והמבאסת של כמעט כל להקות רוק הגיטרות האחרות.

גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>
 
גלריה