לכתבה הקודמתבין כיכר פריז לשוק הטורקי: העיר התחתית בחיפה מתעוררת לתחייה לכתבה הבאהתערוכת יחיד למעצב רון ארד במוזיאון העיצוב שתכנן בחולון

נושאים הקשורים לכתבה

רפסודיה רומנית ביפו: למי שבאמת מתגעגע לאוכל רומני

רפסודיה רומנית היא המפלט האחרון ביפו לרומנים המתגעגעים ולספיחיהם ■ זו מסעדה נדירה במקומותינו, כזו שבעוד כמה שנים, כנראה, כבר לא יישארו לנו כמותה, ונצטרך להסתפק בכל הלוחשים לעגבניות ומלכלכים על קולגות מהטלוויזיה

10/06/2013, 07:48
חיליק גורפינקל

"יש כל-כך הרבה מסעדות, למה היו צריכים לסגור דווקא את זו?". את המשפט הנהדר הזה אמר לי לפני לא מעט שנים, בני הבכור איתמר, שלפי חשבוני היה אז בן 6. הוא אמר אותו על מסעדת חיים גריל רומני - אולי המסעדה הרומנית הכי טובה שהייתה כאן. כן, אני יודע, עכשיו יקומו המון רומנים מהכורסה ויגידו שלה לוקה או מריאנה היו יותר טובות. ואולי דווקא מסעדת הניצחון באשקלון, תיבדל לחיים ארוכים, או סמי וסוסו הבאר שבעית.

זה לא ממש משנה. בשבילי חיים הייתה הטובה מכולן. אבל לא זה העניין. העניין הוא בכך שאפילו ביפו, שהייתה פעם מכה של המסעדות הרומניות, כבר לא נשארו כמעט מסעדות רומניות לפליטה. ואל תנפנפו לי בנלו. שלא לדבר על צפון תל אביב, איפה שישבה מסעדת חיים כל-כך הרבה שנים, בדיזנגוף פינת ז'בוטינסקי. וכן, אני זוכר שמאמאיה עוד קיימת. מי שהתבלבל הוא כנראה לא רומני אמיתי. וגם לא פרעסר מהזן הישן, הזן שלי. זה שזוכר עדיין שיש מסעדה, ויש מסעדה רומנית. כי מסעדה רומנית זו לא עוד מסעדה. גם בעידן שלפני כל אותן מסעדות שוק/שף או איך שלא קוראים לזה, במסעדה אוכלים. מקסימום מבלים. במסעדה רומנית חיים.

רפסודיה רומנית היא המפלט האחרון ביפו לרומנים המתגעגעים ולספיחיהם. זאת אומרת אני. כן, אני לא רומני. אף אחד לא מושלם. בעיניי היא תמיד תישאר כנראה מסעדה חדשה. כזו שבאה לעולם אחרי לה לוקה האגדית ומריאנה המיתולוגית. ולא יעזור שבעצם היא כאן כבר לא מעט שנים. כל-כך חדשה היא בעיניי, שאף פעם לא אכלתי בה. נוסטלגיסט חסר תקנה. אבל לפני כמה ימים תיקנתי את המעוות. באופן לא צפוי הצלחתי להשיג שולחן בצהרי שבת. כבר ניסיתי לאכול כאן, אבל אף פעם לא היה מקום. לא בשבת ובטח לא בשישי, כשיש זמרת ואורגניסט. הפעם הצלחנו. הקירות הוורודים מכוסי המזכרות הקיטשיות קיבלו את פנינו. הם, ועוד כמה עשרות רומנים שמחים.

מאיפה אתה, שאל המלצר. לא אותי כמובן. מטרנסילבניה, ענה הגבר המבוגר בשולחן לידי. גם אני, צהל המלצר. מאיפה? מארד. גם אני, נמס המלצר, והחליף פתגמים ושנינות עם האיש. ישר הרגשתי בבית. אז מה אם זה לא הבית שלי. אולי בגלל זה גם קיבלנו אחרי כולם את האוכל. למי אכפת.

האיקרה הייתה עסיסית ומתפצפצת בפה, עם הרבה בצל חי כמו שצריך. הפסוליה בטוטה, סלט ממרח השעועית (החומוס של הרומנים), עתיר שום ומכוסה בגבעת בצל מטוגן, היה נהדר. סלט החצילים קצת אנמי, והצ'ורבה הייתה חמוצה ועשירה בבשר שפונדרה, גם אם לא התעלתה למדרגת הצ'ורבה של ילדותי אצל חיים. הכרוב הממולא שחה ברוטב עגבניות חמצמץ, והיה ביתי להפליא ובכמות שמספיקה למשפחה; הקבאב קפיצי ומלא בשום, וסטייק הצוואר הלבן עסיסי וגדול. הצ'יפס היה שמן, החמוצים ביתיים, במיוחד כמובן העגבנייה הירוקה-אדומה הענקית, וסופגניית הפפנאש המטוגנת והחמה לקינוח מכוסה בתועפות שמנת חמוצה וריבת פירות יער.

להגיד לכם שזו הייתה הארוחה הרומנית הכי טובה שאכלתי בחיים שלי? אפילו מבעד לערפילי הגולדסטאר ונהרות הצ'ורבה אני זוכר שזו כנראה לא הייתה. אז מה? הלוא כבר אמרתי - אני כאן לא רק בשביל טעמו הטוב של האוכל. אף פעם לא הייתי. נכון, זה חשוב, אולי אפילו מאוד, במיוחד כשמשלמים כסף טוב, אבל זה בטח לא העיקר. העיקר, אם יורשה לי, הוא להרגיש שאתה עוד חי, לא תמיד עניין פשוט, במיוחד כשמתבגרים.

במסעדה רומנית טובה, ואפילו קצת פחות טובה, אתה יכול לפעמים להרגיש שאתה עדיין בחיים. לאו דווקא בגללך. זה בגלל הסביבה שהיא תמיד שמחה, במיוחד בסופי שבוע. בגלל האנשים המבוגרים, שלא לומר קשישים מופלגים, שמתעקשים לנעוץ שיניים בסטייקים ובקבבים גם אם השיניים האלה כבר לא שלהם. בגלל המלצרים המשופמים המצחיקים (היה לנו אחד כזה, כאמור, אחד ויחיד, שהשתלט על המסעדה כולה בקור רוח ובהמון הומור וסבלנות); הטבחית, שהיא גם בעלת הבית וגם הזמרת בסופי שבוע (וחוץ מזה היא גם מורה לפסנתר); המלצרית הבלונדינית שמנהלת ביד רמה את המסעדה, ובעיקר איזה משהו בלתי מוסבר שיש רק במסעדות רומניות.

כל אלה הופכים את רפסודיה רומנית למסעדה נדירה במקומותינו, כזו שבעוד כמה שנים, כנראה, כבר לא יישארו לנו כמותה, ונצטרך להסתפק בכל הלוחשים לעגבניות ומלכלכים על קולגות מהטלוויזיה. עד אז נשמח שיש עוד מקומות כאלה.

רפסודיה רומנית

פרטים: דרך שלמה 3 (סלמה, פעם היה כתוב אפילו סלמי על השלט בחוץ) יפו, 03-5187476, ב'-שבת 12:00-23:30, www.rapsodia.co.il (כן, יש אתר אינטרנט. הזמנים משתנים)

מחירים: לחם - 4 שקלים, חמוצים גדול - 25, איקרה - 22, סלט שעועית- 20, סלט חצילים- 20, צ'ורבה - 25, קבאב עם צ'יפס -50, כרוב ממולא - 50, 2 גולדסטאר- 32, סטייק צוואר לבן - 60, פפנאש - 30 שקלים

כדאי להכיר

לאושטיאן. צ'ורבה כהלכתה חייבים להכין עם העשב הנהדר הזה, שלא קל להשיג אבל אי-אפשר לשכוח את טעמו כשמצליחים. לאושטיאן, או בשמו האחר לווג' (Lovage), דומה קצת לסלרי, אבל הוא קצת חריף יותר ובעיקר קצת יותר חמצמץ, ולכן הוא חשוב כל-כך למרק הצ'ורבה החמוץ, שהמרכיב הסודי הנוסף שלו הוא מי כבישת הכרוב הכבוש. נסו להשיג בבסטות התבלינים הגדולות יותר בשווקים

השורה התחתונה

מצוין ושווה כל שקל

גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>
 
גלריה