ב-2007 הקים היזם זאב פישר את "מפל אנרגיה ירוקה", חברה העוסקת בשדרוג מתקני טיהור שפכים, על בסיס ידע ישראלי. בשנים האחרונות הצליחה החברה למצוא לקוחות בבריטניה, בברזיל ואפילו בדרום אפריקה הרחוקה. ואולם מתברר כי בשוק הישראלי לא קופצים על מרכולתה.
- במה אתם רלבנטיים לשוק הישראלי?
פישר: "הטכנולוגיה שלנו רלבנטית למאות מתקני טיהור שפכים שאמורים לעבור בשנים הקרובות שדרוג. אנחנו מבטיחים להוריד משמעותית את עלויות השדרוג של המתקנים ואת צריכת האנרגיה שלהם. עשינו את זה למשל ברמת השרון. אבל בממוצע, ב-8 מכל 10 מתקני טיהור שפכים שאליהם פנינו לא רצו אפילו לבוא לשמוע מה יש לנו להציע".
- איך אתה מסביר את זה?
"מקבלי ההחלטות בתאגידי המים האלה פשוט לא רוצים לחסוך, ואנחנו לא מבקשים הנחות ורוצים למכור את המוצר שלנו בתנאי השוק. אם זה היה כסף פרטי זה היה נראה אחרת, אבל כאן זה מקרה מובהק של Other people's money. אני לא רוצה להישמע מתבכיין, אבל זה מוציא את החשק. 70% מהפעילות שלנו היא כיום בחו"ל".
בשיחות עם אנשי מקצוע ותאגידי מים נשמעות טענות חמורות יותר מאלה שמשמיע פישר בשמו. "שורש הבעיה הוא שהיועצים המקצועיים והמתכננים של תאגידי המים מקבלים שכרם באחוזים מתקציב הפרויקט", אמר ל"גלובס" מנכ"ל של אחד מתאגידי המים הגדולים בישראל. "יש להם אינטרס מובהק לנפח ככל האפשר את ההוצאות".
בישראל פועלים מאות מתקני טיהור שפכים (מט"שים) - החל בשפד"ן שמשרת את כל תושבי גוש דן, ועד למתקנים שמשרתים קיבוץ או מועצה בודדת. ב-2010 אישרה הכנסת תקנות חדשות שנוסחו לפי המלצות ועדת ענבר. התקנות מחמירות את הדרישות לאיכות מי הקולחין שמפיקים המט"שים, ומחייבות את תאגידי המים שמחזיקים בבעלות עליהם להוסיף טיפול ביולוגי בהליכי טיהור השפכים.
המדינה התחייבה לסייע לתאגידי מים חלשים במימון השדרוג, בעלות כוללת שמוערכת ב-1.5-2 מיליארד שקל על פני 5 שנים. את הסכום הזה גובה המדינה מצרכני המים באמצעות תעריף המים והביוב. מרכיב הביוב בתעריף מגיע כיום ל-1.6 שקל לכל קוב בתעריף המים הביתי (ראו תרשים).
בעקבות יישום התקנות החדשות, מעביר האוצר מדי שנה מאות מיליוני שקלים למינהל לפיתוח תשתיות ביוב ברשות המים, שמעניק הלוואות ומענקים לתאגידים שמבצעים שדרוג של מתקני טיהור השפכים שלהם.
שדרוג מתקן השפכים יכול להיעשות בשתי דרכים עיקריות: בניית מתקן טיהור שפכים חדש, או ניצול התשתיות הקיימות. ההבדל בעלויות דרמטי: שדרוג מתקן שמשרת אוכלוסייה של 20 אלף תושבים בדרך של בניית מתקן חדש יעלה כ-25 מיליון שקל. שדרוג המתקן באמצעות שימוש בתשתיות הקיימות יעלה כ-8 מיליון שקל. מעבר לכך, הטכנולוגיות שמציעות חברות כמו מפל יכולות לאפשר חיסכון של עד 60% מעלויות האנרגיה של המתקן, שהם כחצי מיליון שקל לשנה במקרה של המתקן שמשרת 20 אלף תושבים.
ובכל זאת בחרו תאגידי מים ברשויות שונות, ובהן שדרות ונתניה, ללכת בדרך היקרה והמיושנת. בשוק המים מפנים את האמצע המאשימה ליועצים המקצועיים של התאגידים. בישראל יש בסך הכול 4-5 משרדים גדולים שמתמחים בתכנון מערכות טיפול במים וביוב, ועוד כ-10 משרדים קטנים. השכר המקובל בשוק עומד על 5%-6% מתקציב הפרויקט בעבור שירותי תכנון, ועוד 3%-4% תמורת ניהול הפרויקט.
"היועץ המקצועי בא לראש הרשות ואומר לו 'בשביל מה לך לשדרג את המתקן הישן? לא עדיף לבנות כבר מתקן חדש?'" אומר גורם בשוק. "איזו סיבה יש לראש הרשות להתנגד?"
דבריו של פישר כפי שהובאו בראשית הכתבה זוכים לתמיכה מצד בעלי חברה נוספת שמתמחה בטיפול ביולוגי לטיהור שפכים ומים. "התזה בבסיסה נכונה", אמר המנכ"ל שביקש שלא להתראיין בשמו. "נתקלתי בלא מעט מקרים שבהם כל הגורמים העדיפו את הפתרון היקר והמסובך. יש גם לא מעט דוגמאות לפרויקטים שנתקעו או הסתיימו בתקציב כפול מהאומדן המקורי - זה משרת את כולם; מנהלי הפרויקטים מקבלים אחוזים וחברות התכנון מקבלות אחוזים, וכולם מרוצים, חוץ מהציבור שמשלם את זה. בסוף כולנו משלמים על פרויקטים גדולים ובזבזניים. אגב, ברוב העולם המצב אינו שונה מהותית".
- כמה מהפעילות שלכם נעשית בחו"ל?
מנכ"ל החברה: "כ-90%. ישראל היא שוק יחסית סגור לטכנולוגיה חדשה. כולם מדברים בשבחי הטכנולוגיה הישראלית, אבל רוב החברות יגידו שיותר קל להן למכור את הטכנולוגיה שלהן בחו"ל מאשר בארץ. המתקנים כאן, בעיקר הגדולים, פועלים בטכנולוגיה מיושנת".
- מה אפשר לעשות?
"הבעיה היא לא רק בחוסר המוטיבציה של התאגידים לחסוך. יש גם בעיה של חוסר תמריצים ליישום טכנולוגיות חדשות. המדינה יכולה לתת מענקים לתאגיד שיראה חיסכון בעלויות השדרוג. זה לא רק יוזיל את תעריף המים לצרכן, אלא גם יביא חיסכון למשק ויעודד טכנולוגיה ישראלית".
"כל מקרה של שדרוג נבחן לגופו"
רשות המים מסרה בתגובה לכתבה: "לא מוכרת לנו הטענה כי התאגידים מעדיפים לבנות מתקנים חדשים במקום לשדרג קיימים ולא מוכרות לנו דוגמאות.
"עם זאת, כל מקרה של שדרוג נבחן לגופו, היות ותלוי מצבו של המתקן, טכנולוגיית הטיפול הקיימת בו ובהתאם לכך האפשרות לשדרוג הנדרש על מנת לעמוד בתקנות.
"בחלק מהמתקנים הישנים, לא ניתן לבצע שדרוג ואז נדרש ביטול המתקן הישן והקמת מתקן חדש, ובמקרים רבים מצטרפת לכך ההרחבה הנדרשת בשל הגידול בכמויות המוזרמות למט"ש.
"ברור כי ההעדפה היא להוצאה הכספית הנמוכה בראייה משקית לאומית ובראיית מכלול השיקולים, תוך לקיחה בחשבון גם את אורך תקופת ההפעלה".
איך להוריד את תעריפי המים?
תעריפי המים זינקו בשנים האחרונות בעשרות אחוזים. ה"אשם" העיקרי הוא רפורמת התאגוד שהוביל משרד האוצר. תאגידי המים חוללו אמנם מהפכה בהשקעות בתשתיות מים ובצמצום הפחת, אך הכניסו בדלת האחורית את המע"מ על המים על חשבון הצרכן. כל מי שמסתכל על תעריף המים מתקשה להבין כיצד מוצר שעלותו הממוצעת עולה במקצת על שקל לקוב, נמכר לצרכן במחיר ממוצע של יותר מ-10 שקלים (ראו גרף).
באוצר מנסים להתמודד עם הכעס הציבורי על רפורמת התאגוד בהפניית האצבע המאשימה כלפי הרשויות המקומיות, שהקימו בשנים האחרונות לא פחות מ-55 תאגידי מים. באוצר טוענים, ובצדק, שהצרכנים לא צריכים לממן את שכרם של מנהלים בתאגידים מיותרים. לפני כחודש הכריזו האוצר ומרכז השלטון המקומי על תוכנית מוסכמת שתביא לטענתם לצמצום מספר תאגידי המים ל-15 תאגידים אזוריים.
שר האנרגיה והמים, סילבן שלום, טען כי מדובר בשינוי קוסמטי ולא בטיפול שורש בבעיה. גם במשק המים יש לא מעט ביקורת על המהלך, בעיקר סביב הרעיון של יצירת התאגידים על בסיס אזורי ולא סוציו-אקונומי. כך למשל ייווצרו באזור השרון תאגיד מים צפוני "של העניים" - שיכלול, בין היתר, את הערים נתניה, חדרה ויישובים כפריים כמו בקעה אל-גרביה - ותאגיד מים דרומי, "של העשירים" - שיכלול את הרצליה, רעננה, כפר סבא וכפר שמריהו.
היעד של יוזמת צמצום מספר התאגידים הוא הורדת מחיר המים ב-5%. שלום העריך כי מחירי המים ירדו בלא יותר מ-2.5%; ואולם משיחות עם מקורות במשק המים עולות דרכים נוספות, יצירתיות יותר, להוזלת התעריף שזינק בשנים האחרונות בעשרות אחוזים.
אפשר למשל לחתוך ב-10% את תעריף המים שמקבלת מקורות על המים שהיא מספקת לתאגידים. מקורות נחשבת חברה יציבה שמתגאה בדירוג הטריפל A המושלם שלה. אסור להפוך את מקורות לחברת חשמל שנייה, אבל הברירה אינה בין קיצוניות אחת לקיצוניות שנייה. לא יקרה שום אסון עם לחברת המים הלאומית יהיה דירוג של נניח דאבל A מינוס - בדומה לזה של מתקני ההתפלה, שלא מתקשים לגייס אשראי.
אפשרות אחרת היא לצמצם את היקף רכישות המים ממתקני ההתפלה. ב-2014, עם הפעלת מתקני המים הענקיים של שורק ואשדוד, ייווצר לפתע עודף מים למשק. העודף הזה מיועד ל"החזר החוב" שנוצר כתוצאה משאיבת יתר מאקוויפר החוף ואקוויפר ההר. הרעיון הוא לפרוס את החזר החוב על פני תקופה ארוכה יותר. צמצום רכישות המים ממתקני ההתפלה יביא להורדת מחיר המים לצרכן, משום שהמים המותפלים הם מקור המים היקר ביותר כיום במשק.
רעיון אחר מגיע מהכיוון ההפוך - להאריך את תקופות הזיכיון של מתקני ההתפלה. המתקנים הוקמו לפי הסכמי BOT לתקופה ממוצעת של 25 שנה. המדינה יכולה להודיע על הארכת תקופות הזיכיון ל-30 או 35 שנה - הצעד הזה יביא להוזלת עלויות המימון לטווח ארוך של הפרויקטים, וההוזלה הזו יכולה להתגלגל, לפחות בחלקה, לצרכן החשמל.
