לכתבה הקודמתתחת שמש טוסקנה: סדנת בישול עם השפית סילביה ברקי לכתבה הבאהחופשה בניו זילנד הקסומה: כשמציאות ופנטזיה מתערבבים

נושאים הקשורים לכתבה

המקום לחגוג בו את יום הנישואין: מסעדה חיה, רומנטית ובועטת

מסעדת סולה (Sola) האיטלקייה הנאווה ברחוב בית אשל שבשוק הפשפשים ביפו, נראית במבט ראשון, וגם שני, כמו יועזר בר יין ז"ל, מינוס הלכלוך השחור על הקירות

26/05/2013, 08:13
חיליק גורפינקל

קיבלתם פעם מכתב מאדם מת? אני לא. אבל לפני זמן מה קיבלתי מכתב ממסעדה מתה. המסעדה, שנסגרה כמה שבועות לפני כן, ממשיכה כנראה לשלוח מיילים, אולי אפילו בלי ידיעתה, ללקוחותיה לשעבר. המכתב בירך אותי לרגל יום נישואיי, והציע מה שהציע. אבל אני שמחתי. לא בגלל ההצעה, איני יודע מה הייתה כלל, אלא בגלל העובדה שמישהו, אפילו אם זו מסעדה מתה, הזכיר לי את יום נישואיי.

נו, תצקצקו עכשיו בלשונכם, עוד בבון שלא זוכר את יום הנישואין שלו. אז זהו, שלא. ענת ואני הפכנו לזוג כבר מהערב הראשון שבו הכרנו. בסוף השנה ימלא לערב הזה חצי יובל. אנחנו מקפידים לחגוג באדיקות את הערב שבו נפגשנו (ושלושת קוראיי קראו אצלי גם על זה לא מזמן). גם לא קשה לנו לזכור זאת. בכל זאת, ה-25.12 הוא הרי חג המולד. כן, אנחנו משתמשים בחגם של הגויים כדי להזכיר לעצמנו. טפו.

תאריך הנישואים, לעומת זאת, משמעותי בעינינו פחות. אבל מכיוון שכבר תוזכרתי, עשיתי את עצמי זוכר (גם אשתי שכחה). פתאום קלטנו גם שמדובר בחגיגת בר המצווה של נישואינו (האזרחיים) אי-אז בפאפוס שבקפריסין.

מכיוון שהמסעדה המתזכרת מתה כאמור, וגם ככה, כשעוד הייתה בחיים, הייתה רחוקה מאוד, ניסינו להזמין מקום במסעדה חיה. חיה ובועטת. כל-כך חיה, עד שאי-אפשר להשיג אותה בטלפון. ככה זה כנראה כשכולם קושרים לך כתרים. לא סתם כתרים, כאלה שמבטיחים שלעולם לא תוכל יותר לעמוד בציפיות. אחרי מאמץ גדול השגנו שולחן לשבע בערב.

מסעדת סולה (Sola) האיטלקייה הנאווה ברחוב בית אשל שבשוק הפשפשים ביפו, נראית במבט ראשון, וגם שני, כמו יועזר בר יין ז"ל, מינוס הלכלוך השחור על הקירות. תקרה גבוהה מקומרת ומכוסה באבנים ישנות, אפלוליות חלקית שמועצמת על-ידי תאורה חלשה במיוחד. נרות מטפטפים. מבט נוסף מגלה ששום דבר מהקסם החד-פעמי של יועזר לא דבק בשכנה החדשה, והכול נראה עשוי מדי. שטויות.

זה עדיין רומנטי להפליא, עם ארון היינות האיטלקיים הגדול והמלצרית המאנפפת במבטא צרפתי שרמנטי. כל המרכיבים מוסיפים אפיל נחשק: מיכל ברמן, בעלת הבית, שעבדה עשור במסעדות איטלקיות בניו יורק, וכאן היא כבר גם מבשלת בעצמה, הטלפון התפוס כל הזמן והמלצר שאומר שיראה מה אפשר לעשות בשבילך, ושבכל זאת יש לו שולחן.

אחרי שבחרנו יין, דולצ'טו ד'אלבה צנוע מצפון איטליה, שהאוכל של סולה מתכתב איתו, התפנינו לבחון את התפריט הקצר. כלת השמחה התעקשה על פריטו מיסטו, שכלל רק פירות ים מטוגנים בלי שום דג לרפואה. לי זה נראה בנאלי, אז החזרתי לה בפורקטה - בטן חזיר מגולגלת, ממולאת בעשבי תיבול עם תפוחי אדמה.

הפריטו מיסטו שהגיע ראשון הוכיח שלפעמים, סליחה-סליחה, תמיד, האישה צודקת. המנה הבנאלית הזו בוצעה בדייקנות כה רבה, עד שסחטה גם מצייקן כמוני אנחות עונג. הקלמרי והשרימפס הטריים להפליא צופו בפולנטה והוגשו עם איולי חרפרף, כהגדרתה של המלצרית, והוא אכן היה חריפצ'יק וטעימצ'יק, וכל העסק היה מצוין.

לפני הפורקטה התענגנו על מנת בנות שכזו (בכל זאת, יום נישואין) - קסונזיי*. הקסונזיי האלה התגלו כרביולי לכל דבר ומולאו בסלק, ושחו ברוטב של חמאה מזוקקת ו...פרג. נשמע משהו מרולדין, אבל בעצם מיוחד, מוזר וטעים לאללה. אפילו לי.

הפורקטה הייתה חזירית כנדרש והוגשה עם תפוחי אדמה קטנים בשום, בפטרוזיליה ובלימון שהקפיצו את כל העסק. אבל אז הגיע השוס - הלזניה שכל העיר מדברת עליה. משה הקצב אמר שהוא מוריד כאן חמישים קילו זנב בשבוע לכבודה. הלזניה הזו, ממולאת בבשר זנב כאמור, הייתה כמו שאמרה אשתי "הלזניה הכי טובה שאכלתי בחיים'".

אני, שאיני מנהל רשימות לזניה, אסתפק בקביעה שמדובר בלזניה מופתית; כבדה, עשירה בטעם, ובעיקר, סליחה, ענתי, "גברית"' מאוד, בגלל בשר הזנב הלא ממש שגרתי בלזניות, לפחות לא במקומותינו, שגם ככה כבר לא מרבים להגיש בהם לזניה כלשהי, וחבל. רק בגלל הלזניה הזו אני ממליץ לכם לרוץ לסולה, אם תצליחו להשיג מקום, כמובן. רמז קטן - תצליחו...

הקינוח, עוגת שוקולד עם מוס ג'נדוייה, היה בלתי אכיל. פשוט כך. העוגה הייתה שרופה. חבל, וממש לא משנה. אפילו שאני אוהב קינוח טוב בסוף כל ארוחה. האוכל היה כל-כך טוב והאווירה נעימה כל-כך, להוציא אולי את המוזיקה הרועשת מדי והאפלולית האפלה מדי (בחיי שאני מתחיל להזכיר את הנודניק ההוא) - שלא היה לנו אכפת. גם גודלן הזערורי של המנות התאים לנו הפעם.

סולה היא מקרה מיוחד ונדיר שבו כל המילים השמחות פרצו באמת בהורה סוערת.

כדאי להכיר:

הקסונזיי (Casonsei) הוא שמם הלומברדי של כיסוני הקסונצ'לי (Casoncelli) הצפון איטלקיים. הם מזכירים מאוד את הרביולי המפורסם, אם כי לעתים נוסף לעיצובם מעין פיתול קטן. בברגמו ממלאים אותם בתערובת משונה של נקניקי סלמי או נקניקיות יחד עם בשר טחון, ביצה, פירורי לחם, שום ו...תרד, צימוקים, אגסים ופרורי עוגיות אמרטו.

סולה

בית אשל 31, שוק הפשפשים יפו; טל' 5499626-03; ב'-ש' 24:00-19:00

מחירים: פריטו מיסטו (פירות ים מטוגנים) - 44 שקלים, קסונזיי (כיסוני פסטה במילוי סלק) - 46, פורקטה (בטן חזיר) - 82, לזניה זנב - 84, עוגת שוקולד ג'אנדוייה - 39, בקבוק דולצ'טו פרנצ'סקו רינאלדי 2011- 140 שקלים

השורה התחתונה: יקר, אבל שווה.

גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>
 
גלריה