הנקראות ביותר

אמנות על הנייר: אינסוף יצירות מנייר - מתכשיטים ועד רהיטים

קהילת אמני הנייר בישראל פורחת ויוצרת מגוון עצום של מוצרים מחומר הגלם הצנוע - מתכשיטים ועד רהיטים, מפסלים ועד ארנקים

הנייר הוא הדף החלק של עולמות האמנות והעיצוב. חומר גלם שמאפשר אינסוף אפשרויות: לקפל, לקמט, לגהץ, לקרוע, לחבר ובעצם מה לא; הוא מתפרק לסיבים מיקרוסקופיים, אבל גם אפשר לשבת עליו. אפשר לעשות ממנו בד, אפשר לענוד אותו, אפשר לחרוט בו ואפשר גם להוסיף לו צדף מהים או עלה מההר. וחשוב לא פחות: הוא מאפשר טעויות כי הוא זול ונגיש. אה, ואפשר אפילו לנסוע על גלגלים מנייר. באמת אפשר.

מתברר שאמנות הנייר מפרנסת ומעסיקה בישראל לא מעט משפחות וקהילת אמני הנייר המקומית תוססת ופורחת. למסע גילוי אנשי הנייר בארץ יש קילומטרז' מכובד, שעובר בין קיבוץ מעיין ברוך שליד קריית שמונה, דרך ערי החוף הצפוניות, גוש דן, השפלה ועד לרחובות, שבה ייערך בתחילת חודש יולי פסטיבל המוקדש כולו לאמנות הנייר.

"הופתעתי לגלות שיש כל-כך הרבה אמני נייר", אומרת הדס איצקוביץ, אמנית מיחזור שאמונה על הניהול האמנותי של הפסטיבל הצפוי, שאליו הזמינה יותר ממאה אמני נייר ושבו יוצגו עשרות עבודות. "גיליתי שהוציאו ספרים ויש סדנאות נייר והרבה תערוכות. אמנות הנייר קפצה מדרגה. היא לא קונבנציונלית ונלמדת בבתי הספר הגבוהים לאמנות. אנחנו רוצים שהקהל בפסטיבל יוכל לגעת ביצירות, אפילו לעשות בעצמו".

עבור איצקוביץ, אמנות הנייר היא קודם כול אקולוגית. יחד עם אביה, ארנסט, היא יוצרת בסטודיו שבקריות פסלים סביבתיים, חלקם בשיתוף עם הקהילה, שמגיעים עד לגובה של שני מטרים ובצורות של חיות ואלמנטים מהטבע. עצי ברוש מנייר עבור הגנים הבהאים, למשל.

הפסלים עשויים משלד מתכת שבונה אביה, פסל בעצמו, ובו היא משחילה ניירות עיתון שעוברים צביעה בסוף התהליך. רבבות של דפי עיתון כבר הפכו אצלה למיצגים, והיא בכלל לא קוראת עיתונים. "אני מודה לתושבים שזורקים את העיתונים שלהם לפח המיחזור של הניירות, כי אני משתמשת תמיד בחומרים קיימים", היא אומרת. בין היתר היא עובדת עם הקהילה גם במסגרת של תנועות נוער ועמותות. "את הפסלים יצרו איתי ילדים בכיתה א' וגם קשישים. מספיק שאבקש מכל אחד ערימה של עיתונים ישנים, ויש לנו המון חומר גלם. זה מה שאני אוהבת בנייר. ניירות שנשארו אני גורסת ומוסיפה לקומפוסט שבחצר".

דרך הקומפוסט התוודע גם האמן אבי סביליה לנייר כחומר גלם. הוא עבד בעבר עם מתכת ועם עץ, אך ערימת נייר גרוסה שנשכחה ונקברה בחצר הסטודיו שלו הובילה אותו לנייר. לצד עבודת פיסול בעיסה הוא פיתח טכניקה ייחודית לפיסול בגלילי נייר עיתון ואזיקונים. לקראת הפסטיבל יערוך סביליה סדנת אמן לסטודנטים משנקר, שיעזרו לו לבנות את פסלי הנייר שהוא יוצר, שמאופיינים בצורתם האמורפית, שמזכירה בעלי חיים ימיים.

"אני לוקח דפים שטוחים של עיתון ומגלגל אותם באמצעות מכשיר שהמצאתי", הוא מספר על המלאכה. "הם הופכים לגלילים, בדומה לסיגרים, שאותם אני מחבר עם אזיקונים. הטכניקה הזאת מאפשרת לי ליצור משטח לתלת ממד, כשהקונסטרוקציה של הפסל היא בעצם המעטפת. הגופים הם חלולים, אבל מחזיקים את עצמם".

גם סביליה עובד רבות עם הקהילה. "בתהליך גלגול הנייר נוצרת אינטראקציה בין הקבוצות שאני עובד איתם. זה דומה לתהליך קליעה, נדרשת הרבה עבודה של משמעת. הנייר מאוד תרפויטי והתחברתי אליו ברגע שנגעתי בו", הוא אומר ומסכם: "שימי אותי איפה שתשימי אותי, תני לי נייר וכבר נעשה ממנו משהו".

זיכרון יעקב - טוקיו

משפחת נוימן צרפתי מייצרת גיליונות מעץ תות נייר ומעבדת אותם ליצירות ייחודיות

יפן היא מדינה שבה לתרבות קיפולי הנייר יש מעמד של סמל לאומי. בנוסף, הנייר הוא גם חלק מטקסים דתיים מסוימים. במדינה חיים אומנים שהם אגדות חיות, נצר לשושלות של משפחות שהעבירו את המלאכה מדור לדור. כמעט כמו בכפר מסורתי ביפן, גם בזיכרון יעקב מתקיימת משפחת נוימן צרפתי מבית המלאכה שלה, תות נייר, שבו היא יוצרת נייר בעבודת יד כבר שלושה עשורים.

למעשה, המשפחה נולדה מתוך התשוקה לנייר. זה החל במחצית שנות ה-80 ביפן, שם הכיר יזהר נוימן, אב המשפחה שהגיע להשתלם כשוליה לאומן נייר יפני, את אוהד צרפתי, אחיה של אם המשפחה תמנה, שהגיעה לביקור ומצאה אהבה. לזוג שלושה ילדים, שעוסקים גם הם ביצירת הנייר.

בין עבודות המשפחה המוצגות בגלריה ניתן למצוא אהילים מנייר, תיקים וארנקים מנייר שיוצר צרפתי, גיליונות אמנותיים לתלייה וכרטיסי ברכה שיוצרות הבנות. נוימן עוסק בנפרד גם בעבודת רסטורציה ויצירת נייר לתחריט אמנותי. ובבית המלאכה שבלב המושבה מעביר הבן שקד סדנאות ליצירת נייר למשפחות ולמקומות עבודה. וכל זה מסביב לרחבה שבה עומד עץ תות הנייר.

את העץ, שמקורו ביפן, הביא לארץ נוימן בסוף שנות ה-80 וכיום יש לו כ-300 עצים שהתאקלמו היטב בישראל בחלקות בצפון הארץ. לאחר שגוזמים את הענפים בסתיו, הם עוברים אידוי, וקליפתם מתרככת וקלה לקילוף. סיבי הקליפה הם אלה שיהפכו לדפי נייר. את רצועות הקליפה מבשלים כשעתיים, ולאחר מכן כותשים כדי להפריד בין הסיבים ומכניסים לבריכת מים.

בשלב זה מוסיפים בני המשפחה לתערובת הסיבים עלים או פרחים, קש או אצות מהים ואפילו חתיכות של שטרות כסף גרוסים, שקיבלו לאחרונה מבנק ישראל. יש להם גם עלי זהב בבית המלאכה, ובהזמנות מיוחדות הם משלבים אותם בנייר. שקד הבן מדגים את המלאכה; בעזרת מסגרת עץ שמתוחה בה רשת צפופה, הוא אוסף את הסיבים ואת הפרטים מבריכת המים והם הופכים לשכבת טקסטורה מעט בוצית. נותנים לסיבים להתייבש ולאחר הייבוש מקלפים את מה שהפך לדף נייר בעבודת יד - רך עדין ומעודן.

"זה לא נייר לשרבוטים", מדגישה תמנה כשהיא מדגימה את התוצאה בחנות, "אנחנו לא זורקים שום דבר ומשאריות הנייר אני עושה עבודת טלאים". הרבה כבוד רוחשים לבני המשפחה בקרב קהילת אמני הנייר, אבל בחנויות היצירה והנייר לא סביר שתמצאו את גיליונות הנייר שלהם.

"כשאנחנו התחלנו, לא ידעו בארץ מה זה נייר בעבודת יד", מספרת תמנה, "אפשר להגיד שהתחלנו את התחרות בעצמנו והכנסנו את הנייר בעבודת יד למודעות, ואז החנויות התחילו לחפש זול יותר ופנו לייבוא במחירים שבהם אנחנו לא יכולים להתחרות. אז בחרנו בנישה מסוימת, וגם בה אפשר כל הזמן רק להתפתח".

ספר בעבודת יד

משפחת בן נון יוצרת ספרים, שבהם המחבר אמור לכתוב או לצייר

גם משפחת בן נון ממודיעין מתפרנסת כולה מאמנות הנייר. אורה, צחי ושני ילדיהם חיו שנים רבות במזרח הרחוק, שם עסקו בעיצוב ובפרויקטים חקלאיים. לפני 15 שנה חזרו לארץ, נשאבו לעולם הנייר ופתחו את סטודיו זן ליצירת ספרי אמנות בעבודת יד. "יש אנשים שפשוט אוהבים נייר", אומרת בן נון. "כמו שיש נשים שאוהבות תכשיטים וגברים שאוהבים שעונים, אנחנו אוהבים נייר. זה סוג של תשוקה שאין לה הסבר רציונלי. עבורנו סוג הנייר הוא חלק משמעותי מהיצירה כמו שעבור צייר, הנייר שעליו הוא מצייר הוא חלק מהאמירה".

את הספרים מציגים השניים ביריד האמנים בנחלת בנימין, בחנויות מקוונות ובסטודיו והם עשויים מחומרים ממוחזרים בטכניקות מסורתיות. לכל ספר יש מבנה ייחודי ורעיון שעומד מאחוריו; יש ספר מסע, ספר זיכרונות, ספרי רישום, אלבומים, ספרי כתיבה ואפילו ספר שמיועד ללכוד חלומות. מחירם נע בין חמישים שקלים ל-300 שקלים. מחירו של ספר בהזמנה פרטית יאמיר עד לכ-800 שקלים.

"יש לנו חזון מאחורי הספרים", מסבירה בן נון, "המטרה היא לעורר התבוננות והשתאות דווקא בעידן הדיגיטלי. כשאנחנו יוצרים ספר, אנחנו רואים את האדם שהולך לכתוב בו או לצייר בו ולכן אנחנו משתמשים בכל מיני דרכים וסוגי נייר שונים כדי לגרות את היצר לכתיבה וליצירה, אפילו במובן הפיזי, דרך המגע בנייר".

עם השנים אספו השניים ניירות ייחודיים מרחבי העולם, וזאת תמיד המזכרת האולטימטיבית עבורם. "יש לנו נייר מיוחד שקיבלתי במתנה מאיטליה והוא נייר שרקום בחוטי משי".

נייר רקום ממשי נשמע יקר.

"נייר באיכויות שאנחנו עובדים איתן הוא יקר באופן יחסי. אלה לא ניירות נטולי עץ פשוטים. לנייר במשקל 216 גרם יש איכות אחרת מנייר של דף מחשב ששוקל 80 גרם. אנחנו קונים את רוב הנייר מחברה שמייבאת נייר אקולוגי או שאנחנו עושים בעבודת יד".

עבורם הספרים הם יצירת אמנות. "במקום יצירת אמנות שתלויה על הקיר, אנחנו יוצרים יצירה בדפים כרוכים והיא מאפשרת מגע אינטימי. אנחנו מנסים לבנות אסתטיקה של הספרים שתמשוך את האנשים לכתיבה ולא להשאיר אותם ריקים, כי חלק מהעניין בנייר הוא לשחרר את הפחד שיש לרבים מהדף הלבן".

חומרי ילדות מעובדים

איציק מימון מפרק ספרים ישנים והופך אותם למוצרי נייר חדשים

לאיציק מימון, מעצב ובעל החנות notbook בתל אביב, יש אוסף מרשים של ניירות שנאספו מסביב לעולם. האוסף התרחב במיוחד בתקופה שבה עבד כדייל; בכל עיר שבה נחת חיפש קודם כול את חנות הנייר המקומית, תוך העדפה לחנויות הנייר הקטנות, האהודות על המקומיים. "הביקור בחנויות הנייר בעולם היה טירוף, בכל מקום חיפשתי ומצאתי חנות", הוא מספר. "בהונג קונג יש אהבה גדולה לנייר והרבה השראה. בלונדון יש את הרשת Paper Chase שעכשיו מתחילה להתפרס בכל אירופה ויש להם חנות של חמש קומות רק למוצרי נייר. זה היה המקום הראשון שביקרתי בו בלונדון".

האהבה לנייר בוערת בו כבר מילדות, אז נהג לגזור תמונות מעיתונים ולעשות מהם קולאז'ים. "היו לי ארגזים מלאים במחברות קולאז'ים מהילדות, אבל באחד ממעברי הדירה הם פשוט נעלמו. נשארה לי תיקייה גדולה של עבודות קולאז'ים שעשיתי כילד והיא ליוותה אותי ממקום למקום, אבל באחד ממעברי הדירה האחרונים בתל אביב גם היא נעלמה. הפכתי עולמות כדי למצוא אותה. זה היה קורע לב כי היא ליוותה אותי הרבה שנים".

נראה שהחנות והסטודיו שפתח לפני כעשור הם מבחינת פיצוי על הזיכרונות שאבדו. "בסטודיו אני מחבר בעצם בין שני דברים שאני מאוד אוהב - הנייר ודברים ישנים שהם וינטג' כמו תקליטים, ספרים וחוברות. למעשה, ביצירה שלי היום אני עושה שימוש בחומרי הילדות שלי".

מימון יוצר וכורך בעבודת יד מחברות בניחוח סנטימנטלי, אבל בעיצוב מודרני, ומוצרים נוספים מנייר. הוא למעשה מפרק ספרים ישנים והופך את כל החלקים שלהם למוצרים חדשים. "אני תמיד משתמש בספרים שאין להם דורש ואף פעם לא זורק חלקים מהספר", הוא מדגיש, "החיבור למיחזור של ספרים ישנים היה כשראיתי ספרים שנזרקים ויומנים של אנשים והיה לי עצוב על הזיכרונות. התחלתי לאסוף ושמתי בערימה. אמרתי שיום אחד אני אעשה מזה משהו. עם הזמן לימדתי את עצמי טכניקות לכריכה בעבודת יד".

את הטכניקה שפיתח הוא מעביר בסדנאות שבועיות לכריכה בעבודת יד שמתקיימות בסטודיו שלו. "הרעיון של הסדנה הוא ליצור מוצר נייר, במקרה הזה מחברת, מאפס", הוא מספר, "אנחנו מתחילים עם ערימת דפים ולומדים איך לכרוך בשיטת תפירת דפים, שהיא השיטה הקלאסית ומשתמשים בחומרים בסיסים וזמינים: מחט, חוט, נייר, סרגל ודבק פלסטי. את הידע הזה לוקחים אחר כך כבסיס ליצירות נוספות בבית".

בסוף כולם מצליחים, הוא מבטיח. "אפילו אנשים שמפחדים להתעסק עם הדבק והנייר כי יש להם זיכרונות מבית הספר שהיו נוצרים להם גלים". טיפ לפני סיום? "הטעות הנפוצה של רוב האנשים היא שהם שמים את הדבק ישירות על הנייר. בגלל שבדבק יש הרבה נוזלים, הוא מתחיל להיספג בנייר. הנייר דק, ולכן עדיף לשים קודם את הדבק על קרטון, לחכות עשרים שניות עד חצי דקה כדי לתת לנוזלים להיספג קצת, ואז להדביק את הנייר".

להחזיק חנות במרכז תל אביב זה אתגר כלכלי לא פשוט. יש קהל לאמנות הנייר?

"יש תרבות אמיתית בארץ של אוהבי נייר. אני עובד כבר למעלה מעשור בתחום ובהתחלה לא הבינו מה אני רוצה. היום זה אחרת ויש יותר אנשים שאומרים שהם אנשי נייר. אני שומע גם על מעצבים שמתחילים ללכת לכיוון של מוצרי נייר. מעצבי אופנה מגיעים אליי ומבקשים טיפים ליצירת אקססוריז מנייר שיתאים למותג שלהם".

לא כל הנוצץ זהב

מינה בן נון יוצרת תכשיטים מנייר

אקססוריז מנייר זה בדיוק מה שמינה בן נון עושה בסדנה שלה, "מנייר", בעתלית. מי שהגיעה מעולמות הטיפול ועסקה תמיד באמנות שימושית, כמו פיסול בעיסת נייר, פיתחה לפני שלוש שנים טכניקה לתכשיטנות מנייר. כך היא יוצרת עגילים, שרשראות, סיכות וצמידים מנייר ומאבני חן בסגנון מעודן שמפלרטט עם היוקרתי, וכל זה מגליל נייר פשוט שעולה 3.90 שקלים.

חלק מעבודותיה מוצגות בגלריה בעין הוד, שם נמכר צמיד מנייר ששיבצה בו אבנים טובות ב-1,800 שקלים. שאר התכשיטים בעיצובה יקרים פחות ומחירם נע בין 80 שקלים ל-480 שקלים. "יש לי לקוחה שהגיעה לאירוע והחברות אמרו לה 'סחתיין, פינקת את עצמך בה. שטרן'", היא צוחקת. "אני צובעת את הנייר בגווני זהב ויש משהו בנייר שהצבע עליו נראה אמיתי מאוד, הוא מתאחד איתו".

הנייר שבו היא משתמשת נקרא דבק מים וניתן למצוא אותו בכל חנות יצירה. "פעם היו משתמשים בו למסגור תמונות ובדואר היו סוגרים איתו חבילות. הוא כמו בול - בצד אחד מבריק וכשטובלים במים הדבק יוצא ממנו". להדבקת אבני החן והרכבת התכשיט היא משתמשת בדבק שנקרא E600 שאותו הכירה בעבודתה בעיסת נייר והוא משווק כדבק לבד. את התכשיט היא מצפה באמייל קר שמשמר אותו לאורך זמן.

"זה בעצם פיסול מיניאטורי", היא אומרת, "אני לא מייצרת כמויות וכל אחד נעשה בעבודת יד". את הטכניקה היא מעבירה הלאה בסדנאות. "אני מגיעה לסדרה של חמישה מפגשים עם נשים, בדרך כלל חברות, ואני מלמדת אותן איך למחזר את התכשיטים שלהן. כל פעם מישהי אחרת מארחת אותנו במטבח שלה. כל אחת מביאה תכשיטים ישנים, או אבן שעברה במשפחה. לפעמים יש סיפור סביב התכשיט שמביא אותנו לכדי דמעות".

לתפיסתה, היצירה בנייר היא גם תהליך טיפולי. "גם אם עשית טעות, אז לא נורא, את זורקת ולוקחת נייר אחר. זה מאוד משחרר, בעיקר נשים שכל החיים לא נותנות לעצמן לעשות טעויות. אם זה היה זהב או חומר כבד, זה היה מפחיד לטעות, אבל הנייר מאפשר את זה. מטעויות יוצאים הדברים הכי מגניבים".

כיום, אחרי עיסוק אינטנסיבי בתכשיטים, בן נון נמשכת לעיצוב רהיטים מקרטון. "האמנות שלי היא תמיד שימושית. השתתפתי לאחרונה בסדנה שאליה הגיעה אמנית צרפתית, מומחית ליצירת ריהוט מקרטון בשם ברטנרד דורנד, שהתארחה אצל אנג'לה (אנג'לה בן אליעזר, שנחשבת למי שהביאה את בשורת הריהוט מקרטון לישראל, צ' ק'). מדובר על רמה אחרת של טכניקה וגימורים ממה שהכרנו עד היום בישראל", מסכמת בן נון בהבטחה לעוד, "יצרתי בטכניקה הזאת פינת קפה לסטודיו ועכשיו אני עובדת על מדף לחדר ילדים".

אחוות הקרטוניסטים

מרהיטי קרטון עמידים ועד מכוניות לילדים. הקרטון, מתברר, הוא חומר חזק

באתר של אנג'לה בן אליעזר ניתן גם למצוא מדריכים מצולמים וקורסים און ליין ללמידת הטכניקות השונות לבניית ריהוט מקרטון תוך כדי שהמורה מעודדת ומבטיחה שכל אחד יכול ליצור כל רהיט שיחפוץ. וזה מידבק. גם אסנת וייס שושן התוודעה לאפשרויות הגלומות בקרטון דרך בן אליעזר. זה קרה לפני תשע שנים כשנתקלה בשיטה. כיום היא מתגוררת בקיבוץ מעיין ברוך, ובסדנה שלה, "קרוטונים", מעבירה סדנאות ריהוט בקרטון לנוער, למבוגרים ולנופשים בגליל.

"נדלקתי על הקרטון מהרגע הראשון", היא מספרת, "עניין אותי לפצח את החומר, לבדוק את הגבולות שלו, למתוח אותו לקצה. מצאתי חוט מקשר לעולם השימוש החוזר, ולעובדה שאני הופכת פסולת למוצר עיצובי שיכול לשרת אותי ולהיראות מיליון דולר". גם בביתה ישנו ריהוט רב שעשוי מקרטון, הוותיק ביותר כבר בן תשע ועדיין עומד. "בעלויות נמוכות ניתן לרהט בית שלם מקרטון - שידות, ספות, מיטות, שולחנות ואביזרים נלווים כמו גופי תאורה או קופסאות מעוצבות", היא מגלה, "הערך המוסף כפול ומשולש כשמוסיפים את חדוות היצירה והעניין האקולוגי".

מה סוד החוזק של החומר? "החוזק של הקרטון מתקיים כשהגלים של הקרטון, מה שרואים כשמסתכלים בקרביים שלו, ניצבים לרצפה", היא מסבירה, "כדי ליצור צורות מעוגלות בעיצוב נשתמש בו כשהגלים אופקיים וכך ננצל את הגמישות שלו. אחת השיטות בעבודה היא מה שאנחנו, הקרטוניסטים, מכנים שיטת הכוורת. ככל שניצור כוורת יותר צפופה, כך הרהיט יהיה יותר חזק. העקרונות המרכזיים שלנו הם לנצל את כל התכונות של החומר".

חומרי העבודה, מעבר לקרטונים, הם סכין חיתוך, אקדח דבק חם, מסור חשמלי, דבק טפטים, נייר אריזה, צבע ולכה. "אבל גם אם נהיה באמצע המדבר ובלי חשמל, היופי בריהוט מקרטונים הוא שאפשר להמיר את המסור החשמלי בסכין פירות ואת אקדח הדבק בדבק מקמח", היא מתארת את הקסם.

גם המעצב התעשייתי אחיה גריזים מסכים שהאפשרויות הגלומות בקרטון רבות. הנה, בשנתיים האחרונות הוא מלמד נשים חרדיות קורס בעיצוב פנים במרכז להכשרה חרדית בבני ברק, ובמסגרת פרויקט הגמר הן נדרשו לעצב מכוניות מקרטונים ממוחזרים, כאלה שאפשר גם לשבת בפנים ולהניע אותן עם הרגליים.

בנות הקורס יציגו בפסטיבל הנייר המתוכנן מכוניות קטנות בגודל של 80 סנטימטרים, המיועדות לילדים שיוכלו לשבת בפנים ולהניע את עצמם. "הן עובדות עכשיו גם על מערכת היגוי", מדווח גריזים, "לצירים אנחנו משתמשים בגלילי נייר או גלילי בדים מקרטון. את הגלגלים אנחנו עושים בשיטה של סנדוויץ' של קרטונים עד שמתקבל העובי הרצוי. ככה כל המכונית עשויה מקרטון ואין שום מתכת או עץ, כולל בגלגלים ובחיבורים. בשנה שעברה ישבו בכל מכונית שתי בנות ונסעו עליה שישים מטרים בתחרות שעשינו. מסתבר שזה חומר חזק, אולי לא כמו ברזל, אבל חזק לפחות כמו עץ".

פרחים מנייר של תמי ורדי / צילום: יחצ

מכונית קרטון שעוצבה בהנחיית המעצב התעשייתי אחיה גריזים / צילום: יחצ

תכשיטים מנייר - מינה בן נון / צילום: יחצ

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות