לכתבה הקודמתתערוכת יחיד למעצב רון ארד במוזיאון העיצוב שתכנן בחולון לכתבה הבאההמלצות לסופ"ש: מפסטיבל בירושלים ועד שוק מלא שיק בת"א

נושאים הקשורים לכתבה

חזר מהאפלה: רוד סטיוארט יוצא עם אלבום חדשני

רוד סטיוארט שובר את מחסום הכתיבה וחוזר מעולם המתים-אמנותית ■ עבור אוהדי סטיוארט האלבום "טיים" הוא בהחלט אלבום חובה

02/06/2013, 17:26
שרון מולדאבי

הנה סוג נדיר של חזרה לכושר. לא בדיוק קאמבק, כי רוד סטיוארט אף פעם לא נעלם ממש, אבל בעשורים האחרונים סטיוארט נחשב לזומבי מבחינה אומנותית. כלכלית הקריירה שלו פרחה בהחלט, כאשר העביר את שנות האלפיים בסדרת אלבומים של חידושי שירים, תחילה של פופ וג'אז אמריקניים ואז לסול ולרוק. את רובם המכריע של השירים טבח באכזריות עם עיבודים שממש נאבקו להרחיק מעצמם כל קמצוץ חיוניות, והכי עצוב, עם הגשות קוליות מבאסות, הרבה מתחת לסטנדרט של זמר שכמותו. כל זה לא הפריע למיליוני אנשים לרכוש את הסחורה הממוחזרת והתפלה. בהופעות בלאס וגאס הוא אף מיחזר את הרפרטואר הפרטי שלו.

לאורך שנים היה נדמה שסטיוארט כבר ויתר על חזון אמנותי כלשהו. שבעשור השביעי לחייו, עם כמעט 50 שנות קריירה וכשהוא אב לשמונה ילדים, שניים מהם מאשתו הנוכחית, סטיוארט מסתפק בשגשוג של המותג שלו ובסחורות שרמתן מתחת לבינונית.

אבל משהו קרה ככל הנראה בזמן שעבד על האוטוביוגרפיה שהוציא בשנה שעברה. אז נחשפה עובדה שמעמידה באור אחר את שנות הזוועה המוזיקלית הזו. מסתבר שלמעלה מ-20 שנה סטיוארט סבל ממחסום יצירתי. כך שבעצם אלבומי החידושים לא היו רק מזימה עסקית מוצלחת שלו ושל מפיק העל קלייב דיוויס. הם גם העמידו תשובה הגיונית להמשך פעילות בעסק שכבר אינו מתכנן בכלל מוצרים חדשים.

הכתיבה משחררת

סטיוארט מספר שתהליך הנבירה בעבר וכתיבת תולדות חייו שחרר את הסכרים היצירתיים, וכך נסללה הדרך לאלבום החדש, אלבום ראשון שלו עם שירים חדשים מזה עשורים. במילותיו שלו, סטיוארט נחלץ מ"תקופה אפלה של 20 שנה".

השיר המרכזי באלבום הוא "חוף ברייטון", מכתב לאהובה שעזבה אותו בנעוריו. הוא מאזכר שם את "ג'ניס (ג'ופלין, ש.מ.) וג'ימי (הנדריקס) ראמבלינג ג'ק (אליוט) ו(ג'ק) קרואק, (ג'ון פ.) קנדי וקינג (מרטין לותר)". סטיוארט מתאר את שלהי שנות השישים כ"איזה זמן לחיות בו", ואת עצמו אז כ"טרובדור מחוספס בן מעמד העובדים". אגב, האהובה בשיר נטשה אותו לטובת בחור עשיר יותר, סיבת פרידה שכנראה נוצלה אז כנגדו בפעם האחרונה.

האלבום החדש, עליו סטיוארט עבד עם להקת ההופעות שלו, מתכתב במוצהר, בגלוי, ובכלל לא רע, בעיקר עם אלבומיו היותר טובים. אלו מראשית ומאמצע שנות ה-70. יש בו צליל עשיר, סמיך וחם של גיטרות אקוסטיות, מנדולינות, וחשמליות נטולות דיסטורשן. וגם כש-beautiful morning שלו נשמע כחיקוי ל-beatiful day של יו 2, זו סטייה כמעט יחידה לעבר השפעות מוזיקליות מאוחרות יותר. סטיוארט גם קורץ בקטנה לימי הדיסקו שלו עם sexual religion, שכבר משמו מהדהד את "האם את חושבת שאני סקסי". למרבה המזל גם השיר הזה נהנה מלחן טוב.

מאוד מעניין לראות במקרה הזה, ששובר את מחסום הכתיבה, את השפעת ההתחדשות לא רק על סטיוארט היוצר אלא בעיקר על סטיוארט הזמר. פתאום, וזה הכי משמח, חזר הזמר החם, האמין, הישיר. אפילו בשיר "קורינה קורינה" העתיק, סטיוארט מרגש וכובש כמבצע.

עבור אוהדי סטיוארט זהו בהחלט אלבום חובה.

ג'ון פוגרטי - Wrote A Song For Everyone

צרידות קלה

חברים באו לעשות כבוד לג'ון פוגרטי. הכבוד נשאר בעיקר במקור

כמו רוד סטיוארט, גם ג'ון פוגרטי בן 68 היום, וגם אצלו הצרידות הקולית היא חלק מתעודת הזהות האמנותית. אבל פוגרטי, שזכור לעולם בעיקר ככותב השירים וכקול המוביל של "קרידנס קלירווטר", הוא מוזיקאי דגול, מליגה גבוהה משל סטיוארט, ומכותבי השירים הכי טובים בתולדות הרוק האמריקני.

אלא שלעומת אלבומו החדש והמשמח של סטיוארט, החדש של פוגרטי, מה לעשות, מצער חלקית. הוא בנוי על הנוסחה השיווקית הפופולארית לאחרונה, בה שלל אורחים באים לחלוק כבוד לענק הוותיק, וכולם חוזרים למיטב חומריו. יש כאן 14 שירים שבמקורם חלקם מעלפים וחלקם מצויינים, אבל רק שלושה ביצועים שלהם ממש טובים.

ג'ים ג'יימס ו"מיי מורנינג ג'אקט" שלו נהדרים בתפילה האיטיתLong As I Can See the Light, ובוב סגר, הוותיק כמעט כמו פוגרטי עצמו, פשוט לא יכול להפיל קלאסיקה אמריקנית על-זמנית כמו "מי יעצור את הגשם". דווקא הפו פייטרז, שפותחים את האלבום בגרסה עתירת טסטוסטרון ל"בן בר מזל", לא ממש ממריאים עם השיר הפוליטי (בו הבן בר המזל הוא בנו של הפוליטיקאי שמשתמט משירות בוייטנאם).

האורח הכי טוב באלבום, שהוא גם האמן הכי מחויב פוליטית פה, מלבד פוגרטי עצמו, מתארח בכלל לא בשירה כי אם בנגינה, ובשיר בכלל לא פוליטי. מירנדה לאמברט מגישה עם פוגרטי את השיר הכי מאוחר בלקט, שנתן לאלבום השלם את שמו, והגיטרה של טום מורלו מספקת סולו שמזווג נפלא בין רוח הסיקסטיז של פוגרטי לשנות ה-90 של להקת האם של מורלו , ריייג' אגיינסט דה מאשין, ושל גיטרות שינגנו באלף הרביעי לספירה.

בסך הכל מדובר במוצר לגיטימי וסביר, לא יותר, של אחד מבניו היותר בכירים ופחות מתוגמלים של הרוק האמריקני.

גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>
 
גלריה